המתפללים היו המומים: ר' דוד יצא למסע מפרך למען מי שפגע בו אנושות

אך נכנסים לשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ומיד רוח ירושלמית חמימה מרעידה את מיתרי הלב. הבתים נמוכי הקומה לצד האנשים הגדולים שהילכו בסמטאות, ניחוח החלות מהמאפיות הייחודיות לצד ריח המאכלים המסורתיים, מראה הילדים הרכים והזכים המשתובבים בחצרות, כשלצדם יהודים מבוגרים מתהלכים על מקלם, מבטאים על קצה המזלג את האווירה הייחודית, התוססת והאהובה שמגלמת השכונה.

אך לא תמיד הייתה השכונה עליזה ותוססת כל כך. לפני יותר ממאה שנים, כאשר רוב הציבור היהודי רוכז בתוככי העיר העתיקה, נעשה מאמץ רב להרחיב את ההתיישבות היהודית אל שכונת מאה שערים וסביבתה. קהילות שונות שרצו לעודד את ההתיישבות במקום, רכשו חלקות קרקע במחירים זולים, בנו עליהן בתים, והחכירו אותם בתשלום סמלי או השאילו אותם בחינם ליהודים שביקשו להתגורר בבתים הללו.

כך הוקמו 'מיני שכונות' כמו בתי נייטין, בתי וייטנברג, בתי אונגרין, בתי אורנשטיין, ועוד. קשה להאמין בזמננו, אך באותם ימים ניתנה לאנשים זכות לקורת גג בירושלים רבתי חינם אין כסף. כל מה שנדרש מהם, הוא להשתתף בפעילויות הקהילה – כמו שיעורי התורה, להגיע מוקדם לשעות התפילה הקבועות, וכיוצא באלה. באחת מהשכונות הללו, התגורר גם זקני, הרב דוד בטלמן זצ"ל. ר' דוד היה יהודי עובד השם משכמו ומעלה, מחנך בחסד עליון, דייקן ומסודר. אין פלא כי עמד בהצלחה בדרישה להקדים לבוא לבית הכנסת לפני התפילה. אם כולם נדרשו להגיע כעשר דקות לפני התפילה, הרי שמעולם לא קרה שהוא לא התייצב כרבע שעה ויותר, לפני שעת התפילה.

כגבאי בית הכנסת שימש יהודי שמאורעות החיים הפכו אותו לנרגן וקצר רוח. הוא נחשב אדם קשוח, שניהל את בית הכנסת ביד רמה, תוך הקפדה על דיוק בזמנים ועמידה בדרישות. המתפללים ידעו על אופיו זה של הגבאי, והשתדלו להימנע מהיתקלויות עמו, בפרט בנושאי האיחורים לתפילות… לימים חלה ר' דוד במחלה קשה, והקושי להתארגן בשעת בוקר מוקדמת, גרם לכך כי הגיע לתפילה בתחילתה או באיחור מה, בניגוד לנדרש להגיע עשר דקות לפני התפילה. לא היה זה מחוסר רצון, אלא מתוך החולי שהכביד מאוד על ההתארגנות בבוקרו של יום.

והנה, אך מסתיימת התפילה, ניגש אליו הגבאי ושופך עליו מקלחת צוננת: "האינך מתבייש? וכי זו צורת התנהגות לאחר לתפילה כאילו לא קרה כלום? והלא אתה מקבל מאתנו דירה חינם אין כסף, כל מה שמבקשים ממך הוא להתייצב מוקדם לתפילות בבית הכנסת! נראה לך סביר שתגור בדירת לחם חסד?". ר' דוד השפיל עיניו בבושה. לא ששיער שהגבאי ידרוש בשלומו ולסיבת איחורו המוצדקת, אך בוודאי לא ציפה לשיחת מוסר רושפת אש כלפיו, לעיני כל הקהל. הגבאי לא נרגע, והמשיך להצליף: "זו חוצפה איומה, שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום! הנה לנו עוד אברך צעיר, עוד לא בן שלושים", אמר והצביע על רבי דוד המסמיק ומחוויר חליפות, "שלא יודע מה זו מחויבות, ואין לו ערכים לזמן המדויק!".

הגבאי הוסיף לירות בו חיצים מילוליים פוגעניים, וכל אותה עת מושפל רבי דוד לעיני כל ואינו עונה דבר. ידוע ידע, כי גם אם יצטדק ויאמר שהיה חולה – הדבר לא ישכך את זעמו של הגבאי הקשוח, ובוודאי לא יתרום להרגעת המהומה. בלית ברירה נאלץ לעמוד כאחרון הנאשמים ולשמוע את נאצות הגבאי, המשפיל אותו לעין כל בהאשמות חמורות אך נטולות שחר… הגבאי סיים את שיחת המוסר החוצבת, הלך להכין לעצמו כוס תה להרגיע את מיתרי הקול שהתאמצו מעל ומעבר… רבי דוד נותר מושפל, מקווה שהאדמה תבלע אותו מרוב בזיון.

חלפו מספר דקות, והנה, שוב שב הגבאי להיכל בית הכנסת. "רבותיי!", הכריז בקול רם, "הסתיים מלאי התרופות שלי, ואני צריך ללכת לבית המרקחת בעיר העתיקה לרכוש תרופות חדשות, אך אין לי כח. מי שיכול לעשות עבורי טובה וללכת במקומי לעיר העתיקה – נא יודיעני!". בית הכנסת כבר החל להתרוקן, רבי דוד היה מהאחרונים שעוד גללו את התפילין, ולא רחוק ממנו ישב הגבאי ושתה מכוס התה בשלוות בוקר. אך סיים רבי דוד לגלול את התפילין, והנה הוא ולא אחר ניגש אל הגבאי. "בוקר טוב", אמר בלבביות, "אני יכול ללכת להביא את התרופות. הבה לי בבקשה את המרשם ואסור לבית המרקחת, כדי שיגיעו התרופות הנחוצות בזמן".

מתי המעט שנותרו בבית הכנסת, הביטו בר' דוד בהתפעלות מהולה בהערצה. הלא טרם חלפו דקות ספורות מאז נזף בו הגבאי לעין כל, ביזה אותו והשפיל את כבודו לעפר, והנה רבי דוד – הוא ולא אחר – המתנדב לסייע לו ולהביא לו את התרופה ממרחקים במאמץ לא פשוט?! אך הגבאי לא שת לבו לכל זאת. "הנה", אמר בפשטות, "זה המרשם, וזה הכסף עבור התרופות. תקנה ותביא לי הביתה, בסיידר? ועוד פעם לא לאחר!", שב והזהיר.

ר' דוד יצא לדרכו בריצה, על אף מחלתו. כחצי שעה של ריצה רגלית לבית המרקחת, ועוד חצי שעה הדרך חזרה. יותר משעה של מאמץ, למען יהודי שפגע בו אנושות אך לפני שעה קלה. מכל מתפללי בית הכנסת, דווקא ר' דוד הוא שיצא לדרך, הוא שהעניק את מיטב עתותיו למען הגבאי שנזף בו, הוא שרץ בזריזות למען מי שהשפיל אותו ופגע בו בצורה כה קשה, וללא כל סיבה!

כשחזר, רגע אחרי שהעביר את התרופות ליעדן, פגשו אותו כמה ממתפללי בית הכנסת. "ר' דוד!", קראו בהתפעלות, "עד היכן הדברים מגיעים? אפשר להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, אפשר להתפייס בקלות, אבל להתאמץ כך מעל ומעבר? לרוץ כעלם צעיר למען מי שפגע בך באופן כה קשה? לא רק לסלוח ולמחול, אלא גם לפעול למענו ולטובתו באותו היום?". ר' דוד חייך את חיוכו האצילי, והשיב בפשטות: "ראו נא. אני נוהג שכל אימת שמישהו פוגע בי, אני ממהר למחול לו. אבל הגבאי שפגע בי בצורה כה קשה, שהשפיל וביזה אותי לעין כל ללא עוול בכפי – חשתי כי אינני מסוגל למחול לו, אני פשוט לא מצליח… הייתי חייב להתאמץ למענו, לרוץ בשביל להיטיב לו, למצוא דרך להעניק לו עם הרבה מאמץ – ובכך אתחבר אליו ואוכל למחול בלב שלם, למחוק את הפגיעה מההיסטוריה שלי!".

ר' דוד מלמד אותנו: המחילה לא אמורה להיות קלה, לפעמים הפגיעה קשה מנשוא, והמחילה קשה משאול. ועדיין – כדאי מאוד להתאמץ, להתחבר, להגיע למצב שנוכל למחול ולסלוח, כי המחילה חשובה וכדאית!

עסקה ביום הכפורים

היה זה בערב יום הכפורים, שנת תשמ"ה. יהודי מוכר בשם ר' זאב, ערך חשבון נפשו בערב היום הקדוש, תוך שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא ופגע כנגדו. כולם, למעט פלוני שפגע באופן כה קשה ומביש, שכל המאמצים למחול לו עלו בתוהו… ר' זאב ניסה, אך הכאב היה קשה מנשוא. 'לו אני פשוט לא מסוגל לסלוח', הרהר. עד ליום המחרת…

באמצע תפילת החג, חש ר' זאב כאבים עזים, הולכים ומתפשטים בכל חלקי גופו. הוא ניסה לנוח, לשבת, לצאת וגם לחזור, אך ללא הועיל. הכאבים היו חזקים וכואבים במיוחד… בלית ברירה, ברגעי הכאבים הקשים, זעק באלם קול לבורא עולם: 'רבונו של עולם, הבה נעשה עסקה. אני אמחל לאותו פלוני למרות הקושי, אני אמחה את הכאב מלבי למרות שזה כמעט בלתי אפשרי. ואתה, אבא רחום וחנון, תמחל ותבטל את הכאבים הקשים הללו מעליי…'. קשה להאמין, לולא שמענו את הסיפור מר' זאב עצמו. בתוך כמה דקות נעלמו הכאבים כלא היו!

למחילה יש כח עוצמתי, בלתי נתפס. הבה נשתמש בכלי המחילה כדי להסיר מעלינו כל חולי ומצוקה, ולפתוח שערים לחיי שפע וטובה!

למחול ולסלוח, זה לא רק חשוב, זה גם מאוד כדאי. כמה היינו רוצים לעשות איפוס לחטאים שלנו, להתנקות, להזדכות, לקבל נפש חדשה נקיה ונוצצת. ליום הכפורים אנו מתכוננים בציפיה, לקראת יום החופה אנו מתרגשים בחדווה, וכל ימינו אנו אומרים 'מי יתן לנו עוד הזדמנויות כאלה', שמוחקות את העבר ופותחות שער לעתיד טוב יותר.

והנה, כדאי לנו מאוד לדעת ולזכור: ההזדמנויות האלה עשויות לקרות כל יום, בכל רגע. ברגע בו נשלח חץ ישירות ללב, חץ שפוגע, שובר, מכאיב ומרסק, אך האדם מחליט כי למרות הקושי הרב, למרות החור שנפער והכאב המפלח בכל חדרי הלב, אני מוחל וסולח, מוחק ומעביר הלאה – באותו רגע נמחלים ונמחקים כל חטאיו, באותו רגע הוא זוכה להיות דומה לתינוק שנולד נקי מכל חטא ועוון, פותח לעצמו חיים חדשים, נקיים, נוצצים… "המעביר על מידותיו", מגלים לנו חז"ל מטמון רב ערך, "מעבירין לו על כל פשעיו". דווקא בגלל שכל כך קשה לעבור הלאה ולמחול – מחכה לנו שכר כביר ורב ערך: מחילת עוונות מלאה, ההזדמנות לפתוח חיים חדשים ונקיים!

הבה ננסה לגלות ולמצוא את ההזדמנויות האלה, לזהות את הרגעים הקשים והכואבים ולא להתבלבל למרות הקושי, אלא לנצל אותם, עם כל היכולת, עם כל העוצמה. כי המחילה היא מפתח לחיים חדשים ומאושרים!