אבא, גם הרע שבחיים כל כך פשוט פתאום אחרי הטוב שאתה שולח

אבא שלי האהוב,
אתה יודע שכל יום אני אוספת מלא שברים? לפעמים זה דוקר לי, ואפילו פוצע את הידיים. אבל עיקר הכאב הוא בלב. כי זה כואב להיתקל בשברים של עצמך, של מי שהיית לפני שנשברת. וכמה שהכאב הזה גדול יותר, ככה אני מודה לך יותר, אבא, שזיכית אותי להגיע לימים כאלה שאפשר לתקן. להיות מסוגלת להסתכל אחורה בלי שישרפו לי העיניים מהגצים. לאסוף עוד חלק ועוד חלק – ולבנות מחדש.

ואז הכל מתרסק שוב. ושוב. ואני מחפשת אותך, אבא, בין חושך לחושך... ועד שאני חושבת שמצאתי קצת ממך – אתה שוב מסתתר ונעלם.

אני רק ילדה, אבא... קטנה וטיפשה, וכבר אין, אין לי טיפה של כח לכל המלחמות העקובות מדם האלה. נמאס לי ללקק לעצמי את הפצעים, לשאת את הריקנות הזאת בפנים, והתחושה שהלב שלי עטוף באלף עטיפות שמתחתן הנשמה בוכה, ואף אחד לא שומע. והדמעות אפילו לא מגיעות לעיניים.

זה קשה, אבא. קשה לעבור ימים שלמים כמו כלום, ופתאום להסתובב אחורה ולגלות כמה זמן עבר עלי בלעדיך. ואתה, ורק אתה, יודע כמה שזה רע, מר ושורף. וכל לילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני עוד מרגישה את הצביטה הזאת בלב. לאן הלכת, אבא?
אכן, "כל משבריך וגליך עלי עברו".
זורק אותי מניסיון לניסיון... מקבלת מכה, ועוד לפני שמספיקה להרים את הראש – מורידה אותו שוב, כי הנה באה עוד אחת. ימים עכורים שהערפל מלווה אותם מהרגע בו זרחה השמש עד לנקודה הכי חשוכה אחרי צאת הכוכבים. הימים האלה שכל שנייה היא מלחמה, כל שניה הכל בפנים משתולל, ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא מבין למה, כמה ו"מה נסגר עם הפרצוף שלך היום".
ואני נושכת את השפתיים חזק ורוצה לצרוח, שתעזור לי, שתציל אותי כבר מעצמי ומהטירוף הזה שמשתולל מסביבי, ובעיקר בתוכי. שתתקרב אלי קצת, ממש טיפה. שתיתן לי כח להתפלל תפילה אחת אחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי מסוגלת. הסערה הפנימית בעיצומה, אבל בסוף – כלום. הסתרה שבתוך ההסתרה.
אבל פתאום זה בא, רגע כזה של התעוררות אמיתית, כאילו קמתי משנת נצח. "כגיבור מתרונן מיין". ופתאום הכל כל כך ברור, ואתה כל כך קרוב. וכל הדמעות שהיו אצורות עד כה מתפרצות בשטף אדיר, והטעם המלוח שלהן הוא הערב ביותר שטעמתי מעודי.
וזה חסד השם יתברך עלי, אור כזה של פעם ב... אחרי שטעמתי מרורים, אחרי שכבר כמעט התייאשתי. ברגע שלפני האחרון זה תמיד קורה. הנשמה הטהורה שלי לא מוותרת, כי אתה לא מוותר עליה.
ובפעם המי יודע כמה אני מבינה, שחיים של יהודי הם יקרים מכדי להתייאש מהם, גם אחרי עשרות אלפי נפילות. ובשביל האור הזה, בשביל הרגע הזה שבא אחרי ההסתרה , בשביל ההתגלות האלוקית המדהימה הזאת, שווה לעבור את כל המסע הלוט בערפל הזה.
אז אבא, נכון שאנחנו לא באמת מבינים מה טוב ומה רע, אבל גם הרע שבחיים כל כך פשוט פתאום, אחרי הטוב שאתה שולח ברגע.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.