המסע לתיקון המידות: החיים אשר נתת עמדי

"אמא, משעמם לי", אמר הילד התורן.

"אז בוא תעזור לי להכין ארוחת ערב", שמחתי על ההזדמנות.

"כל יום את מבקשת רק ממני, מתי תבקשי ממנה"? והצביע על אחותו הגדולה.

"כי היום אני מבקשת ממך, ומחר כבר נראה".

"גם מחר תבקשי ממני, נכון?, כבר עזרתי פעם אחת, אז היום אני נח". קבע בעודו צוהל על הפטור שחשב שהשיג.

אבל אני לא וויתרתי, החלטתי לבוא אליו מהצד המחויך: "ומה אני אגיד? כל היום אני גם עושה אותן פעולות, מארגנת, מסדרת, מכבסת אולי מישהו אחר יעשה זאת במקומי, אה, מה אתה אומר?"

"אני אומר שאת צודקת, משעמם להיות אמא"! קבע נחרצות.

"אוי, לא, לא זה בכלל מה שהתכוונתי", נבהלתי לרגע מהמסקנה הפזיזה. "אני הכי אוהבת להיות אמא, אבל כל אחד יש את המקום שלו, והוא נדרש לעשות מה שצריך כשצריך".

"וחוץ מזה", מיהרתי להעביר נושא לפני שתצא תקלה בלשוני, "כרגע אחותך עסוקה, ולך משעמם, אז אתה הבנאדם הנכון במקום הנכון, מי יעזור לי אם לא אתה? אתה עורך שולחן הכי טוב, ואני אשמח אם גם הפעם זה יהיה אתה"

לא יודעת אם שכנעתי אותו, אבל בסוף המטרה הושגה, ב"ה.

באמת, חשבתי לעצמי לאחר זמן מה, היום חולף עובר. מה שעשיתי הוא שאעשה גם מחר, ומה אני אגיד על עצמי? כל היום רק מטפלת בענייני הבית והעבודה. שגרה רודפת שגרה, כל יום שולחת את הבעל לדרכו, ונשארת רק אני עם הילדים, שולחת אותם למסגרות, מקבלת את פניהם, עוזרת להם בשיעורי הבית, מקשיבה, מייעצת, תומכת ו... מכינה ארוחת ערב ומשכיבה לישון.

ברור לי שרק דבר אחד יש לי להגיד על כך: תודה לך השם על החיים שנתת לי. מה הייתי בלי כל זה? ומצד שני, כן, אני נשאבת לתוך רוטינה של פעולות, וחייבת איזשהו תמריץ שיזנק אותי קדימה בכמה רמות כדי להמשיך ביתר שאת במשימה שהענקת לי בחיי.

העברתי עיני על פני הבית, וניסיתי לראות במה נשאר עוד לטפל בענייני הבית: ערמה של כלים בכיור, להכין לילדים סנדוויצ'ים למחר, לקפל כביסה ועוד היד נטויה, ב"ה.

ומה הספקתי לעשות ביום שעבר? ארגנתי אוכל לילדים לגנים ולבתי הספר, החזרתי לשכנה את הספר שנפל לה במדרגות, ייעצתי לחברה על מקום לימודים טוב... טוב, ב"ה יום שגרתי, בלי דברים מיוחדים.

עם זאת משהו היה חסר לי, וניסיתי להבין מה.

ככה מעבירים את החיים, יום רודף יום, ואז מה? ככה החיים שלי נראים? שחזרתי שוב את מהלך היום, לראות אם בכל זאת החמצתי משהו חשוב שייתן לי להרגיש באמת משמעותית ולא כמו רובוט שפועל על אוטומט.

מקסימום מחר יום חדש, חשבתי לעצמי. אבל, מה זאת אומרת מקסימום? היום הזה לא היה טוב מספיק? לא היה מלא תוכן ומשמעות? לא ייתכן שהפעולות הטכניות ישתלטו על חיי.

ניסיתי להרהר מחדש ביום שחלף, לתת לו צבע אחר של משמעות, ואז קלטתי שאפשר לתרגם את היום אחרת: בהכנת האוכל לילדים דאגתי לנשמות רעבות, בהחזרת הספר עשיתי השבת אבדה, בייעוץ לחברה קיימתי 'ואהבת לרעך עמוך'.

תגידו, לשלוח את הילדים למסגרות הלימוד עם חיבוק נחשב טכני? להכין אוכל עם תבלין של אהבה זה שגרתי? לכבס מתוך תחושת שליחות שלילדים יהיו בגדים נקיים ויישוב הדעת לעבודת השם זה בטל? אין מצב, החיים שלי יותר מדי משמעותיים בשביל לסכם אותם בהגדרה טכנית שלא אומרת כלום לאף אחד.

וואו.

מתחושת חידלון של: מה, זה מה שעשיתי היום?", חשתי לפתע מרוממת ומתעודדת. נולדו לי פעולות חדשות ששדרגו לי את היום לעשייה משמעותית וערכית. מעין גאוות יחידה: כן! זה מה שעשיתי היום!

אנשים רצים אצים לעבודה, ללימודים, ועיסוקים ולסידורים, והכל נראה כל כך טכני וחסר עומק, אבל את התבלין אני צריכה לשים, ואת זה רק אני יודעת לעשות עם קווי האופי של החיים אשר נתת עמדי.

אם כך, איך אני משדרגת את יומי?

כשאני אוכלת אני צוברת כוחות לעבודת השם, כשאני מחכה בתור בלי דחיפות ועצבים, אני עובדת על מידת הסבלנות, כשאני מחייכת בבוקר טוב לחברה אני מאירה את יומה (ואת יומי), כשאני פותחת את הדלת בזריזות לדופק השב הביתה, ולא נותנת לו להמתין בחוץ עד שאואיל בטובי לקום ולפתוח, אני עושה עמו חסד ענק. כך העומק שמסתתר מתחת לפני הדברים. באמת.

כשהילד שאל אם לא משעמם אותי להיות אמא, התשובה היא ברור שלא. כי נקודת המוצא של השאלה צריכה להיות אחרת: האם משעמם לי לחיות בעולם? המפתח לתשובה נעוץ בכך שאני קודם כל בן אדם, ועצם היותי אמא, רעיה, חברה ואפילו שכנה זה הצו'פר מהצד, ובכל אחד מהמותגים האלה אני מכניסה פן אחר שנובע מתוך הבן אדם שאני.

לא כל האימהות הן אותו דבר בדיוק כשם שלא כל הילדים אותו דבר, וכמובן לא כל יום נראה אותו דבר. אין יום שחוזר על עצמו. תמיד יש מטלות, עניינים, סידורים, אבל פירורי הזהב שאני בוחרת לבזוק על הרגעים בחיי, העליזים והאפרוריים, הם שמשדרגים אותם, ומעניקים להם מרקם מיוחד של חיים עטופי משמעות. שנזכה.