כשהבת נשארה בבית עם חום גבוה ואף חבר לא התקשר - האם כתבה פוסט כאוב במיוחד

עד לאותו יום שבו לקתה בתה של אור ייני בחום גבוה ונאלצה להישאר בבית, ייני הייתה בטוחה שהכל בסדר עם הבת שלה מבחינה חברתית. אולם רק כשהיא ישבה עם עצמה בבית, והימים חלפו מבלי שאף אחד מחבריה יתקשר לשאול לשלומה, הבינה ייני לאשורה את הבעיה הכל כך גדולה שמאפיינת את הדור הזה. את בתה בת העשר מתארת ייני כילדה פעילה ואכפתית, שכבר בימי הגן היה לה חשוב להתקשר למי שלא הגיע ולהתעניין בשלומו. 

"היא כבר לא יודעת על מי היא יכולה לסמוך. האם יש לה חברים אמיתיים, כאלה שתוכל לסמוך עליהם שיעמדו לצדה כשתזדקק?", מזדעקת ייני מאחורי המקלדת בטור שפורסם ב'מאקו'. "כבר מספר ימים היא בבית עם חום גבוה שלא יורד וכאבים בכל שרירי הגוף - אך השריר שכואב לה יותר מכל הוא שריר הלב. השריר שמאותת לה שלאף אחד לא אכפת ממנה". בשלב זה מצאה עצמה ייני הולכת לטלפון שלה ושולחת לה הודעה המתעניינת בשלומה, אפילו שבאותה עת שהו יחדיו בבית. 

היא עשתה את זה קצת כדי לבדר אותה והרבה כדי להראות לה שיש מישהו שאכפת לו. לאחר מכן היא מצאה פינה שקטה וחייגה למורה של בתה כשבקשה קצת יוצאת דופן בפיה: "האם תוכלי לדבר עם ההורים ולבקש מהם שידאגו שהילדים שלהם יתקשרו לבתי?". המורה הבטיחה שכך תעשה, אך במבחן המעשה - אף אחד מן הילדים לא באמת התקשר לבתה. "הילדים של ימינו מרוכזים רק בעצמם, בשיעורי הבית, בשיעורים הפרטיים, בחוגים, במסכים ובאינטראקציות הבלתי פוסקות עם חבריהם. העיניים והאצבעות שלהם נמצאות כמעט ללא הפסק על הטלפון, במשחקים מול עצמם ומול חבריהם, בוואטסאפ וברשתות החברתיות. אך נראה שהם שכחו לשם מה קיימים הטלפונים מלכתחילה, ולא מנצלים אותם כדי לשאול על חבר או להציע לו לכתוב מה היו שיעורי הבית", כותבת ייני. 

בנקודה זו פונה ייני אל ההורים ומבקשת להפנות את תשומת לבם לתופעה הכאובה. "איך הגענו למצב בו הורים לא מודעים לכך שילד מהכיתה נעדר? האם גם אנחנו התנתקנו לתוך עולמנו עד כדי כך? ואולי אנחנו צריכים לשחזר קצת את העבר, לחזור ולקחת יותר פיקוד ולהפסיק לסמוך רק על ילדינו? ואולי המחנכות צריכות להפוך את ההורים לשותפים על ידי שימוש בוואטסאפ הכיתתי ובמיילים, וליידע לא רק על מה שנלמד ביתה אלא גם מי היו הילדים שהחסירו את החומר? אולי המחנכות צריכות לבקש מההורים בצורה מפורשת לדאוג שילדיהם יתקשרו לדרוש בשלום החולים?".

ובאחת היא שוב מחזירה את המושכות לידי הדור הזה, הילדים שכל כך שקועים בעצמם. "האם הדור הזה באמת הפך ללא אכפתי? ואולי כצרכני מדיה בלתי פוסקת, החשיפה האינסופית לחדשות רעות ולסיפורי זוועה, הצליחו להפוך 'סיפור' של ילד חולה מהכיתה ללא רלוונטי או לא מספיק מסעיר כדי לעורר עניין?".

ומה אתם חושבים על כך?