הלכות קריעה על המת, וברכת דיין האמת

מצות קריעה

מצוה לקרוע בגדו בפטירת אחד משבעה קרובים [אב, אם, אח, אחות, בן, בת, איש על אשתו ואשה על בעלה]. וטעם הקריעה, כדי לעורר את עצמו לבכי ולהגדיל צערו שידאג עליו ביותר. (א ריז. ד רכז)

הורים מאמצים

בן מאומץ קורע את בגדו בפטירת מאמציו. (א תקנב)

נֶפֶל

תינוק שמת בתוך שלושים יום ללידה, אין קורעים עליו. (סימן שמ ס"ל. א רכ)

זמן הקריעה

יש להסמיך את הקריעה ליציאת הנשמה ככל האפשר, כי עיקר הקריעה היא בשעת חוזק המרירות, על כן הנכון לקרוע מיד לאחר יציאת הנשמה קודם שיכסו את פני המת, או מיד כששמע על הפטירה, אך אם לא נתנו דעתם לקרוע מחמת הבלבול שבאותה שעה, ישימו לב לקרוע מה שיותר מהר לפני סיום הקבורה. ומכל מקום המנהג שנהגו לקרוע לאחר הקבורה או לפני סעודת ההבראה, יש להם על מי לסמוך. (א רכו)

סוף זמן הקריעה - אם לא קרע ונזכר לאחר זמן, אם הוא עדיין בתוך השבעה, יקרע. אבל לאחר השבעה אינו קורע. ואולם על אביו ואמו, קורע לעולם. (א רנח)

נפטר בשבת

אם נפטר המת בשבת או שנודע לו על הפטירה בשבת, קורע במוצאי שבת. (סימן שמ סכ"ח)

איזה בגד קורע

קורע את החולצה, ואין צריך לקרוע את המעיל העליון [ז'קט], שנועד ללובשו לכבוד כאשר יוצא מביתו. ואפילו אם רגיל ללובשו בבית, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין צריך לקורעו. כמו כן, אין קורע את הגופיה, מפני שהיא בגד העשוי לזיעה ולא למטרת לבישה. ואין קורע את הסוודר, מפני שלובשו רק כדי להגן מפני הקור. ואין קורע את הפיג'מה, כיון שאינו בגד של כבוד. וברור שאין לקרוע את הטלית קטן, כיון שעשוי למצוה. (א רל)

מקום הקריעה

על כל המתים רשאי לקרוע בחדר פנימי שלא בפני אדם ולהכניס ידו מבפנים הבגד ולקרוע בצינעה. אבל על אביו ואמו, לא יקרע אלא מבחוץ בפני כל אדם. (סימן שמ סי"ג. א רלג)

עמידה

הקריעה חייבת להיעשות בעמידה, ואם קרע בישיבה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע שוב בעמידה. אבל זקן או חולה שאינו יכול לעמוד, רשאי לקרוע כשהוא יושב או שוכב. (סימן שמ ס"א. א ריז)

צד הקריעה

המנהג שעל אב ואם קורע בצד שמאל, ועל שאר קרובים קורע בצד ימין. אבל אם הפך, אין זה מעכב ואין צריך לחזור ולקרוע שוב. (א רלג)

צורת הקריעה

המנהג שאדם אחֵר מתחיל לחתוך מעט בסכין או במספריים בשפת הבגד, והאבל ממשיך בעצמו לקרוע בידו כשיעור טפח [8 ס"מ] לאורכו מלמעלה למטה, [שבכך יש לו עגמת נפש יותר שאחר קורע לו והוא מתבייש ושותק ומקבל את דינו של השם יתברך]. ואם קרע בשולי הבגד למטה או בשרוול, לא יצא ידי חובתו. (סימן שמ סעי' ב, ג. א רכט, רל)

כשקורע על אביו ואמו, לא די שיקרע 8 ס"מ, אלא קורע עד שיגלה את לבו. על כן, אם הוא לבוש חולצה עם כפתורים, קורע במספריים בשפת החולצה ברוחב, שהיא קשה לקריעה, ואחר כך יקרע בידו מלמעלה למטה דווקא לכיוון הלב, ולא לרוחב הבגד, עד שיתגלה כנגד לבו. ואם הוא לבוש חולצה סגורה [טריקו], קורע משפת הבגד למעלה בצוואר עד למטה שיתגלה כנגד לבו.

נשים

נשים חייבות בקריעה. ואשה אחרת תתחיל לקרוע לה והיא תמשיך בעצמה, ומיד לאחר הקריעה, תסגור את הקרע בסיכת בטחון. והמורה לנשים שלא לקרוע, גוערים בו בנזיפה. (סימן שמ סעי' יא, טו. א רלה, רלו, רלח)

חולצה ועליונית

נשים הלובשות חולצה ועליה עליונית, צריכות לקרוע את שתיהן עד כנגד הלב כנזכר לעיל. וישימו כמה סיכות בטחון לצניעות. במה דברים אמורים? בפטירת אב ואם, אבל בשאר קרובים, די לקרוע את העליונית בלבד 8 ס"מ.

מרן השלחן ערוך פסק (סימן שמ ס"ט): על כל המתים, קורע טפח בבגד העליון, ודיו. ועל אביו ואמו, קורע כל בגדיו עד שמגלה את לבו. ע"כ. וכיון שחולצה ועליונית לובשות בבית ובחוץ ככל חולצה רגילה, צריך לקרוע את שתיהן. שאין העליונית דומה לז'קט שהוא בגד עליון לכבוד, ואין צריך לקורעו. ואין החולצה דומה לגופיה שהיא בגד של זיעה שאין צריך לקורעה. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

קטנים

קטן וקטנה פחות מגיל מצוות, פטורים מכל דיני אנינות ואבלות על קרוביהם. אבל קורעים להם את החולצה מפני עגמת נפש, שיבכו הציבור וירבה כבוד המת והאבל. אבל במקום שאין עגמת נפש, כגון שכבר חזרו האבלים לביתם ואין שם אנשים אחרים, אם הקטן פחות מגיל חינוך, אין צריך לקרוע לו, ואדרבה יש בזה חשש איסור בל תשחית. אבל אם הגיע לגיל חינוך [גיל 6], טוב לקרוע לו. והמיקל שלא לקרוע, יש לו על מה לסמוך. (א קכה, רנה, רנח. ב רכב)

בגד גזול

מי ששאל חולצה מחברו, ופתאום מת עליו קרובו, אסור לו לקורעה. ואם עבר וקרעה, לא יצא ידי קריעה, וחייב לחזור ולקרוע בגד אחר שלו. והטעם בזה, כי הקורע חלוק גזול, לא יצא, כיון שזו מצוה הבאה בעבירה (סימן שמ סכ"ט). ומאחר שהוא לא שאל את החלוק על דעת כן, והשואל שלא מדעת נקרא גזלן, לא יצא ידי חובתו. (ש"ך שם סק"נ)

קריעה בחול המועד - עיין להלן בדיני הפטירה בחול המועד.

ברכת "דיין האמת"

השומע שמת לו אחד משבעה קרובים, מברך: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, דיין האמת". (א רכג)

זמן הברכה

המנהג לברך ברכת "דיין האמת" קודם הקריעה, על אף שהברכה לא שייכת כלל למצות הקריעה, כי הברכה הינה על עצם השמועה הרעה ששמע. (א רכג)

סוף זמן הברכה - אם עבר יום הקבורה והלילה שאחריו ולא בירך, הפסיד את הברכה ולא יברך לאחר מכן. (א רכז, רכט, רנח. ד רטו)

נפטר בשבת

אם נפטר המת בשבת או שנודע לו על הפטירה בשבת, יברך "דיין האמת" בשבת. ובמוצאי שבת יקרע. (א רלב. ד רכה)

הורים מאמצים

בן מאומץ בפטירת מאמציו, מברך "דיין האמת" בשם ומלכות. (א תקנב)

ההנהגה בפטירת רבו - קריעה

השומע על פטירת רבו, חייב לקרוע עליו מיד, ואפילו בחול המועד, וכל שכן אם הוא רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו [דהיינו שיודע רוב ההלכות למעשה ממנו (כן הורה מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל)] או שהוא תלמיד חכם מופלג שבדור, אף שאינו גדול הדור, ואפילו לא למד ממנו כלום. (סימן רמב סכ"ה. סימן שמ ס"ח. א קכ, רכו)

אף שנפסק בשלחן ערוך (סימן שמ ס"ז) שלא רק על רבו קורע, אלא על כל חכם ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעים עליו, כבר כתבו הפוסקים שמכיון שאין לך עיר בישראל שאין בה כמה וכמה תלמידי חכמים, אם באנו לקרוע לא נשאר לנו בגד. (א רכו)

וכמו כן, אף שנפסק בשלחן ערוך (סימן שמ ס"ו) שעל כל אדם כשר, שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה, ואין עליו שמועות רעות, חייב לקרוע עליו בין מיתה לקבורה. מכל מקום כיון שרבים בני אדם שהם בחזקת כשרות, ואם כן יצטרך לקרוע הרבה ואין לדבר סוף, על כן סמכו על דעת הר"ן והראבי"ה שדי לבכות ולהתאבל על אדם כשר בלי לקרוע. ועוד, שיש לחשוש שמא יבואו אנשים שאינם הגונים לדבר לשון הרע על הנפטר ויאמרו שלא היה זהיר בכמה מצוות, ולכן אין צריך לקרוע עליו. (א רכו)

סוף זמן הקריעה - שמע על פטירת רבו ולא קרע עליו מיד ולא בעת הלוויה, קורע בשעת חימום של ההספדים שבתוך השלושים, אבל לאחר השלושים, אינו קורע. אולם על רבו המובהק או על תלמיד חכם מופלג שבדור, קורע לעולם.

שמועה רחוקה - אם לא שמע על פטירת רבו אלא לאחר שלושים יום, שוב אינו קורע. אבל על רבו המובהק או על תלמיד חכם מופלג בדור, קורע לעולם.

ברכת "דיין האמת"

השומע על פטירת רבו או על חכם מופלג שבדור, מברך "דיין האמת" בשם ומלכות, כדין המברך על שמועות רעות. (שלחן ערוך אורח חיים סימן רכב ס"ב. שו"ת אבי בעזרי (עמוד ריד) לידידי וחביבי הגאון רבי יצחק לוי שליט"א, רב העיר נשר, ומחבר סדרת הספרים "השיעור השבועי")

אונן ואבל

תלמיד נוהג על רבו דיני אנינות, לענין שיהיה אסור בבשר ויין עד לאחר הקבורה, אבל חייב בכל המצוות ומברך ומזמן. ומתאבל עליו יום אחד, דהיינו שחולץ נעליו ויושב על הארץ, אך די במעט זמן ואפילו דקה אחת, כי מקצת היום ככולו. והוא הדין לתלמיד חכם מופלג בדור שנוהג כנ"ל. (סימן רמב סעי' כה, כז, וסימן שעד ס"י. א קכ)