הלכות לווית המת

חסד של אמת

כל המתעסקים עם המת להוציאו לקבורה, ובכל השייך אליו, כמו: הספד, לוויה, הרמת המיטה, חפירת קבר וכו', הרי הם בכלל מקיימי מצות "גמילות חסדים", ומצות "ואהבת לרעך כמוך". (א רצו)

כבוד המת

בהלווית אביו או אמו, לא יזדרז להוציאם לקבורה מהר, כיון שחייב להספידם ולבכות עליהם הרבה. והממהר להוציאם, הריהו מגונה. אבל אם ממהר מחמת שהיה ערב שבת או מפני הגשמים שלא ירדו על המיטה, הרי זה משובח. ובשאר קרובים שאין דרך להספידם כל כך, כבודם יותר שיקברו מהר, מאשר שתעמוד המיטה כך בלי הספד [והממהר לקוברם, נראה כמקבל מאהבה גזירת מלך]. (א ש)

תלמיד חכם שחייבים להספידו, הריהו כאביו ואמו ולא ימהרו לקוברו. (א ש)

היציאה מהבית

כשמוציאים את המת מהבית, יש להיזהר מאוד שלא יצא אדם תחילה לפני המיטה, כי יש סכנה גדולה בדבר. אולם המתעסקים בצרכי המת שנושאים את המיטה ומוכרחים לצאת מקודם, אין הקפדה בדבר. (א דש)

ביטול מלאכה

אף שמן הדין היו צריכים תושבי העיר להתבטל ממלאכה ומלימוד תורה בשעת הלווית המת, כדי להתעסק בו לקוברו, מכל מקום המנהג לא כן, כיון שישנה חברא קדישא העוסקת בזה, והם כשליחים של כל שאר תושבי העיר. (א רצז)

תינוקות של בית רבן

כיום נהגו להקל לבטל תינוקות של בית רבן להשתתף בלוויית אדם גדול בתורה, או בלוויית גביר חשוב שתומך בישיבות קדושות.

צאצאים אחר המיטה

המנהג בעיר הקודש ירושלים תובב"א, שבפטירת האב, לאחר ההספדים אין הבנים והבנות ושאר יוצאי חלציו הולכים אחר מיטתו, כי על פי הקבלה ליווי זה גורם לו צער גדול מאוד. ומה טוב שגם בשאר המקומות בארץ ובתפוצות ינהגו כן, ולהבהיר להם בנחת ובנעימה שמנהג זה הוא לטובת אביהם הנפטר ומנוחתו. ואם לא חפצים לשמוע, יניחם לעשות כמנהגם ולא יגרום למחלוקת. כי הגורם למחלוקת, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואולם אף למנהג ירושלים, רשאים הבנים והבנות לצאת אחר מיטת אמם. (א דש)

מצוה ללוות

הרואה לוויה, צריך ללוות את המת לפחות ארבע אמות [2 מטר]. ואם אינו מלווהו, עובר משום (משלי יז ה): "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ". ואם אין שם אפילו עשרה מלווים, יתאמץ ללוותו עד מקום הקבורה, ותבוא עליו ברכה. (א רצז)

ליווה את המת ארבע אמות או יותר, ועתה רוצה ללכת לענייניו, יעמוד במקומו וימתין עד שכבר לא יוכל לראות את המיטה, וילך למחוז חפצו. (א רצט)

היושב בביתו ורואה דרך החלון לוויה עוברת, אם יכול ללכת ללוות, יעשה כן. ואם אינו יכול, ילך בביתו ארבע אמות, ויאמר ליד החלון "לך בשלום", "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב יג). ויעמוד כך עד שלא יראה את המיטה. ואף שהוא בביתו ברשות אחרת, ולכאורה אין בזה כבוד כל כך שמלווה משם? מכל מקום הכבוד שחולקים לנשמה שהוא כבוד רוחני, יש לחייבו אפילו ברשות אחרת. (א רצט)

הנוסע באוטובוס וראה לוויה עוברת, אם אפשר לו לרדת וללוות את המת, נכון שיעשה כן. ואם אי אפשר לו לרדת, יעמוד כל זמן שהוא רואה את המיטה, ויאמר כלפי המת, "לך בשלום", "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". [ואף על פי שהנוסע דינו כמהלך, ואם כן הריהו כמלווה את המת, ולמה יצטרך לעמוד? מכל מקום יש הידור מצוה לעמוד לכבוד המלווים והמתעסקים במת]. ואם הוא נוהג ברכב ואי אפשר לו לעצור, ישאר ברכבו ויאמר כנ"ל. (א ש)

בגמרא (מסכת ברכות סד ע"א) אמרו, הנפטר מחברו, יאמר לו "לך לשלום". הנפטר מן המת אל יאמר לו "לך לשלום", אלא "לך בשלום". והטעם, כי שלום נקרא על שם קיום התורה והמצוות ומעשים טובים, שהם משימים 'שלום' גדול בינינו ובין אבינו שבשמים, וגם התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", לכן אומר לחברו החי, לך לשלום, שילך מחיל אל חיל, להוסיף במצוות ובמעשים טובים שהם שלום. אבל למת אומרים לך בשלום, כלומר שילך במצוות ובמעשים טובים שעשה עד עתה בחייו, אבל מכאן והלאה, אינו עושה עוד, שכיון שמת נעשה חפשי מן התורה והמצוות. (א שג)

חליצת כתף

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שמ סט"ז): על כל המתים, אם רצה, חולץ כתף ["חליצת כתף", היינו שחולץ את זרועו ומוציא את כתפו, ונמצא שזרועו עם כתפו מגולות]. על אביו ואמו, חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המיטה, עד שיקבר. ואם הבן אדם גדול, ואין כבודו שילך חלוץ כתף, אין צריך לחלוץ. עכ"ל. וכתבו הפוסקים שהיום המנהג שלא לחלוץ כתף כלל, משום שבמציאות כיום, נחשב הדבר לזלזול ובושה גדולה אפילו לשפל שבישראל, והרי זה כאדם גדול שבזמנם שהיה בוש בדבר. ובספר יפה ללב פלאג'י כתב, שמעולם לא ראינו מי שיחלוץ כתף אפילו לרב גדול המרביץ תורה. והרוצה להחמיר במקום שלא נהגו בכך, לחטאה יחשב לו, שכל רואיו ילעיגו לו ועליו ישחקו. ועל כל אדם לבקש רחמים שלא יתחלל שם שמים על ידו. (א רלה)

אמירת פסוקים

בעת הלוויה, אומרים כל המלווים: "ויהי נועם...", ומזמור "יושב בסתר עליון" שיש בו סגולות גדולות להעביר את רוח הטומאה ולסלק המזיקים, וכן אומרים "אנא בכח". ובלווית אשה אומרים גם פרק: "אשת חיל מי ימצא". (א שב)

גם האונן רשאי לומר פסוקים אלו (ד רמה). כדין אמירת הקדיש שרשאי לאומרו, מפני כבוד המת לטובת נשמתו להצילה מרוח טומאה ומזיקים. וכדין אמירת מזמורי תהילים שרשאי לאומרם לשמירה על המת, כי זהו צורך השעה להגן עליו מפני המזיקים, וכמבואר לעיל (עמוד 134).

שיחה בטלה

בעת הלוויה, אסור לשוחח שיחה בטלה. ואף אם הוא במרחק של יותר מארבע אמות מהמיטה, ראוי שלא לשוחח כלל, אלא יאמר רק את הפסוקים הנ"ל לעשות "חסד של אמת" עם המת, ושכרו כפול מן השמים. (א שב, שג)

שאלת שלום

אין אומרים "שלום" זה לזה בעת הלוויה, להראות צער ואבלות על המת. והפוגש בחברו לאחר זמן רב, מותר ללחוץ לו יד, או לנענע לו בראשו לאות "שלום", כיון שאינו אומר בפיו כלום. וכמו כן, רשאי לברכו בברכת "בוקר טוב", "ערב טוב", "בשורות טובות", שלשונות אלו אינן בגדר שאלת שלום. (א שכד. ב רמט)

צדקה

דבר גדול הוא לתת צדקה בעת הלוויה לעילוי נשמת הנפטר. (ד רמח)

הנה מלבד נחת הרוח הרבה שיש לנפטר במצות הצדקה שעושים לעילוי נשמתו, כמבואר להלן (עמוד 274), ישנו עוד טעם, כי הצדקה מורה על אחדות ישראל שמצטער בצער חברו הזקוק לעזרה ומרחם עליו, והאחדות מכפרת, ובעת כזאת זקוקים לכפרה. ועוד, שאמרו בפרקי דרבי אליעזר, שמכח הצדקה המתים עתידים לחיות, כמו שהחיה אלישע הנביא את בן השונמית בזכות הצדקה שעשתה עמו. ועוד, לרמוז על מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא י ע"א), פסוק אחד אומר (משלי י ב): "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", ופסוק אחר אומר (שם יא ד): "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת", שתי צדקות הללו למה? אחת שמצילתו ממיתה משונה, ואחת שמצילתו מדינה של גהינם. ואמר רבי עקיבא (מסכת שבת קנו ע"ב): "וצדקה תציל ממות", לא רק ממיתה משונה, אלא אף ממיתה עצמה.

נשים

המנהג שהנשים משתתפות בלווית המת, ובלבד שיזהרו מאוד לבל יתערבו עם האנשים, אלא תלכנה אחריהם בריחוק ניכר. ויש להזהיר על זה מאוד, כי לצערנו ישנן שאינן מבינות את חומרת האיסור וגורמות צער גדול לשכינה, ואף מפריעות את מנוחת הנפטר בהנהגתן זו. ועל כל פנים, לא תבואנה עד בית הקברות, כי בזוהר הקדוש החמיר מאוד בזה שגורמות רעה לעולם. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שנט ס"ב) שיש למנוע את הנשים מלצאת לבית הקברות. (א שיא)

מעוברות - אשה מעוברת רשאית להשתתף בלווייה. (א שיג)

ברכת הרואה

המלווים את המת עד בית הקברות, ישימו לב בהיכנסם לבית הקברות, לברך בשם ומלכות ברכת "אשר יצר אתכם בדין..." כמובא להלן (עמוד 312). והאונן יברך ברכה זו לאחר הקבורה, שאז נעשה אבל ויכול לברך. (א תנא)

לווית שונא

מי שהיתה לו שנאה נגד חברו ומת, מותר לשונא ללוותו, ואין לחוש שיאמרו שהוא שמח לאידו, שהרי הוא סוף כל האדם. (ש"ך, ב"ח. א שי)

מתי גויים

הרואה לוויה של מתי גויים, נכון ללוותם מעט מפני דרכי שלום, אך לא יכנס לבית הקברות בשום פנים ואופן, כמבואר להלן (עמוד 350). (א שיג)