פרשת וארא: להיכנס הביתה ולהינצל

פרשת וארא מתארת את תחילת הגאולה של עם ישראל, ומסופר בה אודות שבע מכות מתוך עשר שהביא הקדוש ברוך הוא על מצרים.

פרשת מכות מצרים בפרט ופרשת הגאולה בכלל, אינן עובדות היסטוריות בלבד, אלא הן רלוונטיות לכל אחד מאתנו. על כל אדם באשר הוא "להכות" את המיצרים בהם הוא נתון, איש איש ומיצריו האישיים, ולצאת לגאולה פנימית.

תוכנן של עשרת המכות אינו מקרי אלא מהותי. הקדוש ברוך הוא בחר להכות את מצרים במכות ספציפיות מאוד, כשכל אחת מהם גילתה גילוי מסוים בבריאה שהיה בו כדי ללמד את בני ישראל במוחשיות את אחד מעיקרי האמונה. האופי והסוג של כל מכה היה מכוון כנגד עיקרון אמוני מסוים שבני ישראל היו צריכים ללמוד אותו.

המכה השביעית, המסיימת את פרשתנו, היא ברד.

הברד במכה זו לא היה זהה לברד המוכר לנו כיום. במכת ברד, מים ואש עשו שלום ביניהם, וכפי שמתארת התורה – "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שמות ט', כ"ד). הברד היה מורכב מחתיכות קרח מעורבות עם אש, ובאופן פלאי האש לא כבתה מחמת המגע עם מי הברד.

במכת ברד יש משהו ייחודי מאד. זו המכה היחידה שבה אלוקים נתן למצרים אפשרות להינצל ולא להיפגע ממנה: "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה. וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה, כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ. הַיָּרֵא אֶת דְּבַר השם מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר השם וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה" (שמות ט', י"ח-כ'). הדרך להינצל מהברד הייתה להיכנס הביתה.

כל מי שלא נכנס לתוך ביתו פנימה – הושחת והושמד. כל כך פשוט היה להישמר ממכת הברד, רק להיכנס לתוך הבית. זה לא היה סוד, אלא ציווי השם מפורש אל פרעה ומצרים.

אגב, כיוון שהמצרים קבלו את זכות הבחירה האם להינצל או לא, מי שלא ניצל את הבחירה והחליט כן להישאר בחוץ, עונשו היה חמור מאוד והברד הכה בו למוות. זאת המכה הראשונה ש"באופן רשמי" גבתה חיים של בני אדם. כיוון שהייתה אפשרות להינצל והמצרים לא נצלו את האפשרות הזאת, החוצפה והעזות היו גדולים הרבה יותר, ולכן גם העונש היה חמור בהתאם.

יצורים נמוכי דרגה כצמחים, אשר לא יכלו להיכנס פנימה ומהותם היא להיות בחוץ – נפגעו, אך האדם יכל לבחור האם להיכנס פנימה הביתה ולהציל את נפשו ואת נפש בהמתו, או להישאר בחוץ. לא כל המצרים הניסו את עבדיהם ומקניהם מהשדה פנימה.

טמון כאן מסר:

חלק מהמצרים לא היו מסוגלים "להיכנס הביתה" ולהתנהג באופן צנוע, מוסתר ופנימי. ההחצנה ותכונת ה"יצאנוּת" היו חלק מאורח החיים הרגיל שלהם. מכת ברד העבירה מסר למצרים: הפסיקו לחיות באופן מוחצן והתחילו להיכנס הביתה ולחיות חיי צניעות.

השילוב של האש והמים במכת ברד העצים את המסר, ונבאר מדוע.

קריאת הנצח של היהודי הוא "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". המילה "אחד", חוץ מעובדת היותה קובעת את יחידות השם ושוללת כוח נוסף, מבטאת גם את אחידות השם.

"כל הניגודים האלה של שמים וארץ, של תבל ויחידים, של כוחות וחומרים המבקשים זה את זה ובורחים זה מפני זה, הנושאים וכובשים. הבונים ומחריבים איש את רעהו – על כל החליפות הנולדות מכך – של יום ולילה, של הוויה וכליה, של פריחה ונבילה, של חיים ומוות, של קניין ואבדן, של הנאה ועינוי, של עליה וירידה, של אהבה ושנאה, של שמחה וצער. וכן כל הניגודים שאדם חש בנפשו פנימה, של חירות ושיעבוד, של רוח וחושניות, של כוחות עליונים וכוחות ארציים – הכול הוא מעשה ידי קל אחד. כי השם שהוא יחיד ומיוחד, הוא שברא ומחזיק את כל הניגודים האלה, הוא המסדר והמנהיג את כל הניגודים האלה, הוא שיצר את כל הניגודים האלה שמסביבנו ובתוכנו. ממנו שמחתנו וצערנו, ממנו גופנו ורוחנו, הוא שיצר את גופנו וכאשר נפח בו נשמה משלו, העניק לנו אישיות מאישיותו וחירות מחירותו" (רבי שמשון רפאל הירש, ואתחנן).

תפקידנו בעולם הוא לחשוף ולגלות את האחדות האלוקית בכל פרט בבריאה, גם בתופעות הניגודיות שבה, כאש ומים.

במכת ברד, שני ניגודים גדולים כל כך בטבע כמים ואש, עשו שלום ביניהם כדי לעשות רצון קונם והראו למצרים כיצד יוצרים חיבור נכון – רק על פי דבר השם, בשליחותו ולמענו. מכה זו גילתה כי ניגודים יכולים וצריכים להתאחד, אך רק בדרך השם. היכולת לאחד בין ניגודים ולשלבם יחד אל עבר מטרה אחת – קיום רצון השם, היא גילוי אחדותו יתברך.

זהו המסר של מכת ברד לעם ישראל. עלינו "להתכנס בבית", לחפש את המאחד, ליצור חיבורים של אמת ביננו לבין עצמינו, ביננו לבין חברינו, וממילא – ביננו לבין בוראנו.

"אותה אחדות השם מובאת כאן לתשומת לבנו כאמת יסודית ראשונה של ידיעתנו, וכל עצמה איננה אלא שלילה מוחלטת של כל מחשבה וסברה אלילית, עתיקה וחדשה. עולם הטבע וההיסטוריה ועולמו הפנימי של האדם עצמו כולל רב גוניות של תופעות מנוגדות. ואותה רב גוניות של ניגודים הולידה -  ועודנה מולידה – את הטעות האלילית, והיא מקורה העיקרי. בעיצומו של עולם זה שכולו סתירות מכריז מאמר: 'השם אחד'" (הרב הירש, שם).