פרשת וארא: לא לשכוח את המפתח!

לפי רבנו הספורנו קיימות שלש סיבות לגאולת עם ישראל ממצרים: הראשונה – "זכות אבות", השנייה "ברית אבות" כפי שהבטיח הקב''ה לאברהם בברית בין הבתרים, וזהו שנאמר בפסוק הקודם "וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען", והשלישית "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי".

השאלה היא, אם יש זכות אבות ויש הבטחה בברית בין הבתרים, מה הצורך בסיבה השלישית שהיא נאקת בני ישראל ותפלתם מעומק הלב?

מבאר הספורנו כי מאחר ששקעו במ''ט שערי טומאה, הם היו כל כך רחוקים ממצב של אפשרות להיגאל ולהיקרא עַם ה', עד כדי כך שהמלאכים בעת קריעת ים סוף קטרגו ואמרו "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". במצב כזה, גם אם היו נגאלים לא היה שייך שיקבלו את התורה ויכנסו לארץ הקודש. ההתקרבות וההתעלות נעשתה רק על ידי נאקתם ותפלתם בצר להם. רק כך נהיו ראויים וזכר להם ה' את בריתו, כעניין שנאמר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם ויזכור להם בריתו" (תהלים ק"ו, מ"ד).

נמצא כי למרות הזכויות הרבות, ללא מפתח התפילה, לא ניתן לזכות בכל הטובות.

* * *

העניין יובן במשל לתייר שנסע לבית מלון מפואר, ולאחר שעות נסיעה מתישות הגיע למחוז חפצו. התשלום ניתן מראש, הכל סודר עד לפרטים הקטנים, ואף המפתח נשלח אליו בדואר. ביקש האיש להיכנס כבר לחדרו במלון ולפוש מעט, אך כשהגיע לפתח החדר, טפח על מצחו בצער, נזכר שאת מפתח החדר שכח באחד האתרים בהם טייל.

והנה, הבחין בצד במפתח זרוק. ניסה את מזלו, ולשמחתו המפתח אכן נכנס לחור המנעול, אך לא הצליח לסובבו. עלה בדעתו לשפשף את שיני המפתח בחוזקה, ואכן לאחר פעולה זו הצליח לפתוח את הדלת לרווחה.

בדיוק כך פועל מפתח התפילה. התפילה היא המפתח הפותח את הדלתות והשערים לכל העולמות, וגם כאשר נגזר על האדם לזכות בשפע של רוחניות וגשמיות, אם אין לו המפתחות שהם התפלות והבקשות, הוא לא יזכה בשפע.

אבל לעתים גם בתפילה פשוטה לא די. פעמים שצריך את הנאקה והצעקה: ה', הצילני! ("שמעתי את נאקת בני ישראל"), כמו מפתח שצריך לשפשף את שיניו על מנת שיפתח, ואז התפילה בוקעת רקיעים. (ועיין עוד ב"אוצרותינו" בראשית ב', ה').

* * *

מנהג אפוף מסתורין היה לבעל שם טוב הקדוש. מדי פעם במוצאי שבת היה עורך נסיעה לאי-שם, ומצרף עמו כמה מתלמידיו, אשר לא ידעו את מטרת הנסיעה וסיבותיה. העגלון היה מוכן ומזומן יומם ולילה לכל אשר יושת עליו מפי הבעל שם טוב, בליל שלג סוער כמו בעת שרב כבד.

במוצאי שבת אחת, הורה הבעל שם טוב לתלמידיו להצטרף אליו לנסיעה. לאחר נסיעה ארוכה, הגיעו לביתו של יהודי כפרי אחד. למראה האורחים הבאים בצל קורתו, אורו פניו של הכפרי. היה זה יהודי חסיד וירא שמים, שלא זכה בכל יום לקבל אורחים יהודים.

הזדרז האיש וערך לפניהם שולחן לסעודת "מלוה מלכה", אך מכיוון שעני ודל היה, לא היה בידו מה להגיש זולת מעט ממאכלי השבת שנותרו.

למרבה הפליאה, פנה הבעל שם טוב אל הכפרי ואמר בחוסר שביעות רצון: "זהו זה? אין די בכך! יש להוסיף עוד מאכלים...". התלמידים, המה ראו כן תמהו, אך בהכירם את רבם, ידוע ידעו כי יש דברים בגו.

נבוך, נכנס הכפרי אל המטבח ותר אחר מאכלים נוספים, אלא ששב בידיים ריקות. לא ידע היהודי את נפשו, ומרוב צער התכנס בפינת הבית והחל לבכות ולהתפלל מעומק לבו: "רבונו של עולם! תן לי שאוכל לתת לאחרים".

בסיום הסעודה הדלה, הודו הבעל שם טוב וחבורתו לכפרי על האירוח, ועשו דרכם חזרה.

לשנה אחרת, לקחם הבעש"ט שוב לאותו כפרי, ומה השתוממו לגלות כי בקתתו המטה ליפול של האיש, הפכה לארמון רחב ידיים, גינה מעטרת אותו סביב, ובתוך הבית רהיטים יקרים וכלים נאים.

חרד האיש לקראתם, וערך לכבודם סעודה גדולה מלאה כל טוב. בתוך הסעודה, סיפר להם כי בביקורם הקודם הם הניחו ברכה אל ביתו, ומאותו זמן, האירה לו ההצלחה את פניה ונהפך עליו הגלגל לטובה.

בדרכם חזרה, תלו התלמידים ברבם הקדוש עיניים שואלות שיבאר להם סודו של דבר. "דעו" אמר להם הבעל שם טוב "מן השמים רצו להשפיע על אותו יהודי שפע טובה וברכה, אך הוא תמיד הסתפק במה שיש לו ולא התפלל על כך.

"היתה חסרה אפוא תפילה קטנה כדי שיקבל את כל השפע שראיתם. בכך שדחקתי בו להביא מאכלים נוספים, עוררתיו להתפלל ומזלו התהפך".