מפתחות לחיים: מעמד האישה ביהדות

פרק זה נראה אולי כחורג מהנושא המרכזי בו אנו עוסקים - שלום הבית, אך לאמיתו של דבר חשוב הוא ויסודי להבנת מקומה של האשה בבית ובחברה על פי ההדרכה האלוקית. ובדורנו, דור בו חכמת התורה היא החכמה היחידה שככל שלא למדו ולא מבינים בה מאומה, כך מרשים לעצמם לדבר עליה יותר, הבהרת העניין חשובה שבעתיים.

מה גם שהבנה נכונה של עמדת התורה בנושא חשוב זה, מסייעת לסלול את הדרך לשלום ולשלימות הבית מתוך שותפות נכונה, שתוצאתה שמחה אמיתית ואהבה הדדית טהורה.

אחת הדרישות הפופולריות בזמננו, אשר נועדה להוכיח את הקידמה והיחס הנאור בעידן המודרני כלפי האשה, אך בפועל מזלזלת מבלי משים באשה, זו הדרישה להשוות את האשה לגבר - כאילו שהאשה כאשה אינה מושלמת כל זמן שלא תיחשב כגבר.

יודגש כי כאמור לעיל אין הכוונה כאן למאמץ הצודק והמבורך למנוע ניצול נשים לרעה ופגיעה בהן. אלא לנסיון - בעיקר מצד פסיכולוגים ואנשי תקשורת רבים להצביע על האשה כעל גבר לכל דבר, בגוף פיזי שונה.

שאיפה זו נובעת מהאווירה הכללית של התרבות המערבית המעריצה עזות ותקיפות יתירה, ורואה את הגברתן והכוחני כדוגמא לחיקוי. ומכיוון שהאשה אינה כזו, הרי כדי לרומם את מעמדה ולייקרה מבקשים להחשיבה כגבר.

והאמת היא שעוד משעת לידתם שונים הזכר והנקבה זה מזה. כל הורה וגננת בעלי נסיון יכולים להעיד בוודאות גמורה כי פעוט ופעוטה שיוכנסו לחדר משחקים, ברוב המכריע של המקרים יגשו בטבעיות: הילד - לכדור ולאופניים, והילדה - לבובה ולעגלה. וזאת בניגוד גמור לדעתה של הפסיכולוגיה המודרנית בעיקר עד שנות השישים של המאה הקודמת, כי התנהגות זו של הילדים הינה תוצאה של חינוך והרגל שהרגילו המבוגרים את הבנים לשחק במשחקים אלה ואת הבנות למשחקים אחרים. אך בשרשם - ללא התערבות חיצונית, הבן והבת זהים בשאיפתם לאותם משחקים בילדותם ולאותן פעילויות בבגרותם. גישה טועה זו הובילה רבים לראות את האשה כגבר לכל דבר ומתוך כך לתת לה תפקידים שבדרך-כלל בוצעו על ידי גברים. גישה "מודרנית" זו באה לידי יישום מעשי במקומות רבים גם בחברה הישראלית כגון: בעבודות אדמה מתישות בקיבוצים, באימונים ובתפקידים קשים בצבא ועוד. ומתוך כך גם נשים לא מעטות החלו להביט על עצמן במבט מוטעה זה, והתאמצו לחיות ולפעול נגד אופיין ונגד כישרונותיהן. מעניין לציין שבארגוני הספורט למשל, כמו גם בצבא, תמיד הבינו שיש הבדל בין נשים לגברים. אולם בעולם המדעי רק לאחרונה ממש, לאחר שהוכח כי גישה  זו אינה טבעית  ואינה נכונה, החלו פסיכולוגים להבין כי האמת היא שמוח האשה ואופיה פועלים אחרת משל הגבר, וכפי שטוענת היהדות זה אלפי שנים.

ובאשר לעמדה התורנית בנושא חשוב זה, רבים סבורים בטעות מתוך בורות, כאילו היהדות מתייחסת לאשה בזלזול. לאמיתו של דבר, מלבד ההלכה שעל הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו כמבואר לעיל, נזכיר את ההלכה הפשוטה והידועה כי האשה נעשית בת מצוה שנה לפני שהאיש נעשה בר מצוה. ובתלמוד התבאר הטעם:[1] לפי "שנתן הקדוש ברוך-הוא בינה באשה יותר מבאיש". והסביר שם רבנו אשר (הרא"ש) בתוספותיו: "פירוש הקדים בה בינה יותר מבאיש". כלומר לפי היהדות הבת נעשית נבונה שנה לפני הבן ומשום כך נחשבת מאז כמי ששיקול דעתה כשל בוגרת. דבר שיש לו השלכות הלכתיות ברורות. למשל, בן שנדר נדר בגיל שתים עשרה, דיבוריו דיבורי סרק כשל ילד, ואילו בת שתידור נדר בגיל זה, יש לדבריה משקל כשל בוגרת. הרי לנו שכבר בנושא יסודי ועקרוני כל-כך, הגיל בו נחשב האדם כבוגר בעל תבונה ואחריות, עמדת התורה היא כי לא רק שהאשה אינה פחותה מהאיש, היא אף נעלית ממנו.

זאת ועוד. על פי ההלכה, איש תובע ואשה תובעת שבאו לבית-הדין. זה תובע את ראובן, וזו תובעת את שמעון, מקדימים לדון את דין האשה התובעת ואחר-כך דנים את דינו של האיש התובע. משום שלרוב עדינות האשה בושתה מרובה להיות נוכחת בבית-דין (אף על פי שהיא התובעת והיוזמת את הדיון. ראה מסכת יבמות ק, א, וברמב"ם סנהדרין פרק כ"א ה"ו). וכמו-כן, איש ואשה עניים שבאו לבקש ממון  או מזון או בגד, מקדימים את האשה ונותנים לה לפני שנותנים לאיש.[2] וכן איש ואשה שבויים, יש לפדות קודם את האשה.[3]

ברור שבדת המפלה לרעה את האשה, אין מקום לחוקים כאלה. יש לדעת שכשם שמקור המחשבה המוטעית שדת ומדע אויבים זה לזה הוא מהנצרות שאף העלתה על המוקד אנשי מדע ידועים, כך המחשבה שהדת מזלזלת באשה ומתייחסת אליה כאל פגומה ופחותה מהגבר מקורה בנצרות. בדת הנוצרית היחס לאשה כאל גורם מזיק, מפתה, מסית ומדיח, עד כדי ספק אם יש ליצור זה נשמה... בכנס של ראשי הכנסיה בשנת 583 לספירה נידונה שאלה "כבדת משקל" זו, ללא הכרעה,ורק בכנס נוסף שהתקיים שנתיים לאחר מכן בשנת 585 הוכרע על חודו של קול, לאחר סערה ציבורית, כי אכן גם לאשה יש נשמה. לא רבים יודעים כי גישה זו הרואה את האישה כגורם מפתה ומזיק היא העומדת בבסיס האיסור של כמרים קתולים לשאת אשה. לעומת זאת ביהדות להבדיל, אדרבה, שלימות האדם מושגת באמצעות הנישואין. גבר שאינו נשוי אינו נקרא אדם אלא חצי אדם - פלגא דגופא. נישואיו עם אשה משלימים את שניהם, ויחד הם נקראים ´אדם´.

אווירה כלל עולמית זו, שהדת מפלה את האשה לרעה, גרמה לרבים לשייך גישה זו גם ליהדות. ובפרט שהלומד בשטחיות חוקים מסויימים ביהדות עלול לסבור בטעות כי הנה אכן יש בידיו "הוכחות" לכך... כגון: אשה אינה מעידה[4] ואינה מתמנית לתפקיד של שררה.[5] היא פטורה מחיוב לימוד תורה  ופטורה ממצוות עשה שתלויות בזמן כגון: קריאת שמע, סוכה וכדו´.[6] ומה גם שיש מאמרי חז"ל הנראים למביט בהם בשטחיות כאילו יש בהם נימת זלזול באשה. כגון: ´נשים דעתן קלה´,[7] ´עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים´[8] ועוד. אולם הלומד אותם כראוי במלוא היקפים ועומקם על פי עקרון התכנון האלקי של מבנה הגבר והאשה כמבואר לעיל, ויודע כי התורה ניתנה מאת ה´יצרן´ - בורא האדם, מגלה כי דינים ומאמרים אלה אינם עוסקים כלל במתן ציונים והעדפת הגבר או האשה. אלקים לא ברא שום יצור פגום, אלא מושלם בגופו ובנפשו על פי יעודו. וכך גם שני חלקי האדם, הזכר והנקבה, כל חלק בפני עצמו עשוי באופן מושלם לחלוטין  לפי יעודו ותפקידו. וממילא כל האמור בדברי חז"ל על גבר או על אשה אינו לשם ציון מעלה או חסרון, אלא הגדרת עובדה קיימת של כלי אשר ניתן לכל אחד מהם לשם מילוי המטלה שעליו בשלימות. אי הימצאותו של כלי מסויים אצל אחד מהם אינו פגם וחסרון, בדיוק כשם שאין פגם וחסרון במנתח שאין לו פטיש ובבנאי שאין לו סכין ניתוחים. ואדרבה, המנסה ליזום תחרות בציור בין המוסיקאי המפורסם בטהובן לבין הצייר המפורסם שאגאל, עושה בכך עוול למוסיקאי. ואילו בתחרות ביניהם במוסיקה, ייעשה עוול לצייר. זה כישרוני ומומחה בתחומו וזה כישרוני ומומחה בתחומו. כך בדיוק מגדירה התורה את הגבר ואת האשה על פי שלימותם. והמתבונן בעיון הראוי במבנה התורני השלם של הגבר והאשה, עומד מתפעל ומעריץ נוכח האמת התורנית הבהירה ועומק חכמתה בהכרת פנימיות נפש האיש ונפש האשה תוך מתן ההגדרות וההוראות הנכונות והמועילות ביותר לכל אחד מהם, וממילא לשניהם יחדיו.

ועתה ניגש לביאור דברי חז"ל.

הבוחן את המשותף לכל החוקים התורניים המבדילים בין האשה לבין האיש, יגלה כי יסודם נעוץ ברצון העליון לשמר את עדינותה של האשה, להגן על זכויותיה בהתאם לצרכיה הנפשיים, וממילא לאפשר לה בכך להביא לידי ביטוי מקסימלי את יכולתה לפי טבעה, ולא בניגוד לטבעה. ונפרט.

גבר היודע עדות חייב להעיד בבית-הדין, גם אם הדבר אינו נח לו. וכמו שנאמר בתורה:[9] ´אִם לֹא יַגִּיד - וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ´. דרישה חדה וברורה זו באה דוקא כלפי הגבר מכיון שהכלים הנפשיים העזים שקיבל מאפשרים לו לסייע לזולת הזקוק לעדותו מבלי שהוא עצמו ייפגע בתכונות נפשו. אולם האשה אשר קיבלה בנפשה כלים עדינים, כל דרישה כזו להופיע ולהעיד בבית המשפט עם כל המתחים הכרוכים בכך - הן מעצם המעמד המלחיץ והמביך בפני השופטים וכל הנוכחים בבית-הדין, והן מהתוצאות הנלוות לעדות כגון מתחים עם בעל-הדין המפסיד מהעדות, עלולה מאד להזיק לעדינות נפשה בכלל, ולתפקידה כרעיה וכאם בפרט. ואין המדובר כאן בנזק זמני לתקופת העדות בלבד, אלא השפעה ארוכת טווח על אופיה וטבעה הכללי בניגוד למצבה המקורי הטוב לה. שהרי האדם מושפע מאד מפעולותיו ומהחוויות שחווה.

כלומר, האישה אינה מעידה בבית-הדין לא משום שהתורה אינה מאמינה לדבריה, אלא מהרצון להגן עליה ולשמר את עדינות הנפש אשר קיבלה לשם מילוי תפקידה העיקרי. הסבור כי הסיבה לפסילת האשה לעדות נובע מחוסר אמון שרוחשת היהדות לאשה, יכול להווכח בטעותו מנאמנותה המוחלטת של האשה להעיד בנושאים הנוגעים לאיסורים חמורים כגון: טהרת המשפחה, כשרות המאכלים וכדו´. והרי אם על עדות להוצאת פרוטה מאדם בבית-הדין אינה נאמנת, כיצד תהיה נאמנת בנושאים חמורים הרבה יותר ואפילו בנושאים שיש בהם איסור כרת? לאור האמור, הדבר מובן היטב. האשה אמינה בדבריה לא פחות מהגבר. משום כך מעידה ונאמנת היא בנושאים אלה על אף חומרתם. אולם היא תעיד רק בנושאים העוסקים במותר ובאסור, עדויות הנמסרות במסגרות עדינות כגון בבית או בעבודה, ואינן כרוכות בחשש פגיעה בכבודה ובעדינות נפשה, כעדות מתוחה בנושאים ממוניים בבית-הדין.[10]

מאותה סיבה ממש אין האשה מתמנה לתפקידי שררה ציבוריים. שהרי תפקיד כזה מחייב התנהגות תקיפה העומדת בסתירה מוחלטת לטבע הכלים שקיבלה. ונסיון להתנהג בניגוד לטבע זה, גם אם יצליח במישור הציבורי, יזיק לאישיותה כאשה.

משום כך גם אינה מצטרפת למנין עשרה לצורך תפילה. כאשר נתבונן בחשיבות התפילה במנין נגלה שאף על פי שיש לא מעט אנשים שיעדיפו תפילה ביחיד לשם הריכוז במילים והקשר האישי עם האלקים, מוטל על הגברים להתפלל במנין משום כבודו של מלך ככתוב "בְּרוֹב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".[11] דבר המביא גם להשראת השכינה במקום, וממילא התפילה מתקבלת יותר. מפגן ציבורי מחייב, חשוב ככל שיהיה ותהא מטרתו נעלית ככל שתהיה, עדיין אינו מצדיק פגיעה בנועם עדינות האשה אשר "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".[12] ובודאי לא כאשר מדובר בצירוף שיש בו חוסר קדושה בתערובת עם גברים.

ומכיון שלשם ההגנה על זכויותיה ואופיה המיוחד פטרה אותה התורה מכל הנ"ל, גם אם תבוא אי-מי ותאמר שהיא מעדיפה להצטרף למנין / להתמנות לתפקיד שררה / להעיד בבית-הדין וכדו´, היא לא תוכל לעשות זאת. בדיוק כשם שחוקי ההגנה על אישים חשובים מחייב אותם להישמע לשומרי ראשם גם כאשר הדבר נוגד את רצונם האישי.

גם הפטור של הנשים מכל מצוות עשה שהזמן גרמה [מצוות עשה אשר הזמן גורם לה שתבוא. כלומר, שקיומה מוגבל לזמן מסויים. כגון: מצוות ציצית ותפילין, ישיבה בסוכה, ספירת העומר וכדו´] ככתוב במשנה במסכת קידושין,[13] נובע בעומק מאותו שרש. שהרי המצוות נועדו לעצב ולבנות את עולמו הרוחני הפנימי של האדם. הגבר שקיבל כלים נפשיים תקיפים משום תפקידו המיוחד לו, זקוק ליותר מצוות אשר יֵעַדְנוּ את עולמו הרוחני הפנימי, יבנו ויעצבו אותו כראוי. האשה העדינה מטבעה משום תפקידה המיוחד לה, יכולה להגיע לשלימות הרוחנית הראויה גם ללא קיום מצוות עשה אלה, אלא רק באמצעות: א. ההימנעות מאיסורי לא תעשה. ב. קיום מצוות עשה שאינן תלויות בזמן, כגון ברכת-המזון. ג. קיום מצוות עשה התלויות בזמן, המצורפות למצוות לא תעשה, כגון מצוות קידוש בשבת.[14]

אמנם על פי הפשט פטורה האשה מכל מצוות עשה שהזמן גרמן כדי להקל מעליה ולאפשר לה לתפקד בצרכי ביתה וילדיה מבלי שיהיה עליה להפסיק את פעילותה השוטפת במשך היום, מתוך חשש פן יעבור זמן המצווה.[15]

גם מחיוב מצוות פריה ורביה פטורה האישה, כדי שלא תרגיש מחוייבות במקרים מסויימים ליזום יוזמות המנוגדות לטבעה העדין. שהרי יוזמה כזו, גם אם היא נעשית לשם קיום מצוה, עלול מאד להקנות לה תכונות מחוספסות המנוגדות לכלים הרגישים אשר היא זקוקה להם לשם מילוי תפקידה המיוחד לה באופן הטוב ביותר.[16]

וכמו-כן האשה אינה חייבת בלימוד תורה בכל שעה פנויה כמו האיש החייב ללמוד את כל חלקי התורה ושרשי ההלכות, אלא חייבת רק בלימוד ההלכה למעשה כדי שלא תכשל בעבירות. כלומר לימוד התורה של האשה אינו מטרה - לימוד לשם לימוד, אלא כלי לקיום המצוות כראוי. שכן מלבד הצורך המיוחד של הגבר בריבוי פעילות רוחנית לשם הגעתו לשלימות הראויה - מה שלא נדרש כל-כך לאשה כמבואר לעיל, בלימוד התורה יש עניין נכבד נוסף. בכל נושא חדש שמתעורר בכל דור, ובכל מקרה חדש שמתרחש, כדי לפסוק את ההלכה יש צורך בידיעה רחבה ועמוקה של שרשי ההלכה, סיבותיה, כלליה ופרטיה ועל פי ידיעה זו יש לדון להיכן לדמות ומה לחלק עד הכרעת הדין הלכה למעשה.

תכלית זו של לימוד-התורה הרי היא בהחלט פעולה ציבורית. וממילא מוטלת גם היא כקודמותיה הציבוריות, על האיש. בעוד האשה - שרת הפנים של הבית, פטורה ממנה ופנויה לעסוק בתפקידיה החשובים כשלעצמם מתוך שימוש בכחותיה ואופיה המיוחד באיכות המקסימלית לתועלתה ולתועלת כולם.

בהתבוננות נכונה על פי יסוד זה, יובנו גם ביטויי והגדרות חז"ל במקומות שונים ביחס לאשה. כגון: "נשים דעתן קלה"[17]. משפט קצר זה הנתפס אצל הבלתי מבינים את שפת חז"ל, כמזלזל במנת המִשְׂכַל של האשה, מקבל משמעות חדשה אמיתית ונפלאה כאשר מתבוננים בכל מילה על-פי הגדרתה הנכונה בשפת חז"ל.

שכלו של כל אדם פועל בשלשה מסלולים משולבים, הנקראים בלשון חז"ל בשמות: ´חכמה´, ´בינה´, ו´דעת´.  ´חכמה´ היא קיבוץ נתונים וזכירתם (-אינפורמציה), ומעניקה לבעליה את התואר ´חכם´. ´בינה´ היא התבוננות נכונה בפרטים הקטנים, בלבנים מהם בנוי הבנין. וכן: צירוף וחיבור נתונים זה לזה, בנייתם, והוצאת רעיון חדש. זהו האדם הנבון. יש ´חכם´ הבקי בנתונים רבים, שאינו ´נבון´. אינו יודע להשתמש כראוי בנתונים שבידו. ואילו ה´דעת´ היא המסקנה המתקבלת באופן ברור עד כדי חיבור האדם עם מסקנתו [מלשון "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"[18]] האיש חזק ב´חכמה´, והאשה ב´בינה´. "נתן הקדוש ברוך-הוא בינה באשה יותר מבאיש".[19]

אבל לענין הדעת, ´נשים דעתן קלה´. דבר כבד קשה להזזה. אולם הנשים, דעתן קלה. כלומר גם לאחר שהסיקה מסקנה, אין דעת האשה כבדה עד שקשה להזיזה, אלא גמישה היא יותר מהאיש ונוחה לשנות את דעתה - החלטתה. וזה לטובת הקן המשפחתי שהגבר העז והתקיף, וממילא מתקשה לשנות את דעתו, חי עם בת-זוג נוחה וגמישה (ובלבד שיעניק לה את צרכיה הנפשיים כראוי). וזה דבר נפלא מפלאי הבורא, שהאשה הרכה הגמישה והעדינה, שורשה במדת הגבורה הבאה לידי ביטוי ברור בעת הצורך בהיותה חומה שומרת ועוצרת. שהרי זה וזה הוטבעו בה משום תפקידה הנשגב - להביא את פנימיות הבית לשלימות הרצויה.

גם כישרונה המיוחד של האשה בדיבור וכלשון חז"ל ´תשעה נטלו נשים´, דבר שאגב, הוכח כיום על ידי מחקרים וסטטיסטיקות,[20] נעוץ בתפקידה המיוחד של האשה כשַׂרת הפנים של הקן המשפחתי. שהרי עיקר הקשר של הילדים במשך רוב שעות שהותם בבית הוא עם האם. ומכיון שלצורך חינוך ילדים נדרש הרבה דיבור המסביר, מאיר, משכנע, מעיר, מעודד ומשבח, קיבלה האשה כלי מיוחד זה. ואכן, בעל המודע לתכונה בסיסית חשובה זו שהוטבעה ברעייתו לטובת ביתו, לא רק שאינו קץ בריבוי דיבורה, אלא אדרבה, הוא מטה באהבה ובסקרנות אוזן קשבת לדבריה.

המתבונן ביסוד הגדול האמור כאן עם השלכותיו הבאות לידי ביטוי בחוקי התורה הנוגעים לנשים ובביטויי והגדרות חז"ל אודותיהן, יוכל להבין לאחר התבוננות נכונה גם את שאר ההלכות ומאמרי חז"ל שלא הוזכרו כאן. שכן כאמור בתחילת הדברים, התורה תורת אמת היא ומגדירה בהגדרות הנכונות והמדוייקות כל חלק משני חלקי האדם השלם, החלק הזכרי והחלק הנקבי, מבלי לעסוק בחסרונות או בהענקת ציונים.

לאור זאת מובנת העובדה, שהחלק הזכרי אשר קיבל לפי טבעו העז את החובה לבנות בעצמואת מדרגתו הרוחנית באמצעות לימוד תורה בכל זמן פנוי, ובאמצעות קיום כל המצוות, מברך את בוראו בברכת שלא עשני אשה, על שאינו כחציו השני העדין מטבעו שאינו חייב בכל זה. ואילו החצי השני הנקבי מברך את בוראו על שעשאו כפי שהוא ופטרו מחובת הלימוד ומחובת קיום חלק מהמצוות, משום הרצון האלוקי כי חצי זה, יווצר רוחני יותר מטבע ברייתו, יקדים להתבגר, יהיה עדין בנפשו וגמיש באופיו, וכך יהיה פטור מטרחת העבודה הרוחנית המוטלת על חציו האחר. וזאת כדי שיתפנה לעבודתו הגדולה ביצירת בני הדור הבא ובטיפול בהם כראוי מתוך ישוב הדעת. שהרי החיוב בלימוד תורה בכל עת בעומק, והחיוב בקיום כל המצוות כגבר, עלול מאד להקשות על מילוי תפקיד נשגב זה כראוי.

אמנם כאמור, כדי שלא תפסיד האשה את הגעתה לשלמות הרוחנית, היא קיבלה מראש כלים רוחניים שאינם זקוקים למערכת המצוות של הגבר כדי להגיע לשלמות הראויה וכמבואר לעיל. אלא שהגבר מודה על שיצירת מדרגתו ניתנה בידו.

זוהי סיבת ההבדל הניסוחי שבין הברכות. האשה מברכת בלשון חיוב (ברוך שעשני...) ואילו האיש בלשון שלילה (שלא עשני...).

משל לשני מלכים שהוכתרו למלוכה ביום אחד, איש איש במדינתו. האחד נולד כנסיך בבית מלוכה, והאחר עמל רבות כדי להגיע למלוכה. בנאום ההכתרה אמר הראשון: "אני מודה לאל על שנולדתי כאן, כנסיך, וזכיתי להגיע ליום הגדול הזה". ואילו השני אמר "אני מודה לאל על שלאנולדתי כנסיך, ובכל זאת הוא איפשר לי, באמצעות עמל פרטי, להגיע ליום הגדול הזה". כך האשה מודה לאלקים במילים: "ברוך שעשני כרצונו" ואילו האיש אשר נולד לעמל רוחני רב יותר, מודה על שלא נוצר מתוקן מראש, פטור מהעמל הרוחני כאשה.

[1] נדה מה, ב.

[2] משנה מסכת הוריות פרק ג, ז. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח, טו. שולחן-ערוך יו"ד סימן רנא, ח.

[3] משנה ורמב"ם שם. ובשלחן-ערוך יו"ד סימן רנב, ח.

[4] מסכת שבועות ל, א. רמב"ם הלכות עדות פרק ט, א. שולחן-ערוך חו"מ סימן לד, יד.

[5] ספרי פרשת שופטים. רמב"ם הלכות מלכים פרק א, ה.

[6] מסכת ברכות כ, א. רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד, א. שלחן ערוך או"ח סימן ע, א.

[7] קידושין פ, ב.

[8] קידושין מט, ב.

[9] ויקרא ה, א.

[10] וזאת מלבד החשש שעדינותה תנוצל על ידי גורמים שליליים להפעלת לחץ מזיק, או עדינותה לגרום לה לרחם על מי שאסור לרחם.

[11] משלי יד, כח. וראה מסכת ברכות נג, א.

[12] תהילים מה, יד.

[13] קידושין פרק א, משנה ז.

[14] ראה מהר"ל דרוש על התורה ד"ה שוב אמר, ובפירוש הרש"ר הירש על ויקרא כג, מג.

ומשום כך "השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה" (יבמות סב, ב). שכן ´חסד´ עניינו נתינה שלא על פי הדין, נתינה ללא גבולות. ואילו הגבורה היא קו הדין העומד כנגד מגמת החסד ומגביל את הנתינה (אמנם יש חסד בגבורה וגבורה בחסד). גבר מטבעו עלול להתמסר לחבריו לעזרה ללא גבולות. הוא עלול גם להכשל בעבירות חמורות כתוצאה מנתינה באופן שלילי ("חסד הוא - ונכרתו" ויקרא כ, יז) שכן חסד ללא גבורה חסר הוא את ההגנה והמעצור.

האשה היא הגבורה. היא החומה המגינה, העוצרת את מרוצת החסד ודורשת: עד כאן! ובפרט שעצם היות האיש נשוי, מוגן ושמור הוא מיצרים שלילים.

[15] אבודרהם סדר תפילות של חול (עמ´ כ"ה ומ"א בהוצ´ אושא) וכלבו דף ע"ג.

[16] דברים אלה נרמזים בדרשת חז"ל על הפסוק "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח). "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב) כלומר: סוף הפסוק מגלה כלפי מי מופנה הציווי שבתחילתו. ומדוע הצטווינו בנוסח זה? לומר: שניכם פרו ורבו. אך המצווה, החיוב לדאוג לכך, מוטל על הזכר, על מי שדרכו לכבוש את הארץ. ומכיון שאופיו מותאם לתפקידו לכבוש את הארץ, אין פגיעה בנפשו כאשר מוטלת עליו מצוה זו הדורשת יוזמה מסויימת.[17] שבת לג, ב.

[18] בראשית ד, א.

[19] נדה מה, ב. וראה בתחילת פרק זה ביאור נוסף של הרא"ש. יש לציין שגם על פי מחקרים חדשים העוסקים במח האנושי, מקור ה´חכמה´ באונה הימנית של המח, ו´הבינה´ באונה השמאלית. אצל הגברים האונה הימנית דומיננטית ופעילה יותר, ואילו אצל הנשים האונה השמאלית היא הפעילה, כמובא לעיל בדברי פרופ´ ברון כהן. וזכו אנשי המדע בזמננו לגלות את אשר לימדונו חכמי הקבלה לפני דורות רבים כי שרשו של הזכר בעולמות העליונים הוא בימין - בקו החסד, ושרש הנקבה בשמאל - בקו הגבורה.

[20] הרוב המכריע של המתקשים בדיבור ומגמגמים הינם גברים. גם בגיל הרך בנות מקדימות לדבר לפני הבנים. נשים מאריכות בדיבורן הן במספר המילים בכל משפט והן בריבוי המשפטים ואהבת עצם הדיבור. לדעת החוקרים גם כאן סיבת הדבר נעוצה בדומיננטיות האונה השמאלית של מח האשה, הצד בו נמצא כח הדיבור במח האדם.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.