על הדברים הקטנים שמחזירים אותי בתשובה, בכל פעם מחדש

הייתי לאחרונה באירוע משפחתי. בליל של אנשים שנסעו רחוק, והתרכזו לתוך רגע משמח אחד - רק כדי לחלוק אותו עם בן משפחה קרוב. הרבה חיבוקים ונשיקות וסמול-טוקים עם אנשים שאני אוהבת, אבל לא נעים להגיד - שאני לא פוגשת הרבה בחיי היומיום שלי, על אף קשר הדם שמחבר בינינו. אחרי הכל, כל אחד במרוץ האישי שלו...

ומתוך כל הפרצופים האלה, ניבט אליי פתאום פרצוף אחד קטנטן, שלצערי מפאת המרחק אני לא רואה הרבה, ופשוט שבה את ליבי. הבחנתי בו כששמעתי קול בכי של ילד, וכשהסתובבתי לחפש אותו - פתאום ראיתי אותו עומד לידי, כבר רגוע לחלוטין. כשהתבוננתי בו מהצד, הדבר הראשון שלכד את תשומת הלב שלי היו העיניים שלו. היו לו עיניים בדיוק כמו של אחותי, משהו שאי אפשר לפספס בכלל. אבל הקוקו הקטן והאופי העקשן והמתוק בקילוגרמים הזה, שכמעט אי אפשר להכיל בכלל, עם הדובי הקטן בידיים – הזכירו לי שיש כאן מישהו אחר לגמרי... האחיין שלי.

וזה היה רגע כזה. מטלטל באופן מיוחד. אחד מאותם רגעים שאתה נוצר איתך עמוק עמוק בפנים, כמו שמור לרגעים האלה שבהם קצת קשה לראות ולזכור את כל היופי הזה שבורכת בו כדי להעריך אותו. ברגע אחד פתאום אחזה אותי התרגשות עמוקה, מהעומק שבהבנה הזאת כמה פלא יש בעולם הזה. כמה ה' מדבר אלינו, צועק ממש, וכל מה שאנחנו רק צריכים – זה רק להסכים לראות אותו מתוך המציאות.

האין זה פלאי מבחינתכם, לפגוש את העיניים, את תווי הפנים, של אדם שיקר כל כך לליבכם, ממש במדויק - אבל אצל מישהו אחר? האם אין משהו בעולם שלכם, שמהווה עבורכם תזכורת עמוקה לנוכחות של ה' בחיים שלנו? אותי ללא שום ספק מחזקת ההתבוננות בילדים.

חשבתם פעם כמה פלא יש ביצורים הקטנים האלה...? אתה מחכה להם תשעה חודשים, ופתאום ברגע אחד הם מפציעים, לוקחים קצת מאמא, קצת מאבא, מלאי נוכחות, דורשים ובוכים ויכולים חרף גילם הצעיר גם ממש להתיש לפעמים – אבל אף פעם אי אפשר, פשוט אי אפשר, להפסיק לאהוב אותם.

(צילום: shutterstock)

מין חסד כזה שה' טבע בבריאה. מצד אחד הם חסרי אונים להחריד – לא מסוגלים לדאוג לעצמם ולו בדבר המינימאלי ביותר, מצד שני יודעים לזהות את הצרכים שלהם ולדרוש אותם גם בלי מילים, ותוך כדי זה, יש מישהו מהצד השני, שפשוט נמס מהם. וזה חייב להיות ככה... אחרת כמה מקרים של הזנחה פושעת בילדים היינו פוגשים כעניין שבשגרה...

יש פסוק מפורסם בספר התהילים, אותו חיבר דוד המלך: "כגמול עלי אימו, כגמול עלי נפשי" - האם יש מישהו בעולם שאפשר ללמוד ממנו שלווה יותר מילדים, ובפרט תינוקות? כשחושבים על זה, יש להם צרכים זהים לצרכים שלנו. כמונו, גם הם צריכים לאכול, לישון, להיות נקיים וזקוקים למנה גדושה של אהבה. ולמרות זאת, הם חיים בתדר אחר לגמרי מאיתנו... האם ראיתם פעם ילדים שלא נרדמים בלילה בגלל העול של המשכנתא? בגלל המינוס בבנק, או הריב עם בת הזוג?

תמיד כשהם ישנים הם נראים כמו מלאכים. שום דבר לא יושב על הכתפיים הקטנות האלה. שום דבר לא באמת יכול לקחת מהם את השמחה הפשוטה והתמידית, את הסקרנות הזאת שבגילוי העולם, או האהבה הפשוטה שיש להם להעניק, באפס שיפוטיות, לכל דורש.

והדבר הזה, הוא תזכורת נעימה, וגם תוכחה עמוקה, למקום שכולנו היינו בו פעם. של תמימות, של שמחה פשוטה, של שלווה פנימית. נכון, אם יש משהו שהשנים מעמיקות בנו - הוא את הדעת שלנו, שהכי קל כשהיא הרבה פחות נוכחת, כשאתה רק ילד, ובוודאי יש בחינה של "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב". מצד שני, עם הדעת שלנו, אנחנו יכולים גם לבחור להעמיק כל כך את הידיעה והאמונה שלנו, כך שהיא תלווה אותנו לאורך החיים בצורה מופלאה ומעודדת.

על אנשים קטנים, שמחכים לניסים גדולים

מספרים על החזון איש זצ"ל, שפעם חלה, והוחלט לקחת אותו לעיירת נופש לצורך מנוחה ורפואה. באחד הימים, החליט החזון איש לערוך טיול קצר באזור, ויצא אליו בגפו. אולם השעות נקפו, והוא בושש מלחזור. כשיצאו לחפש אחריו, גילו אותו, כשהוא רכון סמוך לפרח קטן, מתבונן בו בעמקות, כשהוא נפעם ומרוגש. התברר, שבמהלך הטיול שערך, הוא כל כך התבונן בפלאי הבריאה, כמו פרח פשוט, שמרוב תדהמה והתרגשות שאחזו בו – הוא שכח עולם ומלואו, ומשכך שכח גם לחזור... מאותו יום והלאה הצמידו לו לטיולים מסוג זה את אחד מתלמידיו. כי כשהנפש היא גבוהה ועמוקה כל כך, היא יודעת להבחין באלוקות שנמצאת אפילו בדקויות, ולהתרגש ממנה.

(צילום: shutterstock)

כך הוא גם כותב בפתחו של הספר 'אמונה ובטחון', אותו חיבר:

"מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים האלה נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו... ...וכאשר זכה שכל האדם לראות אמיתות מציאותו יתברך, מיד נכנסת בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה, וכאילו פירשה מגוף העכור, ומשוטטת בשמי שמים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דבקות האדם ליוצרו יתברך".

אנשים רבים מחכים לניסים גדולים, שהם רוצים לראות בעיניים כדי להתקרב למי שאמר והיה העולם. מעין קריעת ים סוף פרטית, או איזה מאורע מטלטל אחר. ומה שהם לא יודעים, הוא שהם מפספסים בדרך עולם ומלואו. כמה פלא יש בלידה של תינוק, במבנה של פרח אחד – על גווניו, עליו, מערכת ההאבקה שלו, ביד אחת שאנחנו מזיזים בלי 'לדבר איתה' בכלל, אלא הכל דרך מחשבה ורצון שהמוח מזהה ומעביר פקודה למערכת העצבים שלנו. כמה פלא יש במוזיקה, שהיא דבר שאי אפשר לראות, אבל אפשר לשמוע ולחוש עמוק בלב, בצורה פלאית ומבהילה? חשבתם על זה פעם? האם גם אתם עצרתם רגע להתבונן פעם על הילדים שלכם? על כמה הם דומים לכם ולבני זוגכם, מבלי שבכלל תשקיעו בכך מאמץ? או על השמיים, שמשנים תדיר את צבעם ומספרים לנו כל כך הרבה על מזג האוויר למשל?

האם חשבתם כמה למרות שהחכמה האנושית הולכת וגדלה, בניגוד לכך יש אינספור דברים שיש לנו אפס שליטה עליהם? כמו הים, כמו מזג האוויר, כמו חיים ומוות, כמו הזמן שבו השמש תשקע וזה שוב שבו היא תזרח?, כמו מערכת הטבע, כמו השכל האנושי, כמו חוסר היכולת שלנו לעוף (בניגוד ליצורים הרבה פחות מפותחים מאיתנו)?

לו רק נתבונן בקן אחד של דבורים או נמלים – אפשר להשתגע רק מהסדר המופתי הגאוני (והמבהיל) שבו יצורים קטנים כל כך יודעים לעשות בדיוק את תפקידם מהיום שבו הם נולדים, בלי שאף אחד אי פעם לימד אותם כל זאת.

אדם גדול – נמדד ביכול שלו להבחין בדברים הקטנים

כלומר, בסופו של דבר, אדם גדול נמדד ביכולת שלו להבחין בדברים הקטנים. ביכולת שלך להעריך רגע נתון, שבו אתה עשיר כל כך רק מעצם היותך... ואם אתה גם בריא, וזכית גם לאהוב, ובכמה אנשים אוהבים שיחזירו לך אהבה, ויש לך איפה להניח את הראש בסוף היום – הרי שהתברכת בטוב הכי גדול של העולם הזה.

תתבוננו פעם אחת בדברים שאתם מחזיקים מהם 'קטנים' בחיים שלכם, וכבר מזמן הפכו לברורים אליהם. אלה שאתם כבר יודעים בעל פה איך הם פועלים וממה הם מורכבים, אבל אף פעם לא עצרתם להביט בהם באמת – ותראו בהם את יד אלוקים בצורה ברורה וחיה כל כך, שאי אפשר לפספס בכלל.

תסתכלו על הילדים שלכם בעודם חוקרים בסקרנות משהו חדש בעולם; תיזכרו ברגע הראשון בו פגשתם את בן הזוג שלכם, ואיך שהדברים התגלגלו בהשגחה פרטית מופלאה, עד שהבנתם שמצאתם את החצי השני שלכם; תפתחו לרגע את החלון בדקות הראשונות של היום, כשהכל עוד שקט כל כך והשמש זורחת לאיטה – ותיזכרו כמה הכל מושגח. כמה הכל צועק מאהבה אלינו, ואנחנו פשוט כל כך מוסחים, או כל כך רגילים כבר לכל היופי הזה – שאנחנו שוכחים להודות עליו... שאנחנו שוכחים לראות דרכו את ה' ולהתחזק באמונה כלפיו.

או כמו שהרב וולבה כותב, בספרו "עלי שור": "ההתבוננות היא מידת עושרו של האדם, ומי שזכה למידה זו - נפתח לפניו עולם ומלואו להתבונן בו, לרדת לתוך עומקם של עניינים רבים, ושום דבר בעולם אינו פעוט מדי או גדול מדי להתבוננות בו, ומכולם יפיק הכרת דברים נפלאים. ומה דל ועני האדם ההולך בעולמו כעיוור בלי התבוננות, אשר כל דברי העולם הגדול אינו אומרים לו מאום...".

אז האם אנחנו באמת זקוקים לניסים, שיהוו עבורנו תזכורת לכך שיש מי שמכוון את הכל? שיש תכלית לכל זה? שלא באנו לכאן רק כדי לעשות את המסלול המוכר של גן מרים- בגרויות-צבא-הודו-תואר-חתונה-משכנתא-ילדים-עבודה להשתעבד לה? עמוק בפנים, כל אחד מאיתנו יודע היטב את האמת. הגיע הזמן שנקשיב לה.