המסע לתיקון המידות: הגיע הזמן להגיד את האמת

השבוע עמדתי בתור לדואר. משועממת עד אין קץ, סופרת את השניות לתורי המיוחל.

פתאום התחיל האקשן.

"אני הייתי לפניך, אדוני, עם כל הכבוד", אמר מבוגר עצבני.

"זה בסדר", ענה האיש מתקדם לראש התור. "סמוך עלי, זה בסדר".

כאן החלו הממתינים להתערב: "אה... עם כל הכבוד, אתה נכנס בלי תור, ומצפה שנפנה לך את הדרך. אנחנו מחכים כאן כבר חצי שעה".

הסתכלתי על האיש, מנסה להבין את פשר הכניסה הלא חוקית לקדמת התור. אף לא שריר זע בפניו. ניצב איתן בעמדתו, כשומר סוד על משמרו.

"זה בסדר אמרתי לך", ואז זרק את הפצצה:  "אני נכה", והצביע על המודעה הצנועה בקיר שפתרה את התעלומה אחת ולתמיד. מסתבר שהמחזיקים בתעודת נכות זכאים להיכנס ללא תור, ולקבל מענה מידי.

האיש חייך. לא נראה לי מהתרגשות אלא מכך שהחוק לצדו, ואין מי שיערער. והאמת, הוא לא נראה בכלל נכה, אבל מניסיון אין לדעת מה המצב הבריאותי שעומד מאחורי חזות רגילה.

הציבור נאלם דום, וכמובן ציית לחוק. לא שבעי רצון, אך מכבדים, ובלית ברירה חיכו בסבלנות, והאיש נפנה לקבל שירות מהיר.

האמת, קצת קינאתי בו. איזו עמידה מול המציאות. יש לו חוק בידו ואיתו הוא הולך. גם אם זה נראה משונה, ומצחיק והזוי, ומה פתאום, ומי אמר שזה כך, ולא הוגן – חוק זה חוק - ואין פה צחוק. האיש רציני לגמרי. הוא מאמין בצדקת דרכו, ואין מי שיערער אחריו.

ממש כמו נעמי.

שושי, השכנה שלי התחילה לשים כיסוי ראש, לא יודעת מה הניע אותה להתחיל, אך אין ספק שזה עושה לה טוב – עד שבאה עדנה. עדנה שתמיד יש לה מה לומר על  הדת. כל הזמן שושי מנסה להתחמק ממנה, אך שבת אחת הניסיון לא צלח, ושתיהן נתקלו אחת בשנייה בגינה.

באותם רגעים ישבתי על הספסל, דרוכה לראות איך יתפתחו העניינים, ואכן עדנה הכריזה כצפוי: "מה איתך, שושי. מה הדבר הזה ששמת על הראש, לא מתאים לך. האמת ממש לא יפה לך. תורידי, לא חבל על השיער היפה שלך".

הבטתי על שושי ברחמים, מנסה לגשש מה עובר לה בלב באותם רגעים.

שושי הידקה את המטפחת לראשה, והשיבה בחיוך: "הייתי בשיעור תורה, וזה מה שאמרו, שאישה נשואה מכסה ראשה".

עדנה קצת התבלבלה, ולבסוף אמרה: "טוב, לשיקולך. אמרתי לך את דעתי, אבל תעשי מה שאת חושבת", ודרכיהן נפרדו.

כששושי חלפה על פני בברכת שלום, חשבתי בלב, איזו אמיצה. היא שמעה, והיא יודעת מה צריך לעשות, וברגע שזה התגבש אצלה להחלטה – גם הביצוע מושלם.

הלוואי וגם אני יכולתי לנהוג כך.

תארו לעצמכם מצב שבו החלטתי להתחזק בשמירת הלשון. אני לומדת את ההלכות, הכל טוב ויפה ואז – מגיע רגע האמת. הקב"ה שם אותי בניסיון כשמולי חברות ילדות ששואלות אותי מה עם ההיא. ביננו, יש הרבה דברים עסיסיים לספר על ה'היא', אבל, מה לעשות, ה'הוא' שם למעלה אמר אחרת, וטוב שכך.

 "מצטערת", תארו לעצמכם שכך אומר, "אני צריכה ללכת עכשיו, יש לי סידורים דחופים". האמת איתי, ואני דבקה בה. הלוואי.

פלא שהשם נטע אותי בסיטואציה הזו בדואר. הוא ידע בדיוק במה אני צריכה להתחזק, ונתן לי להבין את הסיטואציה המדויקת ביותר כדי להפנים את הרעיון.

האיש הנכה דווקא לא היה שומר תורה ומצוות, אבל מי יודע כמה זכויות נזקפות כעת לזכותו, רק בגלל ששיקף לי איך צריכה להיות העמידה שלי, כאישה דתיה, מול העולם התקיף והמבולבל של היום.

החוק בא להגנתו ולטובתו, והוא בטוח בצדקת דרכו, כי החוק אמר והחוק יודע. החוק הזה נתן לו להבין שהוא מיוחד, ולכן זכה לחוק שיעשה לו רק טוב, אם רק יבחר לדבוק בו, ולהראות לכולם שזה שלו, וזה לטובתו. גם חוקי התורה באים לטובתי ולהגנתי. למה אני לא רואה את זה?

חוקי התורה הם לא סתם חוקים, הם דרך חיים. בלעדיהם לא נדע את ההתנהלות התקינה בעולם. בלעדיהם  אנשים יגנבו מסיבות של עוני, לא יכבדו את ההורים בשל רגשות טעונים עליהם, לא ישמרו על הלשון כי על הבן אדם הזה וודאי "מצווה" לדבר, והכל ייעשה בשרירות הלב, אבל התורה באה להדריך אותנו, ללמד אותנו איך להשתמש במידות בצורה הנכונה.

כמו  שאומר הרב זמיר, מי שפועל לפי הוראות יצרן מרוויח אושר ואיכות חיים בעולם הבא, אבל גם בעולם הזה זוכה לחיים טובים, איכותיים ומאושרים.

הקב"ה חושב אותנו למיוחדים (ואין הכוונה לנכים, אלא כאלו שיש להם זכות VIP  אצל השם מסיבה אלוקית), ולכן מעניק לנו הגנה נוספת או לחילופין פריבילגיה שאין לאף עם אחר בדמות שמירת תורה ומצוות, שהם חוק לחמנו בעולם. אם רק אצליח לעמוד איתנה מול רוחות העולם, אולי גם אני אזכה לעקוף את כולם, ולהגיע ישירות לקדמת התור, ולקבל מענה ישיר ומהיר מבורא עולם?

חצי שעה של שעמום בדואר, נתנה לי שק מלא תובנות. אם כבר להתייבש בדואר, אז לפחות לצאת עם חבילות לחיים.