"עמדתי בתחתית, יחד עם שלושה ילדים, והייתי בטוחה שאין לי סיכוי"

במהלך השבת נפלה לי תובנה חשובה. היא אולי לא חדשה, אולם רובינו שוכחים אותה. ככה לפחות קרה לי.

ההורים היקרים שלי גרים ברחוב קטן וצר שנמצא בין שני רחובות מרכזיים, והדרך היחידה להגיע אליהם היא בכל מקרה דרך עלייה, או ירידה, תלוי מאיזה כיוון בוחרים להגיע. בכל מקרה, צד אחד יהיה עלייה, אבל לא סתם עלייה, אלא כזו שאין לה סוף, תלולה מאד ומתאימה לספורטאים בלבד.

עשרות שנים אני תוהה איך בנו רחוב כזה שמצריך מאמץ אמתי להגיע אליו. מילא בצד של הירידה – זה נחמד וכיף רק לא בימי גשם או שלג (כמה עשרות ידיים ורגליים נשברו שם ברבות השנים...) אבל בעלייה? סיוט נורא.

ליל שבת, בעודי חוזרת רגלית עם בעלי וילדיי מסעודת השבת אצל הוריי, עמדתי בתחתית העלייה, הבטתי בעלייה שלפנינו ונאנחתי בקול. הילדים כבר היו עייפים, אני הייתי מותשת אחרי שבוע מאוד עמוס והעליה הזו הייתה נראית בלתי אפשרית.

היא נראית כך גם כשאני מלאת כוח, קל וחומר כשלא.

בעלי לקח את העגלה מידיי והתחלנו בטיפוס.

שני הילדים התווכחו ביניהם מי ייתן יד לעגלה ומי ייתן יד לי ובסוף החליטו שניהם לתת לי יד. מה אני אגיד? בקושי את עצמי סחבתי, ועכשיו גם שני ילדים עייפים?

ואז החלטתי שאני אנצח את העלייה המטורפת הזו שגמרה לי את הכוחות שעוד איכשהו נשארו רק מלראות אותה.

בהחלטה של רגע הסתובבתי ועליתי אותה כשגבי מופנה כלפיה וכלפי כל אלו היורדים בה, וראשי פונה מטה לכיוון הירידה.

הפוך.

כן, זה בהחלט חריג. ובכל זאת – ככה החלטתי.

התחלתי לטפס את העלייה כשאיני רואה אותה ואת מה שעוד נשאר לי כדי להגיע אל סופה ורק שרירי רגליי מודעים למאמץ. מלפנים, בעלי טיפס את העלייה כשהוא 'סוחב' את העגלה בקושי. הקטנה שלנו, שנהנתה לה בעגלה, הייתה מאושרת מההצגה שלפניה ומחאה לי כפיים.

בעלי מלכתחילה יודע שיש לו אישה לא ממש נורמלית ולא היה לו אכפת (וגם אם כן – הוא לא אמר דבר), והילדים... חגגו! הם התהפכו גם!

וככה צעדנו את העלייה כשאנחנו כאילו בירידה, רואים רק את מה שכבר עלינו, ולא את מה שעוד נשאר. הפוך.

מסביבנו עלו וירדו עשרות אנשים, צועדים אל ביתם או מטיילים בקור הירושלמי את הטיול השבועי הזוגי או המשפחתי.

ואז, פתאום גיליתי שסיימתי את העלייה ואפילו לא שמתי לב. זה היה פשוט קל כל כך!

וככה, כשאנחנו בפוזה המאוד לא רגילה הזו, חשבתי על זה שאנחנו תמיד נוהגים לראות מה עוד לא עשינו, כמה דרך עוד יש לנו לעשות, מה עוד לא הספקנו וכמה קשה הולך להיות.

רגע!

מה כבר עשית, ראית?

כמה דרך כבר צעדת, בדקת?

כמה כבר הצלחת, יש לך מושג???

שיתפתי את בעלי בתובנה הזו, והוא סיפר לי שמסופר על האדמו"ר בעל "הלב שמחה" מגור שכך היה נוהג תמיד – עולה את העליות כשגבו אל העלייה והוא צועד אחורה.

ולמה אני מספרת את זה?

כי כמו כל דבר בחיים – תלוי מאיזה כיוון את בוחרת להסתכל, ואיפה לשים את הדגש.

על מה שהשגת או על מה שלא.

מה שכבר עשית או מה שעוד נשאר.

וזו אחת הסיבות שכל כך קשה לנו לעשות שינויים! כי אנחנו רואים את הדרך הארוכה שעוד יש לנו לעשות עד שהשינוי ישביע את רצוננו.

מה? לרדת שלושים קילו? השתגעת? אני רצה לקחת חטיף שוקולד, להרגיע את המתח.

מה, להתחתן שוב? לעבור את כל המסע הזה של הפגישות והחיפוש אחרי בעל נורמלי? הרבה יותר קל לא להתחתן וזהו.

מה, להתחיל להשקיע בעסק? לשווק? תני לי להישאר שכירה. ראש קטן זה הכי קל.

ככה זה בחיים.

יש הבדל גדול בין להסתכל על העבר ממקום של "מה הצלחתי" לבין "מה הייתי לא בסדר". הראשון – מקדם, מעודד, נותן כוח, עוזר להתקדם עוד. השני - מכשיל, מייאש, מאכזב ומדכא. תאמיני לי, נכשלתי יותר מפעם אחת, פישלתי, טעיתי, אני לא מתעלמת מהטעויות. אני רואה אותן ויותר רואה מה הצלחתי.

אם תסתכלי כמה עוד נשאר – סיכוי סביר שיהיה לך קשה יותר, כי תמיד יש עוד ועוד ועוד! ואם עשית שינוי אחד – תרצי לעשות עוד אחד! ולא תמיד זה קל או כיף.

ואם תראי מה כבר עשית?

איך זה ישפיע על על שינויים שאת רוצה לעשות כבר הרבה זמן?

כשאני חושבת על מה שכבר עשיתי והספקתי – אני גאה בעצמי!!! אני גדולה מהחיים! הספקתי כל כך הרבה ואם אני אתחיל לכתוב כאן – זה ייקח לפחות ספר אחד נוסף (אחד כבר כתבתי!).

אז זה הזמן לעצור ולהוקיר את עצמך על מה שעשית. לשבת ולכתוב רשימה של כל מה שכבר הספקת, ואלו שינויים מאחורייך.

ואז להסתובב, ולהמשיך בשינוי כשאת רואה רק מה שהספקת ומתקדמת לעבר מה שעוד חסר.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי". 

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו