פרשת בא: ויהי בחצי הלילה – ודווקא אז

המכנה המשותף לשלוש מכות מצרים האחרונות הוא החושך.

במכת ארבה, הכמות העצומה של הארבה גרמה לחושך, וכפי שכותבת התורה: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות י', ט"ו). במכת חושך, כל המציאות נעשתה חשוכה, עד כדי שאי אפשר היה לנוע בה: "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כב-כג). מכת בכורות אף היא התרחשה בחושך, בחצות הלילה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַהשם הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם... וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב, כ"ט-ל"א).

לא רק שלוש המכות האחרונות קשורות לחושך, גם גאולת מצרים עצמה נקשרת עם החושך והלילה: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא להשם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה להשם שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (שמות י"ב, מ"ב). רש"י כותב על פסוק זה: "הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך" ("כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ השם אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" - דברים ט"ז, א').

גם מצוות אכילת קרבן הפסח היא מצווה מיוחדת בכך שעיקר עניינה שייך דווקא ללילה. לילה מיוחד זה נזכר לדורות עולם, זכר ליציאת מצרים שהתרחשה בלילה. אין בתורה עוד מצווה שעיקר עבודתה הוא דווקא בלילה. כל עניינו ומצוותו של הלילה הזה מכוונים לחצות הלילה, אל הזמן בו החלה גאולת מצרים. בזמן שבית המקדש היה קיים, קרבן פסח היה נאכל עד חצות הלילה, ובימינו, האפיקומן נאכל עד חצות הלילה.

לאור כל האמור יש להתבונן, מדוע גאל אותנו הקדוש ברוך ממצרים דווקא בלילה, בתוקף החושך? מה זה מסמל?

ה"בית הלוי" אומר על כך רעיון נפלא (בפרשתנו).

התורה מצווה, שאת בשר קרבן הפסח יש לאכול יחד עם מצות ומרורים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב, ח'). בפשטות, המצה מסמלת את לחם העוני שבני ישראל אכלו בעודם עבדים, והמרור מסמל את מרירותה של אותה תקופה, וזאת הסיבה שאוכלים יחד עם בשר הקרבן את המצות והמרורים.

נראה דבר עמוק יותר בקשר שבין המרור לגאולת מצרים. 

המדרש על הפסוק "ומצות על מרורים יאכלוהו" מביא את הפסוק באיכה: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה" (איכה ג', ט"ו), והמדרש כותב כך: "מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, הרווני לענה בליל תשעה באב" ("לענה" הוא מין עשב מר – דברים כ"ט, י"ז וברש"י שם). כלומר, בגלל ששבענו מרורים בגלות מצרים, אלוקים "הרווה" והשקה אותנו בלענה בליל תשעה באב. מה פשר העניין?

תשעה באב חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל ליל הסדר של אותה שנה. זה לא משהו אקראי. יש קשר מהותי בין ליל הסדר המסמל את גאולת ישראל ליום תשעה באב המסמל את החורבן והגלות. שני הלילות תלויים ומקושרים זה בזה והאחד גורם לחברו. מדוע?

ידוע הדבר, שעם ישראל יצא ממצרים טרם זמנו, עוד לפני שנשלם זמן הגלות (מדרש שיר השירים רבה ב', י"ט ובמקומות נוספים). כיוון שכך, עם ישראל הוכרח להיות בגלויות נוספות כדי להשלים את גלות מצרים. נמצא אם כן, שליל פסח הוא הגורם לתשעה באב, שהרי היציאה הייתה קודם זמנה ובגלל זה הם הכרחו לצאת לגלויות נוספות.

כעת נבין את עניין הלילה:

המדרש כותב: "בעולם הזה עשה להם ניסים בלילה, על שם שהוא נס עובר, אבל לעתיד לבוא יעשה להם ניסים ביום, על שם שהוא נס קיים" (מדרש על פרשתנו). כשהגאולה מתרחשת באמצע הלילה, זהו סימן לכך שעם ישראל עדיין באמצע גלות, והם יצטרכו עוד להשלים את החשבון. העובדה שגאולת מצרים "מזדהה" עם הלילה, מבטאת את הרעיון שיש לילה לפני הגאולה ולילה אחרי הגאולה, הייתה גלות לפני ותהיה גלות אחרי, כך שגאולת מצרים הינה בעצם גאולה זמנית.  

לעתיד לבוא, הגאולה תהיה ביום, סימן לכך שכבר נגמר הלילה והגאולה היא גאולת עולם.

לאור האמור, עיקר ההבטחה שהבטיח הבורא לאברהם: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ד) לא נתקיימה עדיין, והיא תקוים בסוף הגלות כשיושלם הזמן.

ידיעה זו אמורה לעודד את עם ישראל בגלותו הארוכה ובעודו שרוי בחשכת ליל.

המטרה הסופית של כל הגאולות הליליות היא שלטון האור והחיים ללא חושך, ללא תשישות וללא מוות, וכמובן שזה תלוי בשלמותו המוסרית של האדם: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע להשם לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה י"ד, ז'), ועל כך אנו מתפללים: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע, כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה" (מתוך ההגדה).