מפתחות לחיים: אהבה מהי

"אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך

הוי נושא ונותן בטובתו"[1]

(מסכת דרך ארץ זוטא פרק ב´)

ידועים דברי חכמי המוסר כי הנשאל באולם השמחות: ´מה תעדיף לאכול´, והוא משיב: ´אני אוהב דגים´, טועה הוא. שהרי את מי שאוהבים, לא הורגים ומטגנים. יכול הוא לומר ´אני אוהב לאכול דגים´. את עצמך אתה אוהב ומשתמש בדגים למילוי רצונך. המילים ´אני אוהב דגים´ פירושם: אני אוהב לגדלם, לטפחם ולהשקיע בהם. וכך כל אהבת אמת כלפי הזולת, מושתתת היא על הענקה ונתינה ולא על השאיפה לקבל. כזאת היא אהבת ההורים את ילדיהם,  וכך היא כל אהבה טהורה.

ובאמת, הגדרת האהבה: תשוקה טהורה שלאהוב יהיה נחת-רוח. מילוי תשוקה טהורה זו גורמת עונג רב לאוהב המעניק, הרבה יותר מהנאת האהוב המקבל. וכגודל טרחתו, וריבוי הנחת-רוח הבא לאהוב כתוצאה מעמל וטרחת האוהב, כן גודל עונג האוהב.

יתירה מזאת, במשפט הניצב בראש פרק זה לימדונו חז"ל כי בניגוד לתפיסה המקובלת כי ´אני אוהב ולכן אני נותן´, אהבה יציבה מושגת דוקא באמצעות הנתינה לזולת.

הביטוי ´להדבק´ באהבת חברך, פירושו: לאהוב את חברך אהבה מושרשת, יציבה וקבועה. הרוצה להעניק לזולתו רק כשחש אהבה, אהבתו תהיה זמנית ותלויה בגורמי האהבה. בטל הגורם - בטלה האהבה. לעומת זאת, אדם המאמץ ילד רך וטורח למענו, קשור אליו בעבותות אהבה יותר מאילו היה מאמצו כשהוא כבר נער וההשקעה בו פחותה. כך גם המגדל שתיל רך עד שנעשה לעץ, או גור בעל-חיים, וכן הבונה את ביתו בעצמו, או העמל בציור או ביצירה, דבוק הוא להם באהבה, כי הוא חש בהםמשהו ממנו עצמו. וככל שהשקיע בהם יותר וטרח למענם, כך מרגיש יותר את עצמותו בהם ואוהבם כאהבת עצמו.[2]

חז"ל מלמדים אותנו בדבריהם, כי אם הנך חפץ להדבק באהבת חברך - שתהא אהבתך אותו מושרשת ויציבה, הענק לו מתוך השקעה מחשבתית מעמיקה כיצד להיטיב לו ככל שידך משגת  (-´הוי נושא ונותן בטובתו´). ואם כך בין חברים, על אחת כמה וכמה בין שני החלקים המהוים אדם אחד-הבעל והאשה. לאחר שקבעו להנשא ונישאו, הרי מעתה עליהם לפעול להדבק באהבה באמצעות הנתינה התמידית בעוצמה רבה. נתינה הדדית זו המעבירה מעצמות הנותן למקבל, הופכת את שניהם לאורגניזם אחד ולמקשה אחת. ומשום כך ´אהבה´ בגימטריה ´אחד´ (13). שכן האדם השלם על פי התוכנית האלקית, הוא בעל שני ראשים ארבע ידיים וארבע רגליים.

אי ידיעת יסוד גדול זה, הנעלם מרוב בני האדם בדורנו, החיים בתחושה הפוכה וסבורים כי מטרת האהבה היא לקבל מהאהוב, היא הסיבה המרכזית  לכשלון חיי הנישואין אצל זוגות רבים כל-כך. שהרי אם מטרת האהבה - לקבל, בהעדר קבלה, מתבטלת האהבה. והתוצאה נוראה: צער, כאב, טרדות איומות ודמעות רותחות ההופכות ללחם חוקם של ילדים, נשים וגברים יום יום. שכן את זאת יש לדעת. יש שני סוגי רגשות. יש רגשות המתעוררים לפתע כלפי מאן דהו ומבטאים בסך הכל שאיפה לקשר ומכונים בטעות בשם ´אהבה´, ויש רגשות טהורים של אהבה אמיתית שכל כולה היא השאיפה שיהיה נחת רוח לאדם האהוב. הראשון - ניצוץ שדרכו להכבות לפתע כלעומת שבא, עם סיום החומר המבעיר אותו. והשני קשר רגשי נפלא המושתת על נתינה והענקה. זהו קשר האהבה הקבוע המדבק בין הורה לילדו, בין גנן לצמחיו, בין צייר לציורו ובין יוצר ליצירתו. וכשכל אחד מבני הזוג מודע להגדרה הנכונה של האהבה, הרי הוא בונה את אהבתו באמצעות הנתינה לזולתו, מבלי לחשב תמיד ´מה וכמה אני מקבל´. כך מגיעים שניהם לנתינה הדדית ללא גבולות, ולחיי נישואין מאושרים. שהרי ממילא שניהם מקבלים ללא גבולות, הגם שאין זו מטרת הנתינה.

על יסוד זה יש להשתית את השאיפה הטבעית של הרווק או הרווקה לחיי הנישואין. שאיפה לשלימות באמצעות נתינה לחצי השני שלי, אשר עדיין אינו עימי, וכך להתאחד לאדם אחד. וזה סוד הסתכלותו העמוקה של הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל שכאשר נשאלו הוא ורעייתו על ידי הרופא המטפל מיהו החולה, השיב הרב בתום לב: ´רגלה של אשתי כואבת לנו´. כלומר, גוף אחד אנחנו, וכאבה - כאבי הוא. לראיה כזו מגיעים רק באמצעות נתינה מתמדת עד ההרגשה: היא = אני. לה אני מעניק ונותן בתמידות בדיוק כמו לעצמי. וממילא כאבה - כאבי הוא, אושרה - אושרי הוא.

ומכאן יש להבין עד כמה נפלאה היא שיטת השידוכים הנהוגה בקרב הציבור התורני. שהרי אוי לו לזוג המגיע לנישואין מתוך סינוור שהחל בגורם תאווני כמו צבע עינים, סלסול שיער, ומבנה גוף. סינוור חיצוני כזה עלול לגרום בקלות להתעלמות מנתונים בסיסיים ההכרחיים ביותר לחיי נישואין תקינים כגון: טוב לב, ריחוק ממידת הכעס מאבדת השפיות, סבלנות וסובלנות, יראת-שמים, גישה נכונה בחינוך ילדים ודוגמא נאותה להם וכו´.  למרבה הצער מצוי שסינוור זה מוביל למצב שגם כאשר יסב מישהו את תשומת לב ה"אוהב" לחסרונות "אהובו" הוא יתעלם מכך בהפגנתיות ואפילו יכעס על הגורם "המנסה לסכסך בינינו".

שרשה של שיטת היכרות פסולה זו, נעוץ בתפיסה המוטעית כי עיקר חיי הזוגיות נועדו לספק את תאוות גופי. וכשזו התפיסה הרי ממילא כשחיצוניותו של הזולת עושה רושם של מילוי תאוות הגוף, נופל האדם אפילו הנבון, כּ­פְּרי בַּשֵל למלכודת נוראה, העלולה לחסל לחלוטין את אושרו בחיים.

לעומת זאת, שיטת ההיכרות התורנית מבוססת על בירור יסודי הקודם לפגישה הראשונה. בירור זה, הנעשה על ידי אוהבי או קרובי המועמדים לנישואין, מתבצע מטבע הדברים ללא תאוות יצריות אלא מתוך בדיקה עניינית של האופי, התכונות והמידות הטובות הראויות למועמד/ת. כמובן שגם המראה החיצוני נלקח בחשבון בעת הבירורים, אולם הוא רק חלק מתוך המערכת כאשר הדבר תלוי כמובן ברמת שאיפות וציפיות המשודך. רק לאחר ההתרשמות הכללית, ועידכון המשודך בכל הפרטים הרלוונטים, נפגשים שניהם לפגישת היכרות ומשוחחים ללא שום מגע ואפילו לא לחיצת יד. יש לזכור שמלבד האיסור ההלכתי החמור שיש במגע כלשהו טרם הנישואין, יש למגע - קל ככל שיהיה, כח פסיכולגי הגורם לקרבה דמיונית עצומה ללא שום אחיזה במציאות. לעומת זאת, שיחה עניינית באוירה נעימה, כאשר כל צד בוחן במהלכה את סגנון דיבורו, אורחות חייו, אופיו ומראהו החיצוני של הזולת, מתעניין בכל פרט החשוב לו ובוחן אם אמנם קיימת התאמה ואם אדם זה מועמד לקשר רציני על כל המשתמע מכך (עולמו הרוחני והשקפתו, מידותיו והנהגותיו, נעימות בשיחה, מועמד לקשר רגשי, התאמה להיות אב/אם לילדי, וכו´). אם שני הנפגשים מעוניינים להפגש שוב, הרי הם נפגשים שוב ושוב עם שמירה על כללי וגדרי הקדושה הצניעות, עד הקמת בית נאמן בישראל.

היכרות המושתתת על התבוננות שכלית שקולה ולא על התעוררות יצרית פזיזה, היא היא הערובה הטובה ביותר לחיי משפחה איכותיים וברי קיימא.

[1] מסכת דרך ארץ זוטא פרק ב.

[2] ראה בהרחבה במכתב מאליהו חלק א´  עמ´ 35.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.