הטור של איה קרמרמן: מסיבת סידור, דמעות וברכות

גדלתי בבית של בנות. גם לחברותיי היו רק אחיות, אז אפשר לומר שהזן הזכרי לא היה ממש קשור אליי. הוא עדיין זר ומוזר לי.

כתיקון או לימוד להכיל את השונה (תלוי איך מסתכלים על זה) קיבלתי בנים, ברצף. באולטרסאונד של השלישי, כשנתבשרנו שזה שוב בן, צלצלתי לחמותי והודעתי לה רשמית שזו אשמתה, מהסיבה הברורה שלה יש רק בנים. בהיריון הרביעי בעלי החליט שהוא לא מעוניין לשמוע שזה עוד בן, ולכן לא רוצה לדעת את מין העובר, בעקבות תאוריה מוזרה שטוענת שבלידה הוא כבר לא יתאכזב. בתמורה, אמא שלי פשוט הופיעה מחוץ לקליניקה של הרופא. היא לא הצליחה להתאפק. כמה שאני דומה לה.

באמצע הבדיקה עצרתי את הרופא ואמרתי: "תקשיב, אתה מדבר על כליות ואורך ירך וזה יפה, אבל אני לא מסוגלת להתרכז. תגיד כבר אם זה בן או בת". הרופא השתומם והסתכל על בעלי במבט שואל, ובעלי נכנע והנהן. "טוב, אז זו בת". צרחות ההתרגשות שנשמעו בחדר היו עצומות. בכינו, צחקנו, ומיד שלחתי את אמא שלי לזארה. בדרך חזרה הבעל שלי הודיע שהוא עושה לה בריתה של אלפיים איש (מה שלא קרה, ב"ה), ולבנים הוא הודיע שהם הולכים להיות המשרתים שלה (גם זה לא קרה, הם המשרתים של האחות היותר קטנה).

השנה הנסיכה עלתה לכיתה א', והשבוע הייתה לה מסיבת סידור. כבר מהרגע שהיא נעלה את נעלי העקב הכי גבוהות שמצאה, אלה שנותרו יתומות מימי הצילומים, ולא הפסיקה לעשות חזרות על הריקודים, התחלתי להתרגש. ההכנות כללו דיונים ארוכים אודות צבע הגרביונים ואילו קישוטים ייבחרו ללוות אותה ברגע הגדול. הבנים המתוקים ממש ניסו לגלגל עיניים בבוז ולהגיד "בנות...", אבל הם נדבקו בהתרגשות שלה והצטרפו לדיון איזו תסרוקת הכי מתאימים לקישוט שנבחר.

(צילום: shutterstock)

איך שנכנסתי לאולם בית הספר וראיתי את כל הילדות מחייכות, מחבקות את הסידור ומסודרות בשורה עם עלי כותרת יבשים סביבם, התחלתי לבכות. פייר, גם במסיבות של הבנים ישר התחלתי לבכות. טוב, זה לא סוד, אני בכיינית. כשהבנות נכנסו ברכבת לצלילי מנגינה, ראיתי את הפנים שלה מחפשות אותי בקהל, מתרגשות, מחייכות, מוארות, הלב שלי התחבר עם שלה. שוב אותה ערבוביית התרגשות, בדיוק כמו בחדר הרופא, בכי וצחוק ואושר אין סופי.

השירים היו מקסימים, הבנות היו מתוקות להפליא, והמצגת הייתה מלאת הגיגים של צדיקות בנות שש. באמת עונג צרוף. לא הפסקתי להודות להשם על שזכיתי בבת, על שאני זוכה לגדל אותה תחת כנפיו. פתאום הבנתי שיש לי ממשיכה בדרך השם, שמצווה על אותן המצוות ופטורה מאותן המצוות כמוני. ממשיכה שתכסה גם היא את שערה, שתתפלל גם היא מול הנרות הדולקים, שתעשה הפרשת חלה. ממשיכה שתלד, שתהפוך לאמא, כמוני. ממשיכה שתחווה את האימהות שאני חווה, כזו שעומדת מאחורי המחיצה ומתפללת לבורא עולם כשהבן קורא בתורה. ממשיכה שלמרות שגדלתי בדרך שונה ממנה, הלב שלנו מחובר ופועל בסנכרון.

שתזכרי ותשכחי

אז בת שלי, אוצר עצום שלי, מה אני מאחלת לך ביום שאת מקבלת לידייך הרכות את הסידור הראשון שלך? שתמיד תתרגשי לפתוח אותו, כמו שהתרגשת בשבוע הראשון. שתמיד תרגישי שהסידור קל ככנפי פרפר, ולא משא קשה ומעיק. שהמילים שכתובות בו יהיו שגורות בפיך. שהמילים שכתובות בו יהיו חקוקות בליבך. שבכל תפילה, אפילו הקצרה ביותר, תצליחי להתחבר. גם כשנראה שסגור ואטום מלמעלה. ואפילו אם זו רק מילה אחת שתזכי לומר אותה בכוונת הלב.

שתדעי תמיד כמה הברכה "שעשני כרצונו" היא הגבוהה ביותר. היא מכילה את הנשיות שלך, את התפילות לזיווג, את התפילות תחת החופה, את ההריונות, הלידות, גידול הילדים, את הדמעות על שלום בית. את הדמעות בכלל. בשתי מילים קדושות היא מכילה את כל הערכתו יתברך לכל פועלך, את התפעלותו מהלב הנשי שלך. שלנו.

שתמיד תדעי שהמילים האלה הן רק ההתחלה. התחלת פתיחות הלב שלך. התחלת החיבור. הן רק נקודות ציון בדרך התפילה הפרטית שלך.

אני מאחלת לך שתזכרי את כל מה שלמדת על תפילה. ובאותה הנשימה, אני מאחלת לך שתשכחי כל מילה שלמדת על תפילה. שתסללי לעצמך תפילה חדשה. שכמו שאת אחת ויחידה, מיוחדת במינך, פלא עולם שלי, כך התפילה שלך תהיה מיוחדת, בריאה חדשה מלב חדש, טהור ומיוחד.

אני מאחלת לך שתתפללי מהסידור ובלעדיו ברגעי תודה ומשבר, מלב שמח או מבולבל, חס ושלום. העיקר שהדיבור אליו לא ייגמר, לא ייעצר לעולם אמן סלה.

שתדעי, את המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לך כבר נתתי. נתתי לך את החסד לגדול בתוך עולמו יתברך, בעולמו הגלוי, עד כמה שאפשר בזמן הסתר. עולם של אור תורה ומצוות. של קדושה וחסדים, עולם של נתינה. עולם של לימוד מחד וחיבור לבבי מאידך. עולם שמקדש את הנשיות שלך ולא דורש ממך להיות מה שאת לא. עולם שמעריך את העומקא דליבא שלך, ולא מגיע רק עד עובי עורך. עולם שנותן לך כלים לשמור על קדושתך, שמעריך כל חלק ממך, שמזכיר לך שאת בתו של מלך מלכי המלכים. עולם שבו את הכתר היקר מכול. עולם שתלמדי בו ענווה, כן המילה המבוזה הזאת. עולם שבו מותר ללב להיות פתוח בלי שילעגו לו. עולם של חיבור איתו יתברך ואהבה אין סופית ממנו.

אני מאחלת לך להחזיק חזק את הסידור כשתעלי בקרוב ממש במדרגות לבית המקדש, ואני מאחלת לעצמי לאחוז חזק בידייך, לראות את פנייך מוארים שוב אל מול השכינה.

אני מאחלת לך שהתפילה שלך תגיע עד כיסא הכבוד, ושכל משאלות ליבך תתקבלנה לטובה תמיד. שתעשי נחת רוח לאביך שבשמיים, כי לי את כבר עושה. את לא יודעת כמה אני מתפללת על כל אלו בשבילך.

שווארמה ביתית - ארוחת צהריים בחמש דקות

תמיד אהבתי שווארמה. היום זה נראה לי כמו לקנות חתול בשק, שיחד איתו צריך לקנות גם כדור נגד צרבת. בקיצור, מיותר, בייחוד כאשר הכי קל להכין בבית, והרבה יותר מהיר מאשר לצאת, לחפש חניה ולעמוד בתור.

חומרים:

2 ק"ג שווארמה הודו נקבה (בחיי שאני לא יודעת מה ההבדל, אבל זה מה שהקצבים תמיד אומרים), ותבקשו מהקצב לחתוך לכם לחתיכות קטנות וארוכות (אין לי מושג למה, אבל הם מתעקשים לקרוא לזה "סיני") / כף גדושה של כמון / כף גדושה של פפריקה מתוקה / כף גדושה של כורכום / כף מלח / 2 כפות שמן

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את התבלינים והשמן עם ההודו, אני מציעה לערבב בעזרת כפפות / מטגנים את ההודו במחבת חמה כמה דקות מכל צד. זה ממש צ'יק צ'ק, ובזהירות שלא יתייבש

הצעת הגשה:

מגישים בפיתה יחד עם סלט קצוץ לא מתובל, טחינה מתובלת היטב ומלפפון חמוץ.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".