איך נמלט סגן נשיא ארה"ב מקמפיין #גםאני?

מייק פנס, סגן נשיא ארצות הברית, ספג לא מעט לעג תקשורתי באביב האחרון. בתור מספר שתיים הסולידי של אחד המנהיגים הבלתי-צפויים ביותר בעולם, אפשר היה לחשוב שהעיתונאים יסתפקו בחומר הבידורי שמספק להם הנשיא טראמפ ויתעלמו מהסגן האפרפר שלו. אלא שפנס איננו רק טיפוס משעמם – הוא גם איש דתי, שמרן, עם מנהגים רבים שנתפסים כמיושנים על ידי הליברלים בארצות הברית, קבוצה שעליה נמנים רוב אנשי התקשורת המיינסטרימית האמריקאית.

לפני קצת פחות משנה, פנס עשה את הבלתי יאומן והצליח לדחוק את הבוס שלו מהכותרות הראשיות. הוושינגטון פוסט פרסם כתבת פרופיל נרחבת על הגברת השנייה, קארן פנס, ובמסגרתה כלל ציטוטים מריאיון שהעניק פנס בשנת 2002. בריאיון הזה סיפר פנס שהוא לעולם אינו סועד בארבע עיניים עם אישה שאיננה אשתו, ושהוא לא שותה אלכוהול באירוע שבו היא אינה נוכחת.

התנהגות אנכרוניסטית?

ב-2002 מייק פנס אפילו לא היה עדיין מושל אינדיאנה, התפקיד בו כיהן בטרם שלף אותו טראמפ לרוץ אתו כמועמד לסגן נשיא: הוא היה בסך הכל חבר קונגרס טרי וירוק, רוקי בזירה הפוליטית הארצית. כשסיפר על הגדרים שהוא מציב לעצמו, לפיכך, הוא לא ניסה ליצור קונטרסט בינו לבין טראמפ ולא לפייס את השמרנים המסתייגים מהוולגריות של האדם שנבחר לכהן בראשות המפלגה הרפובליקנית. אפילו כפוליטיקאי מתחיל ולא ידוע במיוחד, פנס האמין בצורת התנהלות כזו, שבה ראה 'הגנה על הנישואים שלו'. מקורבים שרואיינו אישרו שגם עם שגשוג הקריירה הפוליטית שלו, הוא המשיך להקפיד על אותם כללים.

טורי הדעה הביקורתיים והמלגלגים לא איחרו להגיע. האם פנס הוא חלש אופי עד כדי כך שהוא חושש מכל ארוחת צהריים בחברה נשית? האם הוא נשלט על ידי אשתו במידה כזו שהוא חושש להרגיז אותה גם בנורמות התנהגות מקובלות לחלוטין? אולי הוא אינו מודע לכך שכללי ההתנהגות שקבע לעצמו פוגעים בזכות לתנאי העסקה שווים של כל עובדת שלו? עיתונאים שעשו את שיעורי הבית שלהם ידעו לדווח שכללי ההתנהגות של פנס מבוססים על 'חוק בילי גרהאם', הנקרא על שמו של המטיף האוונגליסט הנודע. בילי גרהאם היה ידוע בכך שנמנע מלבלות לבדו עם אישה שאינה אשתו, ומטיפים אוונגליסטים רבים אחרים הלכו בעקבותיו ואימצו את הכלל הזה. אבל פנס, טענו המבקרים, איננו כומר: הוא פוליטיקאי, וככזה צורם במיוחד לראותו מתנהג באופן כל כך אנכרוניסטי. בעולם מתקדם, נאור ושוויוני, אין מקום להבדיל בין גברים לנשים, נקודה.

כמה שבועות לאחר מכן, כששככו מעט הדי המהומה, פרסם הניו יורק טיימס סקר יוצא דופן, שבו נשאלו 5000 אזרחים האם לדעתם זה מתאים לסעוד לבד עם מישהו מהמין השני. חמישים ושלושה אחוזים מהנשים ענו שזה לא לעניין, וארבעים וחמישה אחוז מהגברים החזיקו בדעה דומה. כשנשאלו לגבי שתייה אלכוהולית בצוותא, ההתנגדות הייתה גדולה אף יותר. שישים אחוזים מהנשים חשבו שזו לא התנהגות נאותה, וכך גם ארבעים ושמונה אחוזים מהגברים.

הסקר הביך לא מעט את בעלי ההגיגים שנהנו לרדת על פנס הפרימיטיבי. במיוחד בהתחשב בדעות שהובעו על ידי הנשים שהשתתפו בסקר, לא ניתן היה להכחיש שהעמדה של פנס איננה כה יוצאת דופן. אולי אמריקאים אחרים לא מקבלים הזדמנות להצהיר על כללי התנהגות שקיבלו על עצמם בראיונות עיתונאים, אבל מסתבר שרוב האוכלוסייה מסכים לחלוטין עם ההתנהלות שפנס מתאר. אפליה של רוב הנשים בכך שהוא מסרב לסעוד איתן לבד? גם הנשים, מסתבר, לא רוצות לסעוד אתו – או עם כל גבר זר אחר – לבד. לליברלים הקיצוניים לא נותר אלא להסיק שפנס אמנם משוגע, אבל כמוהו משוגעת גם רוב אמריקה. התגובות בניו יורק טיימס לסקר ביטאו את הלך הרוח של קהל הקוראים של העיתון: הלם וזעזוע מהתגלית שהם חיים במדינה מפגרת כל כך.

המקור: ההלכה היהודית

אבל אם הסקר של הניו יורק טיימס גילה שמייק פנס איננו כה יוצא דופן, באה סערת המטרידים הסדרתיים שסוחפת את ארה"ב בחודשים האחרונים והוכיחה שהוא גם אינו כזה משוגע. כמעט כל יום עולה לכותרות שמו של בכיר חדש בתעשיית הסרטים או בעולם התקשורת שמואשם בניצול מעמדו כדי לייצר הטרדות. כמעט בכל המקרים הסיטואציה מתחילה באותו אופן: פגישה בארבע עיניים שאיש התקשורת יזם, במסעדה, במלון, או במשרד.

מייק פנס אולי שאב השראה להתנהגות שלו מ'חוק בילי גרהאם', אבל בילי גרהאם לא המציא את הזהירות הזו. לפני אלפי שנים כבר קבעה ההלכה היהודית דיני ייחוד שמטילים סייגים חמורים על האופן בו יכולים גברים ונשים לשהות ביחידות. ההלכות הללו נבעו מהתפיסה היהודית הריאלית שלא מאמינה שיצר הרע הוא דבר פרימיטיבי, ומלמדת: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. בימים בהם קמפיין #גםאני כובש את הרשתות החברתיות, אפשר רק לתהות מה היה קורה לו הייתה האנושות מאמצת לה קמפיין קצת אחר: #גםאני מועד לחטוא, ולכן מתכוון לנקוט בכל סייג וגדר שימנעו ממנו לעשות זאת – גם אם הם לא ממש 'מודרניים'.