מיהו אחר? זה תלוי בצורת ההסתכלות שלנו

לכולנו יוצא לפגוש מידי פעם אנשים לא רגילים, כאלו ששוברים את השגרה. כאן זה פתוח לדמיון שלכם, הקוראים... ותלוי בזיכרונות שלכם. פעם פגשתם טיפוס מוזר לחלוטין, המעורר סלידה, ופעם טיפוס מצחיק, כמו ליצן מחופש בתחפושת. פעם זה יכול להיות גם אדם חשוב ונכבד כמו ראש הממשלה או שר. לפעמים לפגוש אדם לא שגרתי זה לפגוש אדם קולני שצוחק בקול, או אדם שצועק וכועס – וכולם עוצרים ומסתכלים...
מה קורה כאשר אנו פוגשים אנשים, שלפעמים מצב הרגליים / השמיעה / הראיה שלהם לא זהה לשלנו? או שהתגובות שלהם משונות? הם משמעים קולות מוזרים, או צועקים בלי פרופורציה.
 אנו יכולים לשחזר את הרגעים בהם עמדנו ליד אדם כזה. איזו תחושה הייתה לנו? של סלידה? של חמלה ורחמים? של אהבה ואמפתיה? של רצון לעזור ולתמוך? אנו יכולים לראות אנשים עם מוגבלות פיזית שנראית לעין, כמו: נכים עם כיסא גלגלים, או מוגבלות שכלית – כמו: אנשים הסובלים מאוטיזם או מפיגור. נבחין בכך במיוחד בגלל הדיבור או ההתנהגות שתבלוט כחריגה לעין. נוכל גם לפגוש אנשים בעלי מוגבלות חיצונית הניכרת על הפנים, כמו: עיניים מלוכסנות המעידות על אנשים עם תסמונת דאון, מוגבלות נפשית – שאולי תבלוט לפי הנסיבות ואולי לא. גם לראות אנשים שנעזרים במקל: ואז להבין שמדובר בקשישים או בעיוורים.  ועוד ועוד אנשים עם סוגים שונים של מוגבלות עם סוגים נוספים שנוכל להוסיפם לרשימה...

(צילום: shutterstock)

ברחוב, או במרכז הקניות, או בכל מקום, הפגישה הראשונית עם אנשים כאלה מעוררת ברגע הראשון תהיה ותדהמה. מיד, באופן לא מודע (או כן), אנו מקטלגים אותם לקטגוריה לא ברורה של "מוזרות" ומתייגים אותם כטיפוס "בלתי שגרתי", או "מוכר" או "לא מוכר", או "מסכן" או "יש מסכנים יותר ממנו". וכו'. ואז כל אחד על פי רמת המודעות שלו והתכונות שלו, יפעל בצורה מסוימת. חלק לא יתרגשו, כי הם מכירים את סוג הלקות או הבעיה. חלק יתרגשו ויסתירו את הרגשות שלהם, וידממו (לשון דממה). חלק ממהרים לשמור מרחק ואז פיזית מתרחקים משהיה לידו, כאילו אותו טיפוס מאיים על קיומם. התגובה הזו, בדרך כלל, מגיעה מפחד סמוי שמתעורר בנו – שמא גם ח"ו אנו נהפוך להיות כמותם. תגובה כזו של סלידה תתבטא גם בסיטואציה בה אותו אדם יפתח אתנו בשיחה. אנו ננסה להזדרז ולהראות סימנים של חוסר שקט וחוסר עניין – ננסה "להתפטר" ממנו.
חלק אחר של אנשים יגיבו דווקא ההיפך, יפגינו חמימות והתעניינות ואפילו יציעו עזרה אם צריך. זו תגובה של חוסר פחד, של הבנה והכלה של המצב וגם של מודעות לעניין המוגבלות. אפשר לומר, ראיה בריאה ונכונה על נושא המוגבלות.

התגובה שלנו משקפת את מה שאנו חושבים. התחושה שלנו היא כתוצאה מצורת החשיבה שלנו.

השאלה כאן, היא, מה אנו חשים כלפי אדם עם מוגבלות? האם הוא זר, או שהוא חלק מאתנו?
הכול מתחיל במחשבה. המודעות למצבים השונים ולסגנונות שונים של מוגבלות – היא חשובה:

א. התובנה שכולנו בני אדם ולכל אחד מגיע הכבוד והיחס הראוי – בלי שום קשר לאיזה מצב הוא נמצא. אם הוא חולה או מוגבל או זקן.

ב. ואהבת לרעך כמוך – ברגע שמבינים את המצווה הזו, אז אוהבים ומשדרים אהבה לכל אחד מישראל, בלי שום קשר למצבו. ואז גם ה"אחר" לא מרגיש שהוא אחר.

המבט שלנו על ה"אחר" יכול לבטל את התדמית הזרה הזו, ובמקומה תבוא הסתכלות מכילה ומבינה, מן מבט של הזדהות ותמיכה, לא של דחיה, ולא של ריחוק וניכור. ההרגשות האלו מעיקות מאוד על אנשים עם מוגבלות ועל בני משפחותיהם. כאשר שוכחים את ה"אדם" שבהם, ושמים את המגבלה במרכז, אז היחס הוא בהתאם. היחס הוא לא רגיל, אלא דוחה. אך כאשר שמים את המוגבלות בצד ומתייחסים לעיקר, לאדם, לצלם אנוש, ומכבדים בהתאם ומתייחסים רגיל – התחושה הזו של שוויון על אף המגבלה – לאדם המוגבל – היא נפלאה. והלוואי שזו התחושה שתהיה לכל אחד מאתנו בעת מפגש עם בעל מגבלה כל שהיא, תהא אשר תהא. הפרדה בין טפל לעיקר נדרשת ומחייבת ונובעת מהאמרה: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
המודעות של כל אחד ואחת לכך שאין "יותר" ו"פחות" בגלל המגבלה, ושהיא לא תפחית מערכו של האדם, תוביל למציאות שכולנו, כולל השונים, חשובים באותה מידה, ולכן ה"אחר" – לא כל כך משנה. במבט של אחדות ושוויון ה"אחרות" כלל לא קיימת. כיון ש – מיהו האחר? תלוי בנו.