בית גדול בערבה, פרק 2 – רחל’ה

דיתי היתה נודניקית כל הבוקר.

בדקתי לה אדמימות בגרון, הבטן גם היא היתה רכה והאוזניים נראו נקיות מדלקת. כנראה הצינון המתמשך מהימים האחרונים הגביר את רמת הדלקתיות בדם. תופעה מוכרת.

אם הייתי שואלת את אנה, רופאת המחלקה שלנו. היא היתה אומרת לי "ויראלי".

בשעה עשר וחצי סיימתי לכדרר את הקציצה האחרונה לסיר הקציצות וישבתי להרגיע את התינוקת ששוב הראתה חוסר מנוחה.

"יש לך יתרון גדול בזה שאת אחות", אמרו לי לא פעם אחיותי וגיסותי, "יש לך שלווה מיוחדת גם כשמישהו בבית לא מרגיש טוב".

זה היה נכון באופן חלקי.

כי כשחנני או אסתי או חיהל'ה, ואפילו שבי, הרגישו לא בטוב, הייתי עסוקה בחיפוש אחר ממצאים מחשידים, ופחות עסוקה בהיסטריה שתוקפת כל אמא.

אבל רק בזה התבטא החלק הטוב. כי לאחר שחיפשתי, ועברו כמה שעות טובות, ועדיין לא נמצאו תסמינים מיוחדים לחום. הלחץ היה מטפס במעלה גרוני ומאיים לחנוק את פתחי האוויר האחרונים שעוד נותרו בי.

הייתי אז נזכרת בבדיקות הדם השונות והרבות, העוברות כמו מחוגי השניות שבשעון, בקלסרים של המחלקה.

והיו שם לא מעט בדיקות מאיימות שיש לחשוש מהן, וגם בשורות לא נעימות, ופעמים רבות היה צריך להמתין יומיים נוספים שלמים של אשפוז, בהם היינו ממתינים לתרבית הדם המתבצעת במעבדה של בית החולים.

והיו אמהות מתוסכלות שקשה היה להן להפנים שהאשפוז יתארך. כן, לרובן היו ילדים נוספים בבית, ולחלק מהן – הם היו קרובים למניין. היה צריך לא פעם פשוט להרגיע אותן, או להשתמש בשיטה קצת פחות נעימה, ולהגיד להן שזה המצב, ועליהן פשוט להתמודד. ולא, אין לנו דרך לקחת אחריות ולשחרר את הילד בלי תשובות מדויקות.

ואז הייתי רואה את המשמרות המתחלפות ליד אותם ילדים. היו אלו אחים גדולים או סבתות שהגיעו לשהות ליד הילד החולה.

והיו גם אימהות היסטריות שלא הסכימו בשום אופן לעזוב לרגע את עוללן הקטן. האמת שהבנתי אותן מאד, בחודשים הראשונים שעבדתי במחלקה. אך כששבתי הביתה לילדי, התחלתי להבין שהן קצת טועות.

כי היציאה מהמחלקה מגלה עולם מלא צבעים, אנשים וחמצן. ומי שלא יוצא החוצה כמה ימים רצופים, פשוט מאבד את הריפוי הטבעי הזה שה' הניח לנו בטבע – לנשום ולקחת לעצמנו.

כשהייתי נכנסת לחצר הבית שלנו, ומתחילה לשמוע את קולם של ילדי שכבר מחכים לי כל כך. הייתי אפילו כועסת על אותן אימהות.

אלה שמאפשרות לילדים האחרים שלהם להסתדר לבדם מספר ימים רצופים, עם אבא או סבתא או שניהם יחד, אבל מבלי לפגוש באמא.

למחרת, כשחזרתי למחלקה וראיתי אותן חסרות צבע, מתוחות מעט ומנסות לשעשע את העולל החולה, שוב נכמרו רחמי עליהן.

רק אצל רחל, הבחורה הצעירה מחדר 117, היה הכל שונה.

כשהיא הגיע למחלקה הייתי עסוקה בקבלתה של שני, תינוקת עם תפרחת עור שנזקקה לטיפול אנטיביוטי.

ראיתי אותה, את רחל, גונחת מכאבים. עמדה לידה בחורה נוספת, נראית כבת גילה. הבחורה שלידה התנהגה כמו מבוגרת קטנה. היא שאלה שאלות והסבירה את כאביה של רחל. העגילים המעוינות על אוזניה נעו בקצב הדיבור שלה, תוך שהיא מעיפה, בכל מספר שניות, פוני סורר שמכסה את העיניים.

כשהובלתי את התינוקת החדשה עם אמא לחדר 110, הסמוך לעמדת האחיות, שמעתי שד"ר אנה מודיעה לצוות בעמדה כי רחל זקוקה לגיבוס רציני שיערך בדקות הקרובות.

תהיתי מתי יגיעו הוריה למחלקה, אם בכלל.

לקראת סיום המשמרת נדדתי שוב לחדרה של רחל, שכבר ישבה שם עם יד מגובסת ודיברה.

נכנסתי פנימה למדוד לה חום ולחץ דם וראיתי את הדמות שישבה מולה.

היתה זו אישה מבוגרת יותר ממני, עם פאה חומה וקצרה.

תיקה היה מונח על ברכיה, ופניה נעימות וטובות.

'שלום לך, מי את?", הייתי חביבה.

"אני אמא של רחל'ה. תודה שככה קיבלתם אותה לטיפול מהיר".

"זה התפקיד שלנו. הרבה נחת, אמא של רחל'ה!", רשמתי את הממצאים ויצאתי מהחדר.

"רחל!" אמרה רחל-רחל'ה בקול כאוב, ופנתה לאמה: "תפסיקי לעשות לי בושות!".

 כבר אז הבנתי שרחל נמצאת בתקופת התמודדות. כשיצאתי מהמחלקה לעבר המעלית, ראיתי גם אמה של רחל באה בעיקבותי.

"לא פשוט, הא?", שאלתי אותה, והתכוונתי לפציעה.

"מאד לא פשוט, שתהיה בריאה! ראית מי הגיעה איתה לבית החולים?", התעניינה אמא של רחל.

"לא, בעצם כן, זו היתה בחורה בגילה, עם פוני ג'ינג'י על העיניים".

"תודה לך!", ענתה לי אמא של רחל כשיצאנו יחד מהמעלית.

יצאתי לחניה וראיתי אותה יוצאת בשער הראשי לכיוון תחנות האוטובוס.

נכנסתי לרכב ויצאתי לכביש. שם, נראתה דמותה הקטנה של הגברת, נכנסת לרכב פרטי.

"לפחות מישהו בא לאסוף אותה", נאנחתי בתוך ליבי.

בתקווה שהיא תאסוף את עצמה במהרה, ותצליח להתמודד עם רחל, או רחלה. ביתה.

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים".