הרבנית ימימה מזרחי: הוא אדם שנפל, אז הוא גם אדם שיקום

לפני שמתחילים לדבר על צמיחה, בואו נדבר על עייפות. כי היום כבר בקושי מתים מאהבה; מתים מעייפות. נשים, נשואות כרווקות, נהיו כל כך מולטי-טאסקינג. הן ממש מה שכתוב באשת חיל: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָה ובל נשכח, לא נעים לומר, ששרים לנו את "אשת חיל" בערב שבת, ברגעים הסחוטים ביותר, הסחופים והעייפים ביותר של כל אישה.

והגאולה היא לא להגיע לשם. אישה, אסור לך להגיע לעייפות-יתר, כי במקום הזה המחשבות נהיות שחורות והמבט נהיה סופני. במצב של עייפות, מבלי שנפנה למי שעשנוּ, לא נוכל לעוף. "נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה – לְךָ! אפשר להניח אצלך את התיק שלי? הוא כל כך כבד ואני מאד עייפה"...

מה ההיפך מעייפות? יגלה ה"שפת אמת": חידוש. כי אדם שישן בתוך החושך שלו, כבר אינו מבחין בחידושים יותר. הוא כבר לא יראה שדברים משתנים.

כשאישה אומרת שהיא עייפה, בדרך כלל יענו לה: "אז תפסיקי. למשל, תפסיקי ללדת כל כך הרבה". במילים אחרות, תוותרי על עשייה.

ואני אומרת: לא נכון. תעשי – עם חידוש.

ביהדות, העיקר הוא החידוש. לא סתם אנחנו עַם, ומדינה, של חדשות ומבזקים. בכל רגע יש חדשות פורצות, סקופ מרעיש, תגלית מדהימה – למה? כי עצם קיומן של החדשות הוא הבשורה הכי טובה.

מדוע אומרים "זכר ליציאת מצרים" ולא "זכר לבריאת העולם"? כותב ה"שפת אמת":

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – לָכֶם":
אין לכם חידוש אחר,
כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כברייה חדשה ממש, ונתחדשו נפשותיהם
ולכן, כתיב: "אָנֹכִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ" ולא "אשר בראתיך",
כי זהו עיקר, יותר מהבריאה.
ובאמת, הרצון היה, שהחידוש יהיה יותר מבריאה.

לברוא אותך זה קל. ליצור אותך זה קל. אין בזה עניין ציבורי. אבל יציאת מצרים? זה היה חידוש גדול בבריאה. עם ישראל כל כך עייף, ואם יש משהו בחיים של אדם מעם ישראל שיגרום לו להיות לא-עייף ולהיגאל, הרי זה חידוש.

לפעמים הילד נוזל לכל מיני כיוונים בלתי צפויים. זה מנער ממך את המחשבה שאת בראת אותו בצורה מושלמת. הנה, הוא משתנה! וזו בשורה נפלאה, מפני שעכשיו הוא יתחדש וזה הרבה יותר מאשר להיברא.

שאל רבי זושא את אחיו, רבי אלימלך מליז'נסק: "תגיד לי, אחי. נכון שכולנו משתלשלים מאותו שורש, מנשמת אדם הראשון?"

אמר לו רבי אלימלך: "נכון. כולנו היינו חלק מנשמתו".

"אז למה", הוא מקשה. "למה לא מנענו ממנו לחטוא? למה לא אמרנו לו 'אל תאכל מעץ הדעת'?"

"כי אילו אדם הראשון היה לא-חוטא, הוא היה מסוגל לחשוב שהוא יכול להיות כאלוקים. אולם ברגע שהוא נפל, הוא הבין שהוא רק בן אדם, וההבנה הזו שווה את כל החטא ושווה את כל המוות שיש בעולם. מעכשיו, האדם כבר לא בריאה; הוא כבר חידוש! הוא אדם שנפל, אז הוא גם אדם שיקום".

לכן, לא ליפול; לא ליפול מנפילות. לא ליפול משינויים. הנפילה מבשרת צמיחה, וזו בשורת הזמן; שִׁבְטְךָ – וּמִשְׁעַנְתֶּךָ. אם יש שבט (מקל חובלים), תהיה גם משענת. העיקר שדברים יזוזו כי אין מדכא ומעייף יותר מאשר היעדר חידוש.

ה"שפת אמת" מביא רעיון עמוק. יש לקב"ה שבח גדול: "אֵין צוּר כֵּאלֹקינוּ". הוא יוצר, הוא בורא. אך חז"ל אינם מוכנים להשאיר את המילים הללו כפשוטן. אין צייר כאלוקינו,  הם מחדשים וזה שבח גדול עוד יותר, משום שציור הוא וריאציה על הבריאה. לצייר זה הרבה יותר מאשר מושא הציור, כי הציור הוא החידוש ואילו הצורה – קיימת.

ראית שינוי בבריאה, אפילו קשה, אפילו מזעזע? תביני: דברים זזים.

"הרבנית, רַבְנו נורא".

מצוין. עכשיו הזוגיות שלכם תתחדש, כי הזזתם מעט את המים העומדים ביניכם.

 "פתאום ראיתי הבן הצדיק שלי במקום שלא תיארתי שהוא אי פעם יסתובב בו..."

מעולה. וכי היית מעדיפה לא לגלות את זה? כשהמים עולים, מבינים שהצנרת סתומה ועכשיו תקראו לאינסטלטור ויהיה בסדר. שינוי לרעה מבשר שינוי לטובה. בכל שינוי טמונה בשורה. בכל חידוש יש משהו.

אישה ללא חידוש היא מתה-חיה. העיקר, אל תחיי בלי חידושים. קומי, התעוררי! תחדשי משהו בשגרה שלך. השגרה היא עיקר העייפות שלנו, ובעוד שהעייפות מגיעה כתוצאה מדברים שהם חיצוניים לנו, הרי שהחידוש מגיע מבפנים, מאיזשהו רצון פנימי שעולה בך. כל אישה, עייפה ככל שתהא, יכולה לברוא חידוש מבפנים. לכן את קונה בגדים. במצבי תשישוּת מתקדמת את קמה ואומרת: "אני חייבת לעשות משהו כדי להתחדש, חייבת". כמו הלבנה.

ו... לכי לישון. כשנשים מגיעות לשיעור שלי ונרדמות, זה כל כך יקר לי. אם במשהו אני יכולה להפיג עייפות, הרי זו שליחות גדולה.

מתוך ספרה של הרבנית ימימה מזרחי, "איך היא צומחת", בהוצאת קורן מגיד