פרשת בשלח: הלקחים לזיווג הגון

"וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (י"ד, כ"א).

הגמרא בתחלת מסכת סוטה (ב ע"א) אומרת: "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וקשין לזוגן כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים ס"ח, ז'): 'אֱלֹקִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת'". מבאר שם רש"י, כי זווגו של אדם קשה כמו קריעת ים סוף, "שנשתנו סדרי בראשית". הגמרא מביאה ראיה מהפסוק בתהלים, האומר כי אלוקים "מושיב יחידים ביתה", הינו – "אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזוגם יחד, ומיישב מהם בית", והרי זה כמו "מוציא אסירים בכושרות", לאמור: "הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר, לא חמה ולא צינה. מקיש זווג יחידים ליציאת מצרים".

רואים אנו בפסוק בתהלים, שדוד המלך ערך השואה בין זווגו של אדם לבין יציאת מצרים. מכאן לומדים חז"ל שהקושי הוא שווה. צריך להבין איזה קשי מיוחד היה בקריעת ים סוף, והרי הקב"ה שינה סדרי בראשית בכל מכות מצרים, במה מתייחדת אפוא דווקא קריעת ים סוף?

עוד מוצאים אנו בחז"ל (פסחים קי"ח ע"א) השואה דומה גם למזונותיו של אדם, שאף עליהם נאמר שהם קשים כקריעת ים סוף, וגם שם צריך להבין מה הקשר בין קריעת ים סוף לבין מזונותיו של אדם, ומה הקשי המשתף ביניהם.

(צילום: shutterstock)

ה"אטומים" נמשכים זה לזה

הסבר נפלא מביא הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, רבה של העיר לוצק ומחברי מועצת גדולי התורה, בספרו "הדעה והדבור", וכך הוא אומר: אם נתבונן בחומרים הנמצאים בעולם, נראה שהם מתחלקים לשלשה סוגים: מוצק, נוזל וגז. הדברים המוצקים, כמו סלעים, ברזל, מתכות, עצים וכדומה, הם קשים לחתוך. יש כמובן דרגות שונות בקושי: יש דברים מוצקים שצריך עמל גדול לחתוך אותם, ויש שקל יותר לחתוך אותם. מדוע באמת יש קושי לחתוך דבר מוצק?

חכמי הטבע בארו זאת באמרם, כי כל הגופים בעולם מורכבים מחלקים קטנים הנקראים "אטומים". אלו חלקים זעירים שאינם נראים לעין, אפילו אם ניקח זכוכית מגדלת, והם בלתי ניתנים לחלקה. האטומים הללו מחברים זה לזה על ידי כח המשיכה המדבק אותם זה לזה, וכח זה גדול יותר ככל שהאטומים הללו קרובים ודבוקים זה לזה. ישנם גופים בהם אותו כח המדבק את האטומים זה לזה חזק יותר וקשה מאד לחתוך אותם, ויש לעומתם גופים בהם אותו כח משיכה זה לזה קל יותר, ועל כן גם קל יותר להפרידם.

כל זה אמור בדברים מוצקים, שאף שקשה יותר לחתוך אותם, מכל מקום לאחר שנחתכו ונפרדו זה מזה, שוב אין כח המושך אותם להתחבר זה לזה, והם ישארו מופרדים, אלא אם כן נדביק אותם זה לזה בחמר מלאכותי כמו דבק וכדומה.

לעומתם, אם נתבונן בדברים נוזליים, גם הם מרכבים ומחוברים זה לזה באטומים. ברם האטומים הללו רחוקים זה מזה הרבה יותר מהמוצקים, ועל כן אין גם כל קושי לחלקם. עד כדי כך המרחק בין האטומים גדול, שאין הם יכולים להיות ביחד, אלא אם כן הם יהיו בתוך כלי אחד. אולם ברגע בו נעשה חור מזערי בכלי, כבר יברחו ממנו המים

יחשב האדם: וכי מה כבר עשיתי? בסך הכל נקבתי נקב קטן, ולאן נעלמו המים שהיו בכלי? ברם זו תכונתו של הנוזל, שהאטומים המחברים אותו זה לזה הם רחוקים מאד, ולכן הם משפעים מכח המשיכה שיש בבריאה.ברגע בו תהיה להם אפשרות – הם ייפרדו זה מזה, וימשכו כלפי הקרקע. על כך אמרו חז"ל (תענית ז' ע"א): "מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך".

שלא תהיה לנו טעות: גם למים יש אטומים, וגם להם יש כח להמשך זה לזה, ואם נרצה הוכחה לכך הרי אם נשים את המים במקום בו כח המשיכה אינו פעיל, או אז כח המשיכה של המים יהיה גדול יותר, והם יעמדו במקום ויתעגלו כמו כדור. ברם, כל עוד המים נמצאים במקום שכח המשיכה של האדמה גדול מכח המשיכה של המים, משקל הנוזלים גובר על כח המשיכה של האטומים המחברים אותם, ולכן הם נמשכים אל המקום הנמוך יותר.

הסוג השלישי הקיים בבריאה הוא הגזים. גם שם ישנם אטומים המחברים אותם יחדיו, ברם האטומים כה רחוקים זה מזה, עד שכדי לשמר את הגזים יחד צריכים לשים אותם בכלי אטום לחלוטין. בניגוד למים, שייפרדו זה מזה רק אם ננקב את תחתיתו של הכלי, ואז כח המשיכה של האדמה ימשך אותם אליו, הרי הגזים ייפרדו זה מזה גם אם ננקב חור בגבהו של הכלי, לא בגלל כח המשיכה של האדמה, אלא מכיוון שהאטומים המחברים אותם כה רחוקים זה מזה, עד שברגע בו ינתן להם מקום להשתחרר, הם ייפרדו זה מזה.

כאמור, לגבי דברים מוצקים יש קשי להפרידם זה מזה, ברם לאחר שייפרדו, יישאר כל חלק במקומו, ושוב לא יתחבר לשני. לעמת זאת המים, קל מאד "לחתוך" אותם זה מזה, אבל מצד שני הם רוצים לשוב ולהתחבר שנית. כך שאם רצוננו להפריד את המים, למשל אם נשים את היד ונחלק את המים לשנים, ברגע בו נסיר את היד, מיד ישובו המים ויתחברו זה לזה. כי אף אמנם שהאטומים שלהם רחוקים זה מזה ועל כן קל להפרידם, מכל מקום הם נמשכים חזרה זה לזה, וברגע בו יוסר המפריד ביניהם, הם יתחברו מחדש.

בים סוף היה צורך לשמר על ההפרדה

כל זה על פי חכמת הטבע, והמסקנה מכך היא, שכאשר מפרידים דבר נוזלי, יש קושי גדול לשמור על ההפרדה הזאת, וצריך כל הזמן להמשיך ולהפריד ביניהם, כי ברגע בו תוסר ההפרדה, ולו גם לשנייה אחת – ישובו הנוזלים ויתחברו זה עם זה מחדש.

זה באמת מה שהיה בעת קריעת ים סוף. הקב"ה אמר למשה רבנו: "הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". משה רבנו בקע את הים, אבל ברור היה שהמים אינם יכולים להישאר במצב הזה בלי השגחה תמידית של השי"ת. "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם". ברצונו יתברך נותרו המים באותו מצב כל עוד בני ישראל עברו בים סוף, כפי שאמר דוד המלך בתהלים (קל"ו י"ג-י"ד): "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". היינו, לא די בכך שהשי"ת גזר את ים סוף לגזרים, ובקע את המים, אלא היה עליו, כביכול, להשגיח כל העת שהמים לא ישובו חזרה, כל עוד ישראל עוברים בתוכו. כי המים אינם יכולים להחזיק מעמד כאשר בוקעים אותם, ובכל רגע ורגע צריך להשגיח שהם יישארו במצב זה.

לשמר שהזיווג יחזיק לארך ימים

זה הקושי הגדול הקים בזווגו של אדם, וכמוהו כקושי שהיה בקריעת ים סוף. שני בני הזוג מגיעים כל אחד מבית אחר, עם מהלך חיים שונה, עם דעות שונות, עם מנטאליות אחרת. מה שאוהב האחד – לא אוהב זולתו, רצון האחד אינו רצון השני. אחד אוהב בשר, השני אוהב עוף. אחד אוהב דגים והשני לא כל כך... בחור נמצא בפנימייה עם חברו שנה-שנתיים, עד שנמאס לו והוא מחפש חבר חדר אחר. קשה לו להסתדר עם השני. זה אוהב מזגן ולשני קר. זה רוצה יותר צנעת הפרט ושם וילונות, וחבר החדר השני טוען שהוא מחשיך לו את החדר. בקיצור, קשה להם להסתדר למשך תקופה ארכה.

והנה כאן, בזווגו של אדם, הקב"ה "מושיב יחידים ביתה". לוקח שני אנשים משני קצוות שונים, מושיב אותם בבית אחד ואומר להם: עליכם להסתדר זה עם זו, לא במשך שנה ושנתיים, גם לא עשר או עשרים שנה, אלא עשרות שנים להיות יחדיו! ואין מדבר רק במגורים באותו בית, אלא עליהם לחיות יחדיו, לאהוב כל אחד את מה שהשני אוהב, לרצות את מה שהשני רוצה. זה נראה כמעט משימה בלתי אפשרית. אם כן, לא די בכך שאדם מוצא את זווגו, או את מה שנראה לו כמתאים, עליו גם לחיות במחיצתו במשך עשרות שנים.

זהו הנס הגדול שעושה השי"ת, כאשר כל העת הוא עומד על המשמר שהזיווג יחזיק מעמד. כמו בקריעת ים סוף, שלא היה די בעצם בקיעת המים, אלא השי"ת הוצרך להחזיק כל העת את המים, ולשמר לבל ישובו אל מקומם, כך גם בזווגו של אדם, הקשי הגדול אינו מתחיל ונגמר במציאת הזיווג, אלא בכך שהוא יחזיק מעמד לארך ימים ושנים.

זהו הדמיון לקריעת ים סוף. על כך אומר רבי עקיבא (סוטה יז ע"א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו -  אש אוכלתן". באיש יש את האות י' ואלו באשה יש את האות ה', יחד זה שם השי"ת. אם השכינה שרויה ביניהם, אזי זה כלי מחזיק ברכה, וכך יוכלו לדור זה במחיצתו של זו. "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (עקצין ג', י"ב). כל העת זקוקים להשראת השכינה, לשמירה תמידית לבל יוצר ולו גם סדק קטן בחיי הנישואין, כי כמו כלי מלא מים, אפילו נקב קטן עלול לגרם למים לכלות מן הכלי, כך גם זיווגו של אדם, צריך שמירה תמידית לבל יוצר אפילו סדק קטן. אבל אם שם ה' סר מהם נשארות אותיות אש לשניהם, ואז אש אוכלתן.

על זאת צריך האדם להתפלל כל העת, שיהיה שלום בבית. לדאוג שבבית תהיה השראת השכינה, כדי שיתקיים הזיווג לארך ימים ושנים.

אדם תלוי בהשי"ת במזונותיו כל העת

במדרש תנחומא (פרשת כי תשא סימן ה') מובא, ששאלה מטרוניתא אחת את רבי יוסי בן חלפתא, מה עושה הקב"ה לאחר שסים לברא את העולם, והשיב לה: "מזוג זווגים ומעשיר לזה ומוריש לזה".  לכאורה נראה כי אלו שני דברים שונים, הינו הקב"ה מזוג זווגים, ודבר נוסף – הוא נותן לאחד פרנסה ונוטל אותה מהשני.

אומר רבי זלמן סורוצקין, כי שני הדברים – דבר אחד הם, שהרי חז"ל השוו בין זיווגו של אדם לבין פרנסתו, ושניהם קשים כקריעת ים סוף. וכשם שהקושי בזווגו של אדם, שהוא צריך לקים את הזיווג כל העת, כך גם בעניין הפרנסה.

לא די לאדם שהוא פותח, למשל, עסק לפרנסתו. הוא זקוק כל העת להצלחה בעסק. אדם יכול לפתח עסק במקום מרכזי, וכף רגל לא תדרוך בו, והשני יפתח עסק דומה במקום צדדי, וכל הזמן ינהרו אליו קונים. הבה ונחשב: אדם בא לקנות באזור מלא בחנויות. על כל עשר חניות שנמצאות שם, הוא יכנס לחנות אחת בלבד. לאיזו חנות הוא יחליט להיכנס? – זה תלוי כבר בסייעתא דשמיא, האם הוא יכנס לחנותו של פלוני או לחנותו של אלמוני.

הרי שפרנסתו של אדם תלויה כל העת ברצון הבורא יתברך, הקב"ה מוריש ומעשיר. ההצלחה בפרנסה אינה תלויה בכישרון או בתכונה אחרת, שהרי אנשים חכמים ונבונים נותרים בלי פרנסה, ולעומתם אנשים חסרי דעת מצליחים בפרנסתם. כך אמר החכם מכל אדם, שלמה המלך, בספרו קהלת (ט', י"א): "וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבנים עשר". הכל בידי שמים. על האדם להתפלל על כך מעמק הלב, ויחד עם זאת לחזק את האמונה שאין זה תלוי במעשיו, רק ברצון הבורא יתברך.

כך זה בעניין זווגו של אדם וכך זה בעניין פרנסתו – תלוי הוא כל העת ברצונו יתברך לשמר על הים שנבקע לבל ישוב חזרה, אלא להותיר אותו על כנו כל העת.

* * *

סמוכים על שלחן אבינו שבשמים

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (ט"ז, ד').

מן בכל יום, לא פעם בשנה

בגמרא (יומא ע"ו ע"א) מובא: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם, לישראל, מן פעם אחת בשנה?". כל יום מחדש היו ישראל צריכים לשאת את עיניהם אל בורא העולם, שישלח להם מזון עבורם ועבור ילדיהם הרכים. מדוע לא הוריד להם הקב"ה מן פעם אחת בשנה, בכמות גדולה, כדי שיוכלו לסמך על "מחסני המזון" שברשותם, ולא לדאוג כלל?

"אמר להם [רבי שמעון בר יוחאי]: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום".

כאשר ניתן לבן המלך סכום כסף גדול שהספיק לו לכל השנה, לא טרח בן המלך לבוא ולראות פני אביו, עד שהסתימה השנה ואזל הכסף שברשותו. המלך, שאהב את בנו, וחפץ לראותו לעתים קרובות, החל לתת לו בכל יום סכום הגון, שיספיק לו לכל הוצאותיו ברווח גדול, אך רק לאותו יום. לא היתה לאותו בן בררה, והוא החל לבא אל אביו בכל יום ויום.

הנמשל: "אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כלן מתים ברעב. נמצאו כלן מכונים את לבם לאביהן שבשמים".

בני ישראל מהלכים בלב המדבר, הכל מסביב שומם. אין להם אפשרות לגדל חיטה או גפן, אין חניות לקנות בהן חלב וגבינה או בשר ודגים. שממה מוחלטת. מנין יבא עזרם? איך יתנו מזון לילדיהם? הכרחו כלם לכוון את לבם לשמים.

הגמרא מביאה סיבות נוספות, שבעטין ירד המן בכל יום ויום מחדש: "דבר אחר, שהיו אוכלין אותו כשהוא חם". הקב"ה, באהבתו הגדולה אלינו, לא רק מספק לנו את הצרכים החיוניים לנו, אלא "משביע לכל חי רצון". ונכלל בזה, שהיה מזונם חם וערב לחך.

"דבר אחר, משום משאוי הדרך". בני ישראל היו בעיצומו של מסע ארוך, "ויסעו ויחנו...". אלו היה המן יורד פעם בשנה, בכמות גדולה, היה עליהם לסחב משא כבד. על כן נתן להם הקב"ה את המן בכל יום מחדש, ולא היו צריכים להתייגע בנשיאת מזון.

על ניסיך שבכל יום

שלש פעמים בכל יום, ב"אשרי", אנחנו אומרים את הפסוק מתהלים (קמ"ה, ט"ו), "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ". מאחר שהפסוק מדבר על "עיני כל" המפנות אל הקב"ה בבקשת פרנסה, נכון היה, לכאורה, לכתב בלשון רבים – בעתם. מדוע אפוא נאמר כאן "בעתו"?

הבורא ישתבח שמו נותן את אכלם של הברואים, כל אחד ואחד בעתו ובזמנו, ובאפן הטוב ביותר עבורו. אולם תחלה צריך האדם לפנות אל הבורא ולבקש ממנו, ולהיות בגדר "עיני כל אליך ישברו". דבר זה הנו לטובתו של האדם, מפני חביבותו אצל הבורא.

תכלית חיינו היאלהיות דבוקים בו יתברך. חלק מדבקות זו משגת על ידי שמתפללים אליו, מבקשים ממנו את כל צרכינו, ומודים לו על כל החסדים הגדולים והרבים שעושה עמנו.  אנחנו מודים לקב"ה "על נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". איננו יכולים לחיות אפילו רגע אחד ללא חסדיו של הבורא יתברך, ואנו תלויים בו כל העת. אף זה חסד שעושה אתנו הקב"ה, כדי שנהיה קשורים אליו תדיר.

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.