נקודה למחשבה: רכוש מצרים - תשלום או פיצוי?

בפרשת השבוע שעבר קראנו על בקשתו של משה מעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב משכיניהם המצרים. הפניה הזו מודגשת בלשון בקשה 'דבר נא באזני העם' וברש"י על פי חז"ל 'אין נא אלא לשון בקשה' הקדוש ברוך הוא מבקש שישאלו את הכלים כדי שאברהם אבינו לא יאמר 'ועבדום ועינו אותם קיים בהם' ואילו 'אחרי כן ברכוש גדול לא קיים בהם'.

לעומת זאת בפרשתנו כאשר עם ישראל שולל את שלל המצרים על שפת הים לאחר טביעתם הם מתמסרים ללקיחת השלל, לא צריך לבקש מהם, להיפך כאשר כבר צריך להתקדם נאמר וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף - הוא היה צריך כביכול להסיעם בעל כרחם.

מדוע כאן הם נהנים בחפץ לב מההזדמנות להתעשר בעוד לעיל כאמור צריך להפציר בהם?

באמת יש הבדל בין הסיטואציות, במצרים הם כביכול נוטלים במרמה את החפצים בעוד שכאן הם שללו את שלל האוייב... (הסיבה לצורת ההערמה הזו – מוסברת ב'דרשות הר"ן' כאמצעי לגרום לכך שהמצרים ירצו לרדוף אחריהם לים סוף, וישנם הסברים נוספים).

אולם כפי שמשתמע מחז"ל הם עצמם ידעו שהרכוש נלקח לצמיתות ויש להניח שהם הרגישו בהחלט 'זכאים' לכך אחרי שנות השעבוד והסבל. בתלמוד במסכת סנהדרין דף צ"א אף מובא כי בתקופת אלכסנדר מוקדון הגישו המצרים תביעה לבית המשפט הבינלאומי שלו, בקשר לאותו רכוש, והנציג הישראלי טען כי בטרם יתבעו את הרכוש עליהם לשלם את העבודה של שש מאות אלף פועלים במשך כל שנות השעבוד – טענה שנתקבלה וזכתה.  

הוה אומר כי ניתן לראות ברכוש שנלקח תשלום או ערבון עבור תשלום עבודת בני ישראל בפרך במשך מאות שנים. בכל זאת כאמור במצרים לא היתה התלהבות לקחת את הרכוש ולעומת זאת בים סוף היה קושי לנתק אותם מהשלל.

כספי שילומים

נביא כאן רעיון מעניין בשמו של רבי זלמן סרוצקין זצ"ל על הצורך להפציר בבני ישראל 'לשאול' את הכלים.

בשנים שלאחר קום המדינה, כאשר ממשלת גרמניה החליטה לשלם פיצויים לשרידי המחנות ופליטי השואה, היתה התלבטות רבתי האם לקחת את הכספים הללו שנקראו 'שילומים'.

רבים חשו כי יש כאן נסיון לכפר על המצפון ולקנות כפרה על מליוני נפשות שנרצחו – על ידי שילומים וכופר.

מנהיגי המדינה חפצו מאד בכספים אלו שחלק גדול מהם היה מיועד לקופתה המדולדלת וסייע לה בהתמודדות הראשונית, הכסף הגרמני העשיר את קופת המדינה בבסיס התחלתי באותן שנות צנע והעליה הגדולה. מאידך רבים מאד התנגדו, חלק מהם, ומנחם בגין כמנהיג חרות בראשם – הפגינו נגד לקיחת השילומים.

גם ברמת הפרט נחלקו הדעות מאד, וניתן בהחלט להבין את שני הצדדים. מחד, איך אפשר לקחת כסף מרוצחינו ורוצחי בני משפחותינו, 'הבדמים יכופר הדם אשר נשפך'? הניתן להם להשקיט את מצפונם?

מאידך הפליטים חוו גם סבל והפסד כלכלי ופיצוי היה מוצדק. רבים הפסידו את רכושם ואת מצבם הכלכלי. אחרים את האפשרות להתבסס או ללמוד מקצוע, והיתה הצדקה לקבל לפחות את הפיצוי על הנזקים הללו, ולתת הזדמנות לשקם את החיים ביתר קלות.

לא באנו לנקוט עמדה בסוגיה קשה זו, מה עוד שהיא ממש איננה אקטואלית כרגע. אולם בדרך זו נוכל להבין כי היתה בין בני ישראל מגמת התנגדות ללקיחת פיצוי ממצרים, לאור העובדה שנעשה להם עוול רב מעבר לפן הכלכלי.

לפיכך ה' 'מבקש' שבכל זאת עם ישראל ייענה להצעתו לשאול מהמצרים כלים ובגדים יקרים. את הנקמה משאיר הבורא לים סוף... אז קיבל כל אחד מהמצרים כמידת אכזריותו המדוייקת ולעיני ישראל.

לאור זאת מובן מדוע אז כבר לא היתה שום בעיה בלקיחת הרכוש – אחר שכבר נעשתה נקמה מלאה במצרים, ומלבד שרוב המצרים המעורבים כבר טבעו בים, עוד זאת שהיה זה כיבוש בכח המלחמה ולא נחשב כרצון טוב מצד המצרים.

נקודה למחשבה

אם כבר עסקנו בנושא, יש כאן נקודה מעניינת למחשבה. כמדומה שבהיסטוריה היהודית רוויית הסבל אין תקדים לכך שאומה שהצירה לנו ושעבדה אותנו – ראתה לנכון לשלם פיצויים. בין אם נניח שהיה כאן רצון לכפר על המצפון ולטהר את הכתם מעל האומה הגרמנית, או שאכן היה זה תשלום על ההפסד הכלכלי והעבדות, אין לכך שום תקדים. אין כאן כונה לעסוק במחקר ההיסטורי ובהסברת המניעים של העם הגרמני, המעניין הוא שורש הדברים בפרספקטיבה אמונית.  מתגנבת לי מחשבה שדוקא במקרה של גרמניה – שלדעת רבים מזוהה עם עמלק ואם כן היא עתידה להכחד באחרית הימים, ניתנה ההזדמנות לפיצוי קודם לכן, אבל בשאר האומות התיקון והפיצוי עוד בא יבא, ואנו מחכים להתגלות הזאת שתהיה חלק מהגילוי הנשגב של תמונת ההיסטוריה במבט לאחור.

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומפורסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל.