אילו היינו מתייחסים לתורה כמו אל טלפון סלולרי

קראתי משהו שגרם לי לתהות. תדמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו היינו מתייחסים לתורה כמו אל טלפון סלולרי. אילו היינו נושאים אותה בכיסנו כל הזמן, היינו חוזרים הביתה לקחת אותה במידה ויצאנו בלעדיה, היינו משתמשים בה להכוונה בדרכים וממש כמו GPS היא הייתה מדריכה אותנו אל היעד הנכון לנו. כמה פעמים ביום היינו מדפדפים בה? היינו אומרים שאיננו יכולים בלעדיה, שהיא עושה הכל בעבורנו, ממש כאילו כל העולם נמצא בכף ידך.

התורה שינתה את חיי מן הקצה אל הקצה. ההכרה בקיומה, ובגדולתו של הבורא יתברך, הפכו את כל הקערה על פיה. תמיד ידעתי שיש בורא לעולם, אך לא באמת הכרתי אותו. כשנחשפתי לאמיתות התורה ולחכמתו של מלך מלכי המלכים לא יכולתי להישאר אדישה, הבנתי שאיני מסוגלת ללכת כשעיני עצומות, והעיקר שלא לראות את האמת ולקיימה. אז החלטתי לשנות את כל מהלך חיי. לא היה קל לגרום לי להבין שהתורה – אמת היא. אני אדם דעתן מאד שמעולם לא התייחס למה שאנשים חושבים או אומרים עליו, תמיד הלכתי אחרי מה שהאמנתי בו בלב שלם ובמוחצנות, ואם היה לי צורך – מרדתי. סירבתי לקבל את העובדה שאני לא שולטת בעולם שלי, שאין לי הכוח להחליט מה יקרה  לי, לאן אגיע, עם מי אתחבר, איפה אעבוד, עם מי אתחתן... הייתי בטוחה שהכל בידיים שלי. הגאווה סירבה לתת לי לשחרר ולקבל את העובדה החד משמעית שיש פה מישהו שמנהל את העולם, וזאת לא אני. שלא הכל הולך בדרך שלי... ולא רק שזה בסדר, זה הכי טוב בשבילי! לא לקח זמן רב עד שהגעתי לתובנה היחידה, לפיה בורא עולם הוא טוב גמור. כשהבנתי עד כמה הוא אוהב אותי ומרחם עלי, שבמשך עשרות שנים הוא לא ישן ולו לרגע אחד כדי להפעיל לי את הלב גם כשהלכתי נגד דרכו, שהוא אף פעם לא ויתר עלי, חיכה לי בסבלנות שנים ארוכות כמו אבא שאיבד את בנו ולעולם לא מפסיק לקוות שיחזור הביתה. וכשכבר חזרתי הוא חיכה לי בדלת, עם זרועות פתוחות וים של אהבה. הוא לא שאל למה לא באתי עד עכשיו, הוא לא כעס עלי, הוא רק הרעיף עלי אהבה שאין מילים שיכולות לתאר את עוצמתה ונתן לי להרגיש שסוף סוף, אחרי שנים ארוכות בדרכים, שבתי הביתה.

בעיר אחת בארץ רחוקה, אדם אחד החליט שהוא מייצר את המכונה המשוכללת ביותר בעולם. הוא בנה חלקים שלא היו קיימים קודם, הכל חדש, הכל מיוחד, מכונה כזאת לא נראתה מעולם... בכל חלקיק במכונה הזאת הושקעו אינסוף מחשבה, בדיקות, ייעוד. הוא לא מיהר. היה לו חשוב שהמכונה הזאת תהיה מושלמת. לאחר השקעה רבת שנים ורבת אמצעים, סוף סוף המכונה הייתה מוכנה לשימוש.  בכל העיר דיברו על המכונה המיוחדת, וכולם היו סקרנים וחסרי סבלנות, חיכו בקוצר רוח לראות אותה ולזכות להשתמש בה. הגיע יום הצגת המכונה בתערוכה מיוחדת ומושקעת. אנשים רבים הגיעו לצפות במכונה החדשנית ביותר בעולם. אט אט אנשים התקרבו אל המכונה והתחילו ללחוץ על כפתוריה, להזיז את חלקיה, לחברה ולנתקה מהחשמל, להרטיב אותה במים ולנסות להפעיל אותה גם כשהסוללה שלה הסתיימה. הביט האדם שבנה את המכונה על המתרחש, והצטער מאוד. מיד עצר את הכל וצעק: "מה אתם עושים? כיצד אתם משתמשים במכונה לפני שקראתם את ספר ההוראות?!".

כשבורא עולם ברא את המכונה המשוכללת ביותר בעולם – האדם, הוא יצר יחד איתה ספר הוראות כיצד לתפעל אותה – התורה שלנו, שהיא מלשון הוראה, אשר מטרתה ללמד אותנו כיצד לתפעל את המכונה הזאת שנקראת אדם ואת הדבר המסובך הזה שנקרא חיים. ספר ההוראות הזה, הספר החשוב ביותר בעולם, המלמד אותנו כיצד עלינו לנהוג בגוף שלנו, הוא מלמד אותנו איזה סוג "דלק" עלינו לצרוך כדי שחלילה הגוף לא ייהרס (שמירת כשרות שהיום מוכחת במחקרים כמגנה על הבריאות), נותנת לנו הוראות חשובות כמו לשמור שבת כדי לנוח ולתת לנשמה את העונג לו היא זקוקה כדי לפרוח, לשמור טהרת המשפחה כדי לשמר את הזוגיות וכדי להגן על הגוף מפני חולאים כאלה ואחרים (הוכח מדעית שרחמה של האישה הינו כפצע פתוח בזמן הוסת, וזמן הריפוי הינו בדיוק זמן שמירת הנידה) והוראות חשובות אחרות, שבמידה ונקפיד לפעול לפיהן, נמצה באופן מקסימלי את יכולות הגוף שלנו, נאריך למקסימום את "חיי המוצר" ונחיה חיים טובים בהרבה. שהרי אם אתה משתמש במכונה לפי ההוראות בדיוק, אתה תגלה את היכולות הכי טובות שלה. לעיתים אנו נוהגים ממש כמו אותם אנשים באותה עיר רחוקה שהשתמשו במכונה ללא שיקול דעת. אנחנו משתמשים בגוף שלנו בצורה לקויה, אנחנו מנסים להמשיך לרוץ גם כשהסוללה מסתיימת, אנחנו שוכחים להתחבר למקור הכוח, לשקע שממלא לנו את המצברים – שקע האמונה והתורה. אנחנו כמו שופכים מים על מכונה שמחוברת לחשמל... ברגע אחד יכולים להרוס הכל, בטענה שאנחנו יודעים מה הכי טוב לנו. אלא שעלינו לזכור שמי שיודע הכי טוב כיצד לתפעל את המכונה זה רק זה שיצר אותה.

לחיות חיים של תורה, לפני שמתחילים באמת לעשות את זה, נראה כמו אחד הדברים הכי קשים בעולם! חיים של תורה ומצוות נדמים לנו ככלא, "הכל אסור" – זה מה שהייתי אומרת פעם כשהיו מדברים איתי על הדת. חשבתי שבזה שאחיה חיים של מצוות בעצם אגביל את עצמי באינסוף הגבלות וארגיש כמו אחת שכלואה בתוך כלוב. בסופו של דבר, כששיניתי את חיי ובחרתי בחיים של תורה, גיליתי דבר אחד שלא ציפיתי לגלות. בתוך החיים של המצוות, של הגדרות, של הכללים החד משמעיים – דווקא שם יצאתי לחופשי. סוף סוף הנשמה משתחררת מכ"כ הרבה הגבלות! נדמה לנו שהחיים האלה של התורה הם הגבלה, שהרי יש שעה שבה צריך להתפלל, ויש דברים שאסור לאכול או אסור לעשות, וצריך לשמור טהרת המשפחה וצריך להתלבש בצניעות ולכסות את השיער ואסור לאכול בכל מקום, ואסור ללכת לים בשבת ואסור ואסור ואסור... חייתי את זה פעם, את אורח החיים החילוני. הייתי, לכאורה, חופשיה לעשות מה שמתחשק לי. אך חייתי בכלא הכי נוקשה בחיים שלי! אז נכון, הייתי יושבת בכיף על הספה בבית מול הטלוויזיה, לא ממהרת לשום שיעור תורה, לא קמה מהפוך כדי להתפלל שום תפילה, לא חושבת פעמיים לגבי מה שאני צריכה ללבוש, ובכל זאת. חשבתי שאני חופשיה... טעיתי בגדול. אין כלא גדול יותר מכלא הדאגות, הפחדים, החששות, ההתעסקות הבלתי פוסקת בכמה האדם ההוא פגע בי וכמה הבוס שלי לא בסדר, ואיך החברה הזאת מתנהגת והשעות הנוספות כדי להרוויח יותר כסף, והמרדף אחר הבילוי מחוץ לבית כי לשבת בבית בשבת זה בזבוז של זמן... רוקנתי לעצמי את הסוללה לגמרי בזמן שהייתי בטוחה שאני רק ממלאה אותה, ולא הבנתי איך אני כל הזמן מרגישה ריקנות..

היום, אני חיה בתוך הגדרות של התורה, מתבטלת ביטול גמור לרצונו של השם יתברך, כבר לא מחליטה מה נכון ומה לא. התורה מחליטה בשבילי. כבר לא עושה "מה שבא לי", כבר לא חיה ב"חופש" שחשבתי שחייתי. התורה הגיעה וסילקה מחיי את הדאגות. מה זה שווה לשבת ללא כל מטלה או גדר, בכיף כביכול, והלב אכול מדאגות? לעבוד שעות נוספות לשווא, שהרי כבר נכתב לי מראש כמה ארוויח, וזה ממש לא קשור לשעות העבודה שלי? שהייתי פגועה מאנשים שהם בעצם רק השליחים להעביר אלי את המסרים והתיקונים שעלי לעבור? האמונה סילקה מחיי את הדאגות, כי הבנתי שיש מישהו שמנהל לי את החיים בכל רגע, והוא עושה את זה הכי טוב שיכול להיות! הוא שולט בעולם כולו, הוא אבא שלי והוא אוהב אותי הכי שבעולם, אז מה יש לי לדאוג...? הלב של המכונה המשוכללת הזאת שנקראת אדם – אותה נקודה שאחראית על תחושת הסיפוק והשמחה, היא הנשמה שלנו. והנשמה שלנו יכולה לחוש אושר אמיתי ושמחה רק אם היא תחווה את התחושה העילאית של שמחה כמו שמרגישים במקום ממנו היא באה. אותה נשמה שניתנה לנו מן השמיים, המקום בו העונג היחיד שמרגישים הוא בזכות מצוות. משמע, הנשמה יכולה באמת לשמוח רק אם נעטוף אותה במקום הטבעי שלה, באור היחיד שהיא מכירה ואוהבת – אותו אור אינסוף מדהים שקוראים לו קודשא בריך הוא. השם הכל יכול. כל עוד הנשמה שלי הייתה עטופה בקליפות של העולם הזה, בשקר שעטף את עצמו באיזשהו כיף רגעי שהלך ורוקן את נשמתי מכל החיות שלה, לא באמת ידעתי מהי שמחה. הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמחה אמיתית, פעם ראשונה שהרגשתי נחת, קרתה רק אחרי שחזרתי בתשובה. 30 שנה חייתי ללא שמחה אמיתית! חשבתי שהייתי שמחה, אבל רק אחרי שהנשמה נהנתה מאור התורה, הבנתי עד כמה לא באמת שמחתי.

אם נתייחס לתורה כמו אל טלפון סלולרי, ניקח אותה איתנו לכל מקום, נדפדף בה כמה וכמה פעמים בשעה, נלך אחרי ההכוונה שלה בדרכים, נרגיש שכשיש לנו אותה יש לנו כל העולם כולו בכף ידנו... כשהסוללה של הטלפון הסלולרי מסתיימת, הטלפון כבה. אדם שלא מתחבר לתורה – הסוללה שמפעילה את נשמתו, הוא אולי בחיים, אך הוא לא באמת חי.