מנין ימי האבלות

אחר הקבורה

לאחר הקבורה, האונן נעשה "אבל", וחוזר להתחייב בכל המצוות.

שבעה ימים

האבל נוהג אבלות שבעה ימים. וימי השבעה מתחילים מיד לאחר הקבורה כשמתחיל להתנהג כאבל, בישיבה על הארץ או חליצת נעליים וכיוצא בזה. ומאותו זמן עד הערב, נחשב שעבר יום אחד מהאבלות, ואפילו קברוהו כמה דקות לפני השקיעה, ומונה עוד ששה ימים.

נקבר בבין השמשות

מי שקבר את מתו בבין השמשות [בפרק הזמן שמהשקיעה ועד צאת הכוכבים, שהוא ספק יום ספק לילה], אף אם לא הספיק לנהוג מיד כאבל אלא רק כשבא לביתו לאחר צאת הכוכבים, מונה את היום שעבר ליום הראשון מהשבעה, ומשלים עוד ששה ימים. (ב פט)

נקבר ח"י דקות אחר השקיעה

גם מי שקבר מתו עד שמונה עשרה דקות וחצי מהשקיעה [בדקות זמניות. בחורף בערך: 16 דקות רגילות. ובקיץ בערך: 24 דקות רגילות], ולא נהג אבלות עד שבא לביתו, מונה את היום שעבר ליום הראשון מהשבעה, ומשלים עוד ששה ימים. (ב צז)

יש להבהיר שאף על פי שזמן "בין השמשות" הוא 13 וחצי דקות זמניות, כדעת מרן השלחן ערוך והרמ"א ורוב הראשונים, ששיעור מהלך מיל [2,000 אמה] הוא 18 דקות, וממילא בין השמשות שהוא 4\3 מיל, הוא 13.5 דקות זמניות, ולאחר מכן מגיע זמן "צאת הכוכבים". [להבנת המושג "שעות ודקות זמניות", עיין בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה" (עמוד 126)]. אולם מאחר ולדעת הרמב"ם ועוד, שיעור מיל הוא 24 דקות, וממילא בין השמשות הוא 18 דקות זמניות. ובצירוף דעת רבי יוסי בגמרא האומר שבין השמשות הוא כהרף עין [כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה. (רש"י שבת לד ע"ב)], ומתחיל כחצי דקה לאחר בין השמשות, ורק באותה שעה מגיע זמן "צאת הכוכבים", ולדבריו עד 18.5 דקות זמניות הוא יום גמור. על כן, אם קברוהו בתוך זמן זה, מונים את היום שעבר ליום הראשון מהשבעה, כי הלכה כדברי המיקל באבל. אבל לאחר זמן זה, אין להקל להחשיב זאת כיום בגלל דעת רבנו תם, מאחר והמנהג כמו הגאונים. (ב צז. עיין שו"ת יביע אומר חלק ז סימן מא, חלק ט סימן פח אות כד, חלק י סימן לא. מעיין אומר רעז)

קבורה לאחר זמן

מי שנפטר לו מת בחוץ לארץ, והודיעוהו שלא יקברוהו אלא כעבור שלושה ימים, לכתחילה ישב שבעה לאחר הקבורה [ובימים שבינתיים אינו נחשב אונן, וחייב בכל המצוות, ורק לא יניח תפילין ביום המיתה (ב קז, קט)]. ומכל מקום אם ישב קודם הקבורה, עולים לו אותם ימים למנין שבעה, ואינו צריך להשלים עוד. (ב ק)

חולה

אבל חולה שנהג מקצת דיני אבלות כפי יכולתו, יצא ואינו צריך להשלים את שאר דיני השבעה לאחר שהבריא. על כן, יולדת שנעלה נעלי עור, ולא ישבה על הארץ, די לה במה שנזהרה בשאר דברים כמלאכה, תספורת, ענייני שמחה, איפור, רחיצה [כשאין לה צורך בה ממש], ואינה צריכה להשלימם לאחר מכן. (ב פח)