ימי השבעה: הלכות הנחת תפילין ושאר הנהגות

יום מיתה וקבורה

כבר ביארנו לעיל, שלאחר שקברו את המת, פסק דין אנינות וחוזר האבל להתחייב בכל המצוות, אך אסור לו להניח תפילין ביום הפטירה עד למחרת בבוקר לאחר הנץ החמה. ולכן, אם נפטר המת קודם שהספיק האבל להתפלל שחרית ולהניח תפילין, וכגון שנפטר בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות, אינו מניח תפילין באותו יום כלל. (סימן שפח ס"א. ב רס)

יום מיתה ויום קבורה

אם לא הספיק לקבור את מתו ביום הפטירה אלא למחרת, וכגון שנפטר ביום ראשון וקברוהו בלילה לאחר צאת הכוכבים שהוא כבר ליל שני, או שקברוהו למחרת ביום שני, אזי ביום שני, יניח תפילין בצינעה בלי ברכה, כי ספק ברכות להקל. (ב רס)

נקבר בבין השמשות

נפטר ביום ונקבר בבין השמשות, חייב בהנחת תפילין עם ברכה למחרת בבוקר לאחר הנץ החמה. (ב ער, צח)

מת בשבת ונקבר במוצאי שבת

אם נפטר בשבת וקברוהו במוצאי שבת, מן הדין לא מניח תפילין ביום ראשון. ואין זה דומה למה שכתבנו לעיל שאם מת ביום אחד ונקבר למחרתו, שיניח תפילין בצינעה בלי ברכה, כי שם סוף סוף היה אונן ונהג בענייני אבלות ביום המיתה, אבל כשמת בשבת, הרי אין אנינות בשבת. ובצירוף דעת רבים שאף ביום הקבורה לבד, לא מניח תפילין. ומכל מקום אם דוקא רוצה להניח תפילין ביום ראשון בלי ברכה, רשאי. (מעיין אומר רנד) ולמחרתו ביום שני בבוקר, יניח תפילין בברכה לאחר הנץ החמה. (ב ער, רעג)

רבנו תם

הרגיל להניח תפילין של רבנו תם, ברור שגם בימי השבעה מניחם. (ב רעז)

הדלקת נר נשמה

מנהג חשוב ונכון להדליק נר נשמה בכל ימי השבעה בבית האבל, מפני שהנשמה באה למקום קרוביה המתאבלים עליה, ויש לה נחת רוח בזה. ויאמר בפיו: הריני מדליק נר זה לעילוי נשמת מר אבי פלוני בן פלונית שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים, או מרת אמי פלונית בת פלונית וכדומה. (ג נד, נט, קלו, רז)

כיסוי מראות

המנהג לכסות את המראות בבית האבל במשך כל ימי השבעה. (ג נב)

הפרדה בין גברים לנשים

כשיושבים גברים ונשים באבלות, ישימו לב לעשות הפרדה, שבחדר אחד ישבו הגברים ובחדר אחר ישבו הנשים, כדי שלא תהיה תערובת אצל המנחמים והמנחמות, שדבר זה אינו עושה נחת רוח לנפטר כלל, אלא להיפך. (ג עד)

גם כשמקימים אוהל למנחמים, יקפידו כנ"ל, על כן, יזמינו שני אוהלים, אחד לגברים ואחד לנשים או שיעשו שני פתחים לאוהל עם מחיצה ביניהם או שהגברים ישבו באוהל והנשים בבית, שכן אמר דוד מלך ישראל (תהילים מה יד): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".

שמירת העיניים

יהודי ירא שמים שאחיו ומשפחתו לא זכו עדין לשמור תורה ומצוות, ויושבים שבעה בערבוביא אנשים ונשים, ויודע שבמשך השבעה יבואו לנחם גם נשים שאינן צנועות, ומן הסתם יכשלו הוא ואנשים יראי השם שבאים לנחמו במראות אסורות, ויעברו על איסורי תורה רבים, יבהיר למשפחתו בצורה מכובדת ועדינה, שאינו יכול לשבת עימהם, וישב בביתו. ואם הם דרים באותה עיר, בכל ערב מהשבעה ילך לשבת איתם בעת תפילת מנחה וערבית, כי בעת כזאת בדרך כלל יושבים גברים לבד. וידאג שיאמרו שם דברי תורה וחיזוק לעילוי נשמת המנוח, ובפרט בחינוך הילדים לתורה ויראת שמים.

ביטול תורה - אברך שיודע שאם ישב עם אחיו, ירבו בדיבורים ובפטפוטים על דא ועל הא, ובפרט כשיגיעו רבים מהמשפחה, כבני דודים ואחיינים מכל קצוות הארץ, יגרם לו ביטול תורה ובזבוז זמן גדול מאוד, עיין להלן (עמוד 209) כיצד ינהג.

שלושה ימים לבכי

על הפסוק (ירמיה כב י): "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" [דרך המקונן להניע ולהניד בראשו אנה ואנה, דרך אֵבֶל וצער], דרשו חז"ל (מסכת מועד קטן כז ע"ב): "אל תבכו למת" - יותר מדאי. "ואל תנודו לו" - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים - לבכי, שבעה - להספד, שלושים - לתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אין אתם רחמנים יותר ממני. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל על תלמידי חכמים, מוסיפים לבכות עליהם, כל אחד לפי גודל חכמתו. ומכל מקום אין לבכות עליהם יותר משלושים יום, כי מי לנו גדול ממשה רבנו, שנאמר עליו (דברים לד ח): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה שְׁלֹשִׁים יוֹם, וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה". וכן, אין מספידים עליו יותר משנים עשר חודש, שהרי אין לנו בחכמים גדול יותר מרבי יהודה הנשיא, והספידו אותו שנים עשר חודש. (א רעא)

הטעם שאמרו שלושה ימים לבכי, מכיון שהנפש מרחפת על הגוף, בחושבה שאולי תינתן לה רשות לחזור אליו, אך לאחר שלושה ימים שרואה שהשתנה זיו פניו, מניחה אותו והולכת לה בצער, והולכת ובאה מן הבית לקבר, ומן הקבר לבית עד סוף ימי השבעה. (תלמוד ירושלמי. ב פד)

הבכי מקל מהיסורים

ודע, כי הצער והבכי שהאבלים בוכים על הנפטר, מקילים הם על יסוריו בעולם הבא. ועל כן, טוב שבוכים עליו, ולא כאותם שעוצרים עצמם מלבכות, או שכאשר האבל בוכה, משתדלים להרגיעו ולהפסיקו מהבכי. (מעבר יבוק. ד רסז)

מידת הדין מתוחה

כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי, אלא יתאבל ויבכה ויפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה שלימה, כי מדת הדין מתוחה עליו. (ב פה) ועיין לעיל בתחילת שער האגדה (עמוד?????) הרחבה בנושא זה.

אינו יכול לבכות

מי שאינו יכול לבכות על המת או שחושש למאור עיניו, ישמיע קול בכי או יקרא פרקי תחנונים שבספר התהילים בקול בכי לעילוי נשמת הנפטר, שנאמר (תהילים ו ט): "כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי". (א רעא. ב פד)

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"

אמרו חז"ל (מסכת מועד קטן כז ע"ב): המתקשה על המת יותר מדאי, גורם שיבכה על מת נוסף, חס ושלום. וזו לשון הרמב"ם (הלכות אבל פי"ג הי"א): אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי, כי זהו מנהגו של עולם. והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם, הרי זה טיפש. ע"כ. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים שנשמת המת שהיא חלק אלוה ממעל, אינה אובדת, אלא היא שבה אל האלוהים אשר נתנה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ואולם גם אם לאחר שלושה ימים מתעורר לבכי בזוכרו את המת ואת מעשיו, וכל שכן אם עיניו זולגות דמעות מאליהם מרוב צער, אין שום חשש בזה. (ב פד)

לקיחת תינוק

מאחר והאבל אסור בשמחה, על כן, לא יקח תינוק בידו בימי השבעה, מפני שמביאו לידי שחוק. אך אם כוונתו להרגיעו שלא יבכה ויצטער, מותר לקחתו, ויזהר שלא יבוא לידי שחוק. וטוב שלא יעשה כן ליד אחרים. (סימן שצא ס"א. ב שטו)

שהחיינו

אבל בתוך השבעה שהובא לפניו פרי חדש, יברך עליו "שהחיינו". כמו כן, אם רואה את מכרו שלא ראהו שלושים יום, ושמח מאוד בראייתו, כגון: רבו, אביו, אמו, חברו וכיוצא בהם, מברך עליו "שהחיינו". (ב שה)

בשר ויין

מותר לכתחילה לאכול בשר ולשתות מעט יין בימי השבעה. ומשפחות שנהגו שלא לאכול בשר, מנהגם טעות ואין לו יסוד ושורש בהלכה, ולכן רשאים לאכול בשר אף ללא התרת נדרים. והנמנעים מלאכול בשר בשבת קודש מפני האבלות, הרי הם עושים איסור, ועבירה היא בידם. (ב שטו, שטז)

מיני בשמים

מצוה רבה להביא לבית האבל ארבעה סוגי בשמים: "הנותן ריח טוב בפירות" [אתרוג, לימון, מילון, לאחר שישפשף מעט את הקליפה], "עצי בשמים" [לואיזה, הדס], "עשבי בשמים" [נענע, רודא], "מיני בשמים" [בושם], כדי שירבו בברכות האבלים והמנחמים לעילוי נשמת הנפטר. [וכתב מרן זצוק"ל (שו"ת יביע אומר ח"ט סימן קח אות קו): אני מברך "בורא עצי בשמים" על הדס או לואיזה או עטרייה, ואחר כך מברך "בורא עשבי בשמים" על נענע, וכן על רודא, ומקדים לפני כולם ברכת "הנותן ריח טוב בפירות"].

בשו"ת רב פעלים נשאל, היאך נוהגים להביא בשמים לפני המנחמים ולברך עליהם לעילוי נשמת הנפטר, והרי פסק מרן (סימן שעח ס"ז) שאין מביאים לבית האבל בשמים ומוגמר [בזמנם היו רגילים להביא לאחר האכילה, מיני בשמים אבקת רוכל על האש במחתות לריח טוב ומברכים על זה "בורא עצי בשמים" (רש"י ברכות מב ע"ב)]? ויישב, שמרן מדבר כשמביאים בשמים לתענוג ופינוק שיש בזה התעוררות של שמחה, אבל כשמביאים לברכה לעילוי נשמת הנפטר, אין בכך כלום.

שמירה על האבל

אין להשאיר את האבל לבדו בביתו אפילו ביום. (א שי)

לקיחת דבר מבית האבל

יש נוהגים שלא לקחת שום דבר מבית האבל בכל ימי השבעה. ומי שאינו מקפיד ואינו חושש בזה, יכול לקחת ללא חשש כלל ועיקר. (ג ס)