דברים האסורים לאבל בשבעה: רחיצה, לימוד תורה וישיבה על הארץ

רחיצה

צוננים וחמים

האבל [בין איש בין אשה], אסור לרחוץ כל גופו במים צוננים, אבל פניו, ידיו [עד סוף כף היד], ורגליו [עד הקרסול], מותר לרוחצם במים צוננים ואפילו עם סבון. אולם, במים חמים או פושרים, אסור לרחוץ אפילו מקצת גופו ואפילו אצבע קטנה. (סימן שפא ס"א. ב קנח, קסח. מעיין אומר רז, ריג)

רחיצה עם סבון אינה בכלל סיכה שאסורה לאבל כדלהלן, כי אין סיכה אלא בשמן שנוח לו שיהיה על גופו או בתוכו, אבל סבון שרוחץ בו ומיד שוטפו במים, לא שייך בזה סיכה. וכן כתב בשו"ת קנין תורה, ענין סיכה שנאסרה על ידי חז"ל היא בשמן שיעשה פעולה בתוך הגוף, לא כן סבון אינו אלא להסיר הזוהמה ולנקות הגוף. ובלאו הכי, לדעת רבנו תם דוקא סיכת שמן אסרו חכמים, אבל סיכה של שומן חזיר או חֵלֶב מותר, והוא הדין לסבון.

תענוג

לא אסרו אלא רחיצה של תענוג. על כן, אם התלכלך גופו, מותר לרוחצו אפילו במים חמים כל שיש צורך בדבר. (ב קנט, קס)

טחורים. גרדת. מיחושי ראש.

הסובל מטחורים, מותר לו לשבת באמבטיה של מים חמים כדי להקל מצערו. וכן הסובל מגָּרֶדֶת, מותר לו להתרחץ, וכן מי שיש לו עירבוב ומיחוש [גירודים ופצעים] בראש, מותר לו לחפוף במים חמים, שאין זה אלא לרפואה. (ב קסב, קסד)

יולדת

היולדת [תוך שלושים יום ללידה] שמרגישה צורך להתקלח, מותרת ברחיצה אפילו במים חמים, כי אין רחיצתה לתענוג, והרי זה כרפואה. (סימן שפא ס"ג. ב קסב)

איסטניס

מי שהתנהגותו בנקיות מיוחדת, ואם לא יתרחץ, יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש, כיון שאין רחיצתו לתענוג, מותר לו לרחוץ כל גופו אפילו בחמים. (ב קסב)

בוגרת

בחורה רווקה שקרובה לגיל הנישואין, דהיינו מגיל 16 שנה ומעלה, מותר לה לרחוץ כל גופה במים צוננים. ואת פניה, ידיה ורגליה במים חמים. (סי' שפא ס"ו. ב קע, קעא)

כלה

כלה שבתוך שלושים יום לחתונה אירע לה אבל, מותר לה לרחוץ כל גופה במים צוננים. ואת פניה, ידיה ורגליה במים חמים. הנה בשלחן ערוך (סימן שפא ס"ו) מבואר, שדין התקשטות כדין רחיצה, ולגבי כלה מפורש בשלחן ערוך שם שמותרת להתקשט, אם כן הוא הדין שמותרת ברחיצה, וקל וחומר מבוגרת שמותרת להתקשט ולרחוץ כל גופה. (ב קסט)

טבילה

אין שום היתר לאבל לטבול במקוה, אפילו כדי להתפלל בטהרה. (ב קנט)

אשה אבלה שחלה טבילתה בתוך השבעה, אינה טובלת אלא לאחר השבעה. וכשצריכה להפסיק בטהרה, לא תרחץ אלא רק באותו מקום ובין ירכותיה ואפילו במים חמים, כי רחיצה של מצוה היא, ותלבש בגד לבן מכובס כהרגלה. (ב קסב)

סיכה, איפור, סירוק ותספורת

קרם ידים

האבל אסור בסיכה בשמן או בקרם, ואפילו כלשהו, כל שמתכוין לתענוג, אבל לצורך העברת לכלוך או לרפואה, מותר. (סימן שפא ס"ב. ב קסח) על כן, מי שיש לו יובש, מותר לו לסוך ידיו בקרם ידים או ווזלין וכדומה, כי לצורך רפואה הוא.

בגמרא (מסכת מועד קטן טו ע"ב) למדו שאבל אסור בסיכה, שנאמר (שמואל ב יד ב): "הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל, וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית... מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת". וכיון שאיסור סיכה נלמד מהמפורש בכתוב, לפיכך החמירו אפילו במעט סיכה.

מי בושם, דאודורנט

מותר להתיז ריח טוב על הגוף, להעביר את ריח הזיעה. אבל אם מטרתו להתענג מהריח, אסור. (עיין שו"ע או"ח סימן תקנו, סימן תקנט ס"ז. חזו"ע ארבע תעניות רצה, שלט)

איפור ותכשיטים

אשה נשואהאסור לה להתקשט בתכשיטים או להתאפר בימי השבעה, אבל לאחר השבעה מותרת, כדי שלא תתגנה על בעלה. (סימן שפא ס"ו. ב קסט)

כלה שבתוך שלושים יום לחתונה אירע לה אבל, מותר לה להתקשט ולהתאפר בימי השבעה כדרכה. (סימן שפא ס"ו. ב קסט)

בוגרת - בחורה רווקה שקרובה לגיל הנישואין, דהיינו מגיל 16 שנה ומעלה, מותר לה להתקשט ולהתאפר בימי השבעה כדרכה. (סימן שפא ס"ו. ב קע, קעא)

סירוק

מותר לאבל או לאבלה לסרק את שיער ראשם במסרק בשבעה. (סימן שצ ס"ו. ב רצב)

תספורת

אבל אסור לגלח כל שיער שבגופו שלושים יום. ושיער השפה והצדדים שמעכב את האכילה, בתוך השבעה אסור. לאחר השבעה, מותר. (סי' שצ ס"א. ועיין להלן עמוד 258)

נשים - אשה אבלה אסורה בתספורת רק בתוך השבעה, אבל לאחר השבעה מותרת להסתפר מיד, בין רווקה בין נשואה, שלא גזרו חכמים איסור תספורת לאחר השבעה אלא לאיש. (סימן שצ ס"ה. ב רצג. א רלו)

כלה שהיא בתוך שלושים יום לחתונה, מותר לה לגזוז שערותיה וליטול ציפורניה בתוך ימי השבעה. (ב קסט) ועיין להלן (עמוד 260) בדיני גזיזת ציפורניים לנשים.

נעילת הסנדל

זמן האיסור

האבל רשאי להישאר עם נעלי העור עד לאחר הקבורה כשיגיע לביתו. אולם אם לאחר ההספדים חזר לביתו מיד ולא הלך ללוות את המת לבית הקברות [מכל סיבה שהיא או כמבואר לעיל שכן נכון לנהוג בפטירת אביו], עליו לחלוץ את נעליו מזמן שנודע לו [בטלפון] שקברו את המת, שאז חלים עליו דיני האבלות. (א קנג. ב קעד)

עור בלבד

האיסור הוא בנעלי עור בלבד, אבל שאר סוגים, כגון בד, גומי [קרוקס], ספורט וכיוצא בהם, אף שהן נוחות מאוד לרגל, מותר לנועלן. (ב קעא)

קניית נעליים

אם אין לאבל נעלים המותרות, מותר לו לקנות נעלים חדשות. ונכון שקודם לכן יתן אותן לחברו לנועלן זמן מה, ואחר כך ינעלן הוא. (ד שעא)

חולה

אבל שיש לו מכה ברגלו או שהוא חולה או יולדת [בתוך שלושים יום ללידה], מותרים בנעילת נעלי עור, שעל כל אלו לא גזרו חכמים כלל. (ב קעה)

ישיבה על הארץ

גובה המושב

לא ישב האבל על כסא או ספסל רגילים, אלא יתן כרית או בגד על הרצפה וישב עליהם. וכן רשאי לשבת על שרפרף או כסא שגובהו מעט פחות משלושה טפחים [עד 23 ס"מ], שכל שיושב כך סמוך לארץ, נחשב כיושב על הארץ. (ב רנח)

אין האבל חייב לשבת אלא כאשר באים לנחמו או בעת שאוכל סעודתו, אבל בשאר היום, יכול ללכת בביתו או לעמוד. (ב רנז, רנח)

לא יאמר 'שב'

אסור לומר "שב" לאבל שהיה עומד, כדי שלא ישמע כאילו אומר לו שישב בעוד אבלות חס ושלום, וכפותח פיו לשטן, אלא יאמר לו בלשון אחרת, כגון "תנוח" וכיוצא בזה. ולצערנו, רבים לא יודעים הלכה זו וטועים בה. על כן, מה שנוהגים שאחר התפילה האבלים יושבים על הארץ ואומרים בפניהם "צידוק הדין", אם האבלים עומדים, לא יאמר להם "שבו". (ג עד)

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שעו ס"ב): הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו, אומר לו: שב. אלא אם כן הוא אבל או חולה, שמשמע: שב באבלות שלך, שב בחולי שלך, חס ושלום.

מצות קימה

מצוה מן התורה לקום מפני אביו ואמו או רבו המובהק [שלימדו רוב ההלכות למעשה] או גדול הדור, אפילו ראה אותם ממרחק גדול. כמו כן, מצוה לקום מפני זקן מגיל שבעים שנה או רבו או תלמיד חכם הבקי בהלכה בתוך ארבע אמות [2 מטר] שלהם. [כתב התשב"ץ (ח"א סימן קמו): גדר תלמיד חכם הוא: מי שהגיע להוראה, וראוי לדרוש ברבים, ותורתו אומנותו, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים, ושמו טוב ואהוב]. ומכל מקום, האבל אינו חייב לקום מפניהם, כי בעת כזאת שטרוד בצערו, מן הסתם הם מוחלים על כבודם. ובכל זאת, אם רצה לעמוד מפניהם, רשאי. (ג עד)

חכם או זקן שראו שהאבל קם מפניהם, לא יאמרו לו "שב" כנזכר לעיל, אלא יאמרו לו "תנוח" או "אל תטרח" וכיוצא בזה. (ג עד)

קימה מפני ספר תורה

האבל חייב לעמוד מפני ספר תורה. כי אין כאן מי שימחל לו. (ג עד)

שכיבה על מיטה

רשאי האבל לכתחילה לשכב על מיטתו, ואין צריך לנוח או לישון על הארץ, וכן המנהג. (ב רנז, רנח. א קנח)

כיבוס

בגדים, מצעים ומגבות

אסור לאבל או לאחרים לכבס את בגדיו בימי השבעה, אפילו במים לבד, ואפילו בשביל להשתמש לאחר השבעה. ובכלל האיסור אף סדינים, מצעים ומגבות. ואם שלח את בגדיו למכבסה קודם אבלותו, מותר שיכבסו לו, ככל מלאכה שנתן לאומן קודם האבלות, שמותר לעשותה בבית האומן. (סימן שפט ס"א, שפ סי"ח. ב רעט, רפ, רפא)

בגדי בני הבית

בגדי שאר בני הבית שאינם אבלים, מותרים בכיבוס. ואם האמא אבלה, נכון שתתן לחברתה שאינה אבלה שהיא תכבס את בגדי בני ביתה, אך אם לא מתאפשר לה בקלות, רשאית היא בעצמה לכבס בגדיהם. (ב רעט, רפד)

בגדי קטנים

כבר התבאר שאין נוהגים דיני אבלות בקטנים כלל, על כן מותר לכבס בגדיהם בכל השבעה. (ב רפד)

כתם

מותר לנקות כתם בבגד בחומרי ניקוי או במגבת רטובה. (ב רפה)

בגדים מכובסים

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בגדים מכובסים או להשתמש בסדינים ומצעים מכובסים, שגם בהם הגוף נהנה. (סימן שפט ס"א. ב רפא)

החלפת בגד

חולצה או מכנס שהתלכלכו או שיש בהם ריח זיעה ומצטער ללובשם, מותר ליקח מבגדיו המכובסים וליתנם לחברו שילבשם זמן מה [אפילו דקה אחת. (חזו"ע ארבע תעניות רלא, רלב)], ואחר כך ילבשם הוא. אלא שבאבלות על אביו או אמו, צריך לקרוע את החולצה שהחליף, אבל על שאר קרובים אינו צריך לקרוע שוב. (ב רפג. א רלד. מעיין אומר רטו)

טלית קטן - שהיא בגד של מצוה, מותר להחליפה למכובס. (ד שנו)

בגדי זיעה

גופיה, בגד תחתון, וגרביים שהזיע בהם ומצטער בלבישתם, מותר להחליפם למכובסים. ואין צורך לתת לאחר שילבשם מעט, כי אנשים קצים ללבוש בגדי זיעה שלבשם אחר. (ב רפב) והוא הדין לפיג'מה שהתלכלכה, שמותר להחליפה למכובסת בלי לתת לאחר שילבשנה, כי אדם קץ בזה. כן השיב לי הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

בית מלון

אבל ששוהה בבית מלון, ודרכם להחליף בכל יום את המצעים למכובסים, אזי קודם שישתמש בהם, יתנם קצת על גבי קרקע, כדי שלא יחשבו מכובסים. וטוב שיבקש שלא יחליפו לו את המצעים בימי אבלו. (שו"ת מנחת יצחק. ב רפא)

התורה משמחת

אבל אסור בלימוד תורה, לפי שהתורה משמחת לבו של אדם, שנאמר (תהילים יט ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". על כן, לא ילמד תורה, נביאים וכתובים, משנה, גמרא, הלכה ואגדה. ואף הרגיל בלימוד סדר מסויים בכל יום, כמו: חק לישראל, מעמדות, מספר משניות קבוע, לא ילמד בהם בימי אבלו. (ב קפא, קצד, רו)

דברים המותרים

האבל מותר ללמוד תורה בדברים שאינם משמחים, כהלכות אבלות, ספרי איכה ואיוב, נבואות חורבן בית המקדש שבספר ירמיה עם מדרשי חז"ל שעליהם, ספר יוסיפון, שער האגדה שבחוברת "בין המצרים בהלכה ובאגדה", וכן בספרי השואה, שהם מעוררים את האדם לתשובה ולהתבוננות במעשיו, ואינם מביאים שמחה. (סימן שפד ס"ד. ב קפא, קצד. ד שפ)

ספרי מוסר

מותר וראוי ללמוד בספרי מוסר ותוכחה, ובהלכות תשובה לרמב"ם שהם מכניעים את לב האדם, ועל ידי כן יתקן דרכיו ויכניע לבבו, שזו המטרה כעת. ומכל מקום אין ללמוד בספרי מוסר המסתעפים מענין לענין, ומביאים ביאורי פסוקים בדברים המביאים לידי שמחה. (ב קצ)

תהילים

אבל שאינו יודע ללמוד בדברים המותרים, או שאין לו ישוב הדעת ללמוד, רשאי לקרוא פרקי תהילים דרך תפילה ותחנונים, כדי שלא יתבטל מלימוד תורה. (ב קצ, קצד) וכמו כן, מותר לקרוא פרקי תהילים לרפואת חולה. ומעשה שהיה במשפחה שלא עלינו מתה אחותם בתאונת דרכים, והאמא נפצעה קשה, ושאלו את מרן זצוק"ל אם יכולים בשבעה לקרוא תהילים לרפואת האם, והשיב מרן שיכולים. (מעיין אומר רצב)

זוהר הקדוש

אבל שאינו מבין את הזוהר הקדוש, רשאי לקרוא בו, כי אין זה לימוד שמביא לידי שמחה. (מעיין אומר רלג)

ספרי חול. עיתון.

אין לאבל ללמוד בספרי מדע וחכמה, כרפואה, תאוריה, בישול, סיפורים, עיתונים וכיוצא בהם [אף באופן שאין ביטול תורה], שכל אלו מסיחים את דעתו מהאבלות. וכל שכן אם יש לו עונג בקריאתם, שבודאי אסור. (ב קצד, רנא)

נשים

אשה אבלה אסורה בלימוד תורה. ואף שאשה פטורה ממצות תלמוד תורה, מכל מקום, כיון שהתורה משמחת את הלב, גם הנשים בכלל איסור זה. (ב ריג)

חובת הלימוד

יש להבהיר שמה שאבל מותר ללמוד בדברים שאינם משמחים, אין זה בתורת רשות, שאם רצה ללמוד - ילמד, ואם לא רצה - לא ילמד, אלא חובה עליו ללמוד בדברים אלו, כדי שלא יתבטל מהתורה. (שו"ת יבי"א חלק ח יו"ד סימן לה. ב קצ)

דברים בטלים

אין לאבלים להרבות בשיחה ופטפוטים וחוויות מהעבר, גם משום ביטול תורה כנ"ל, וגם כי מסיחים דעתם מהאבלות וכאילו שכחו צערם ואבלם. (ב רנ)

ביטול תורה

תלמיד חכם שיושב שבעה על קרובו, ואחיו ובית אביו דרכם להרבות בפטפוטים ודברים בטלים על דא ועל הא, ומעבירים את הזמן בשֶׁ"הֶ פֶּ"הֶ [שיחות הבל ופטפוטי הבל], באופן שיודע שאם ישב עימהם יגרם לו ביטול תורה גדול, רשאי שלא לשבת עימהם שבעה, אך יעשה זאת בצורה מכובדת ועדינה ויבהיר את מעשיו. ואם הם דרים באותה עיר, בכל ערב מהשבעה ילך מביתו לשבת איתם בעת תפילות מנחה וערבית ודברי התורה שנאמרים בינתיים.

לימוד יסודי

מותר ללמוד הלכות אבלות בהבנה היטב עם המקורות [כמו: טור יורה דעה מסימן של"ה והלאה, בית יוסף, שלחן ערוך ונושאי כליהם. וכן במסכת מועד קטן מדף יט עמוד א עד סוף המסכת, עם דברי הראשונים והאחרונים], ובלבד שילמד בינו לבין עצמו ולא עם אחרים. כן כתב בספר שלחן גבוה שכאשר נושא ונותן בהלכה עם תלמיד חכם אחר והם מפלפלים ושואלים ומשיבים זה לזה, ישנה שמחה גדולה. (א א. ב קפא, קפו)

עיון עמוק

אין לאבל ללמוד בעיון עמוק במטרה לחדש חידושי תורה, ולהרבות בחיפוש בספרים ולשאת ולתת בדבריהם, כי בכך בא לידי שמחה כמו בלומד עם אחרים. אבל אם בדרך לימודו התקשה באיזה דין והוצרך לעיין בו, ואגב חידש חידוש, הרי זה מותר. (ב קפד)

כתיבת חידושי תורה

אם בתוך הלימוד התחדש לו חידוש, או ששמע חידוש בדברים המותרים, רשאי לכותבו שלא ישכח, שאין לך דבר האבד גדול מזה, ואין להחמיר בזה. (ב קפז)

הרהור בדברי תורה

יש להחמיר שהאבל אף לא יהרהר בלבו בדברי תורה האסורים בימי אבלו, כי גם בהם יכול לבוא לידי שמחה. ואולם בשבת שבתוך האבל, יש להתיר להרהר בדברי תורה. בצירוף דעת המתירים ללמוד תורה בשבת. (ב קצו)

שיעור קבוע

תלמיד חכם שרגיל למסור שיעור קבוע לרבים, ואירעו אבל, מותר לו להמשיך למסור את שיעורו, כיון שרבים צריכים לו, וזכות הרבים דבר גדול הוא, ועליו נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". ובעת השיעור, רשאי לשבת על כסא גבוה שיראוהו כולם, ומשום כבוד הציבור. ואמנם, אם יכול לשלוח להם תלמיד חכם אחר כמוהו, ויודע שיבואו אליו אנשים כרגיל, באופן שלא יגרם ביטול תורה, ימנע מלמסור בעצמו את השיעור. (ב רכב, קפא. ד שעו)

שבת קודש

תלמיד חכם שרגיל לדרוש ברבים בכל שבת ושבת, ואירעו אבל, ידרוש כהרגלו, שאם לא כן, הרי זו אבלות בפרהסיא שאסורה בשבת. וכל שכן רב עיר או רב קהילה שרגיל לדרוש ברוב עם ב"שבת שובה" לפני יום הכיפורים או ב"שבת הגדול" לפני חג הפסח, ואירעו אבל, ידרוש כהרגלו, כי רבים צריכים לו ללמדם הלכות והנהגות. ועוד, שאם הוא לא ידרוש, הרי זו אבלות בפרהסיא. (ב רכו, רכז)

דרשה

המנהג להביא תלמידי חכמים שידרשו בכל יום בפני האבלים והמנחמים בדברי מוסר והתעוררות, ובפרט בין תפילת מנחה לערבית שהקהל רב יותר. כי הלבבות נדכאים ומטים אוזן קשבת לדברי כיבושים היוצאים מן הלב, ויש בכוחם לחדור אל עמקי הלב לעורר בתשובה ולהשיב רבים מעוון, והחי יתן אל לבו. (ב רלח)

עשרה חכמים

מה טוב המנהג שמביאים עשרה אברכים לבית האבל ללמוד משניות, גמרא והלכה, לעילוי נשמת הנפטר. והאבל עצמו שאסור בדברי תורה, לא יקשיב ללימודם אלא יסיח דעתו וילמד בדברים שמותר בהם. (ב רלח. ג קטז) ודע, כי כל זה טוב וחשוב כאשר הם יושבים ולומדים בריכוז ובישוב הדעת ללא מפריע, אבל אם יושבים בחדר שנמצאים האבלים והמנחמים, באופן שקשה להתרכז היטב בלימוד, ישארו בבית מדרשם הקבוע ויעסקו בתורה ובהתמדה לעילוי נשמת הנפטר.

צידוק הדין

בסיום הלימוד בבית האבל, יאמרו קדיש "על ישראל", וצידוק הדין. (א צג)

סיומי מסכתות

מה טוב שרבים מקבלים על עצמם ללמוד מסכת גמרא או משניות לעילוי נשמת הנפטר, ועושים את הסיום בליל השבעה [ובפרט אם זכה המנוח זכות גדולה ועצומה שנכדיו עוסקים בתורה, והם עצמם מסיימים את המסכתות, שאז עילוי הנשמה הרבה יותר גדול]. אך האבל עצמו שאסור בדברי תורה, לא יקשיב לדברי הסיום אלא יסיח דעתו ויאמר בלחש דברים שהוא מותר בהם, כפסוקי תפילה וכדומה. (ג קטז)

סיום מסכת בתענית בכורות

מותר לאבל להשתתף בערב פסח בסעודת סיום מסכת, כדי להיפטר מתענית בכורות. ובעת הסיום יסיח דעתו לדברים שהוא מותר בהם כנ"ל, כי די בעצם הימצאו שם להיפטר מהתענית. [וטוב שיתרום לסעודה, על פי מה שכתב היעב"ץ שרשאים התורמים להשתתף בסעודת סיום בחודש אב ולאכול בשר אף שאינם מבינים.] ואם לא התאפשר לו לבוא, וקשה עליו התענית, יפדה את התענית בצדקה, דהיינו שיתן מחיר סעודה אחת לעניים, ורשאי יהיה לאכול. (ג קטז. ב שנה. חזו"ע פסח ריג)

איסור מלאכה

האבל אסור בעשיית מלאכה [נגרות, חשמל, עבודה על מחשב, הנהלת חשבונות וכדומה]. והטעם לזה, כדי שיתן האבל את דעתו להתאבל על מתו ולא יתעסק בעניינים אחרים המסיחים דעת מהאבלות. ועוד כתב הרמב"ן שכאשר רואה כי זה הוא סוף כל האדם, מתבונן במעשיו, ומתאונן על חטאיו, ומתקן את מעוותיו, וחוזר בתשובה. ובגמרא (מסכת מועד קטן טו ע"ב) הביאו רמז לזה מהפסוק (עמוס ח י): "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל", מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה. (הרמב"ם הלכות אבל פרק ה הלכה ז, הרדב"ז וכסף משנה שם. ב קכו)

עני - אבל עני שאין לו מה לאכול, בשני הימים הראשונים יתפרנס מן הצדקה, ומהיום השלישי, רשאי לעשות מלאכה למחייתו בצינעה בתוך ביתו. והוא הדין לאשה עניה אבלה שאין לה מה לאכול, שמותר לה לסרוג או לתפור בצינעה בתוך ביתה מהיום השלישי. ואם מלאכה זו אינה מספקת לה, מותר לה לעשות מלאכה אחרת. אבל אמרו חכמים, תבא מארה [לשון ארור וקללה] לשכניו שהצריכוהו לעבוד בימי אבלו.

והטעם שלא הותר לעני אלא לאחר שלושה ימים, מבואר בתלמוד ירושלמי, כי כל שלושת הימים הראשונים, נפש הנפטר מרחפת על הגוף, שהיא סבורה שאולי ינתן לה רשות לחזור אליו, אבל לאחר שלושה ימים, בראותה שנשתנית צורת פרצוף פניו, מניחתו והולכת לה. והראב"ד כתב, משום שאמרו חז"ל שלושה ימים לבכי, ואם יעסוק אז במלאכה, נמצא מתעצל בבכי. ומכל מקום מיום השלישי והלאה, יש להתיר, כי מקצת היום ככולו. (ב קכו, קלא, קלה)

מכירת סחורה

לבד מאיסור עשיית מלאכה ממש, אסור לאבל להתעסק גם במכירת סחורה [בגדים, כלים, ממתקים וכיוצא בהם]. (סימן שפ ס"ג. ב קכו)

העסקת פועלים

כשם שאסור לאבל בעצמו לעבוד, כך אסור לו להעסיק פועלים שיעבדו עבורו. אולם, מלאכת דבר האבד [כמבואר להלן], מותר לו למנות אחרים שיעשוה.

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שפא ס"ה): אסור לעשות מלאכתו על ידי אחרים, אלא אם כן הוא דבר האבד, ואפילו הוא מעשה אומן.

פתיחת חנות

קלקול הסחורה - סחורה הנמצאת בחנות, שאם לא ימכרה יפסיד מהקרן, מותר לו למנות אדם אחר במקומו שימכרנה בחנות. אבל אם לא יפסיד מהקרן, אסור למוכרה (סימן שפ ס"ו). על כן, ירקן המוכר פירות וירקות, ויש לו סחורה בחנות, שאם לא ימכרנה עתה, היא תתקלקל ויפסיד מהקרן, מותר לו להעסיק פועלים אחרים שימכרוה בחנותו. [אולם, בעל חנות מכולת שיש לו מוצרי חלב רבים, מאחר ולפי הנהוג כיום אפשר מיד להודיע ל"תנובה", שאינו יכול לפתוח את החנות עתה כמה ימים, והם באים ולוקחים ממנו את הסחורה ונותנים לו זיכוי, נראה שאין לו לפתוח את המכולת אף על ידי אחר, כי אין לו הפסד. ועיין עוד להלן בהפסדים נוספים המצויים בזמנינו].

הפסד משכורות - בעל מפעל או חנות המחזיק פועלים, ואם יסגור את העסק, יצטרך לשלם להם משכורת שלימה, רשאי להעסיקם כרגיל מפני ההפסד. (ב קמו)

הוצאות מרובות - בעל חנות שאם לא יפתח את חנותו במשך השבעה, יגרם לו הפסד גדול, ובפרט בזמנינו שההוצאות מרובות כשכירות החנות, ארנונה ומיסים, רשאי להעסיק את פועליו בחנות כרגיל, אך לא יעבוד הוא בעצמו.

שכירות חנות ומיסים

ראינו לנכון להביא משו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סימן ק. לגאון רבי מלכיאל טננבוים, רבה של העיר לומז'ה, מגדולי הפוסקים לפני כ-150 שנה) וזה תוכן דבריו: הנה בגדר דבר האבד, כבר הגבילו הפוסקים לגבי חול המועד ואבלות שצריך שיהיה חשש הפסד מהקרן ולא מניעת רווח, ולכן נראה שבעיתים הללו ששכירות החנות, וכן הרישיון על זה מהממשלה עולה לדמים הרבה, ועוד יש הוצאות קבועות ותמידיות על עסקים כאלה, ואם לא יעסוק בשבעת ימי אבלו, בודאי שיפסיד מהקרן שישלם בעד שבוע שכר החנות לממשלה בלי תועלת, הרי זה דבר האבד. והרי אפילו בשנת השמיטה שלא הקלו בדבר האבד, בכל זאת התירו לעבוד בשדה משום 'ארנונא' [כמבואר בגמרא (מסכת סנהדרין כו ע"א): מכריז רבי ינאי, צאו וזרעו בשביעית [בזמן הזה שהיא מדרבנן], משום ארנונא [מס שגובה המלך מהתבואות כך וכך לשנה (רש"י)], כל שכן באבלות שהיא הרבה יותר קלה, וגם זה דבר האבד ממש. וכן כתבו הרש"ל והט"ז, שבזמנינו שיש עלינו מס מלך ושרים, יש להקל במשא ומתן בחול המועד, וכן יש להקל בחודש אב לענין תפירת בגדים חדשים, משום שזה נחשב כדי חייו, אם לא שהוא עשיר מופלג. והרי אפילו ספק דבר האבד מותר, כמו שכתבו המהריב"ל, המגן אברהם והט"ז.

וכמו כן, מי שיש לו משרתים בעסקו שמשלם להם משכורת קבועה, או שיש בעסקו בעלי חיים שאוכלים, ואם לא יעבדו, תהיה אכילתם דבר האבד, הרי זה דבר האבד. וכן פסק בחמודי דניאל, וראיה לזה מהגמרא (מסכת מועד קטן יא ע"ב). ומה ששנינו שם, החמָרים והגָמלים לא ישכירו לאחרים, מדובר באופן שאינו מוציא ממון על אכילתם, וכגון שרועים במרעה, או שההוצאה על זה היא דבר מועט. וכן מי ששכר מכס מהמלך, כיון שמשלם דבר קצוב לשנה בעד זה, הרי זה דבר האבד, ומותר לעסוק בזה על ידי אחרים בימי אבלו. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שפ סעי' יא, יב): אבל ששדהו ביד אחרים באריסות [סיכם לתת לו שליש או רבע מהפירות שיגדלו לשנה] או בחכירות [סיכם לתת לאריס כמות מסויימת מפירות השדה, בין עושה מעט או הרבה] או בקבלנות [סיכם לתת לו סכום מעות ידוע], הרי אלו עובדים כדרכם בימי האבל של בעל השדה, ואפילו הסתיים זמן חכירותם קודם ונשארו בשדה כמו שהיו. ואם האבל הוא אריס בשדה של אחרים, לא יעבוד הוא בעצמו, אבל על ידי אחרים, מותר.

אכן בכל הפרטים שהזכרנו, יש להקל על ידי אחרים במקח וממכר, כל שיש הפסד ניכר. ויש לחשוב הפסד הוצאות רישיון הממשלה לעסוק בעסק זה, והפסד שכר דירה שהעסק מונח בה, והפסד שכר משרתי העסק, וכיוצא בזה. וכגון זה נאמר "החכם עיניו בראשו", באיזה מקום להקל ולחוס על ממונם של ישראל, ובלבד שיכוון לשם שמים. עד כאן משו"ת דברי מלכיאל.

מכירת החנות

בכל המקרים הנ"ל, טוב שבעל החנות ימכור את כל התכולה שבחנות לחברו אוהבו שסומך עליו שהוא יעבוד בחנות, והריוח יהיה כולו של החבר [אחר ניקוי כל ההוצאות כשכירות, רישיון וכיוצא בהן]. ואם ירצה בסיום השבעה לוותר ולנהוג טובת עין בבעל החנות ולתת לו מהרווחים, רשאי ותבוא עליו ברכה.

מכירת תכולת החנות מתבצעת אף ללא נתינת כסף ממש, אלא ב"קנין סודר". דהיינו שלוקח הקונה אחד מכליו, כגון: עט, נותנו למוכר ואומר לו: "קנה עט זה תמורת תכולת החנות שאתה מוכר לי", וכיון שלקח המוכר את הכלי, נקנית כל תכולת החנות לקונה. (שלחן ערוך חושן משפט סימן קצה ס"א)

מכולת אחת

מושב שיש בו מכולת אחת, ואם לא יפתחנה, יחסר לתושבים מוצרים בסיסיים ויקשה עליהם להשיגם, ברור שעליו לפותחה ולא לצער את התושבים, וינהג כאמור לעיל, וימנה אחר לעבוד במקומו.

זמן המכירה

המוכר חנותו כנ"ל, לכתחילה ימכרנה קודם שמת קרובו, בעת שרואה שהוא מסוכן ונוטה למות. אבל אם מכל סיבה שהיא לא מכר, רשאי למכור לאחר מיתה בעודו אונן. [ובשעת הדחק, אם לא מכר בעודו אונן, יכול למכור אחר קבורה בימי אבלותו. (שו"ת המבי"ט ח"א סי' קעו. ושו"ת שואל ונשאל ח"ב יו"ד סימן סד)]. (א קנט)

עבודת אשתו ובניו

אשתו, בניו ובנותיו של האבל הסמוכים על שלחנו [שאוכלים וישנים על חשבונו], אסורים בעשיית מלאכה, שכל שריווח המלאכה שייך לאבא, הרי הם כפועליו. כמבואר בשלחן ערוך (סימן שפא ס"ד): אסור האבל במלאכה, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו. ופשוט שהוא הדין לאשתו, כמבואר ברדב"ז ועוד. אך אם מוסכם שרווח עבודת בניו ובנותיו הגדולים שייך רק להם ולא לאביהם, כפי המציאות של רבים כיום, רשאים לעבוד. כן השיב לי הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א.

בעל שעובד ועיקר פרנסת הבית ממנו, אך גם אשתו עובדת [כגון: העובד בחברת חשמל ומרוויח 15,000 ₪ לחודש, ואשתו מורה בבית הספר ומרוויחה 10,000 ₪ לחודש], ועתה אירע אבל לבעל, אין האשה רשאית לעבוד בימי אבלותו. ואולם, אם תאמר: 'איני ניזונית משלךָ, ואין מעשה ידי לךָ', רשאית להמשיך לעבוד, והריווח שתקבל בשבוע זה, יהיה שייך לה, וכמובן שרשאית ליתנו לבעלה.

[ביאור המושג 'איני ניזונית משלךָ, ואין מעשה ידי לךָ': הנה חז"ל תיקנו שהבעל חייב לתת מזונות לאשתו, כי פעמים ואין מעשה ידיה [שכר עבודתה] מספיקים לה למזונותיה ותשאר ללא מזון. ותמורת זה תקנו לבעל שמעשה ידיה [שכר עבודתה] יהיו בשבילו, משום חשש איבה ושנאה, אם הוא רק יהיה נותן ולא מקבל תמורה. ואולם, כיון שעיקר התקנה היתה לטובתה, אם אמרה לא נוח לי בזו הטובה, ואיני רוצה להיות ניזונית מבעלי אלא אזון את עצמי ממעשה ידי, וממילא כל מעשה ידי יהיו לעצמי, רשאית. (רש"י כתובות נח ע"ב)]

מי שאשתו עובדת במשרה ממשלתית וכיוצא בה, באופן שהיא בעיקר המפרנסת את הבית, רשאית להמשיך לעבוד בימי אבלותו של בעלה, כיון שבמקרה זה מעשה ידיה שלה. וכמו כן, אשת אברך המתמסרת ללימוד תורתו ועובדת ונותנת את משכורתה לבעלה, יכולה להמשיך בעבודתה. שכיון שמה שהיא נותנת לבעלה הוא בתורת מתנה, וכי יעלה על הדעת שאחד שנותן לחברו בכל חודש את כל משכורתו במתנה, ועתה המקבל נעשה אבל, וכי יהיה אסור לנותן לעבוד כי המשכורת ניתנת לאבל?! הלוא ודאי שהכסף שייך לעובד, רק שהוא מחליט לתת כאוות נפשו. ומיהו טוב שבמקרים אלו תאמר האשה בהסכמת בעלה 'איני ניזונית משלך, ואין מעשי ידי לך', והריווח שתקבל עתה, יהיה לה. (ב קל)

פועל אחר

פועל העובד בחנות ונעשה אבל, יכול לשלוח עובד אחר במקומו, כיון שאינו עובד במלאכה שלו אלא בשל בעל הבית. (סימן שפ סעי' יב, טז. ד שמג)

תופרת

תופרת המקבלת עבודות בביתה ונעשתה אבלה, אסור לה להמשיך לתפור, ואם היתה לה עבודה שאי אפשר לדחותה, תשלח לתופרת אחרת שתמשיך היא את העבודה. ואולם, אשה ששלחה בד לתופרת, ופתאום נעשתה בעלת הבד אבלה, רשאית התופרת להמשיך לתפור לה. (סימן שפ סעי' יז, יח. ד שמג)

שותפים

שני שותפים בסחורה שאירע אבל לאחד מהם, אסור גם לשותף השני למכור מהסחורה בפרהסיא אלא בצינעה. אולם רשאי האבל למכור את הסחורה לשותפו, ואז ימכור בפרהסיא, וכל הריווח יהיה שייך רק לו. ואם אחר כך ירצה לוותר ולחלוק עמו בריווח, רשאי. (סימן שפ סכ"א. א קנט. ב קנז)

כתוב בשלחן ערוך (סימן שפא סכ"א): שני שותפים שאירע אבל לאחד מהם, נועלים חנותם, שלא יעשה השותף בפרהסיא, אבל יכול לעשות בצינעה בתוך ביתו, אפילו בעסק השותפות.

פירוק השותפות - יכול השותף למכור לחברו את חלקו על ידי "קנין סודר", וכמבואר לעיל (עמוד 216). וכמו כן, די שהשותף יאמר לחברו האונן שהוא מסלק את עצמו מהשותפות שביניהם למשך ימי האבלות, ואף שהוא דיבור בלבד, הרי זה מועיל, כי במקום הפסד יכול לחלוק את השותפות אפילו שלא מדעת חברו, כמבואר בשלחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סכ"ח). ולאחר האבלות, ממשיכה השותפות כבתחילה, כמבואר בשו"ת שב יעקב שכתב: המנהג בפראג, שאם ארעה אנינות לאחד השותפים, שולח השותף לחברו האונן על ידי עדים שאין רצונו להיותו שותף עמו, היינו שאין רצונו ליתן לו שום רווח מן המסחר שיהיה בימי האבל, וכל מה שעוסק במסחר יהיה לעצמו בלבד. ועצה זו מועילה אף שאין כאן סילוק מהשותפות ממש, שהרי אין כאן קנין אלא דיבור בלבד, כי כל זה כדי להראות ולפרסם שאין עושה במלאכתו עבור האבל, אף שאין השותפות בטל בזה. (א קס)

שותפים בשתי חנויות

שני שותפים שכל אחד מוכר בחנות אחרת, וחולקים ברווחים, ואירע אבל לאחד מהם, מותר לשותף השני להמשיך למכור בחנותו. שכיון שהאבל אינו רגיל לשבת בחנות זו, הרי זה כשותף העובד בעסק השותפות בצינעה שמותר, כמבואר בהלכה הקודמת. כן כתב המבי"ט, ובצירוף דעת הריטב"א שמתיר לשותף לעבוד אפילו ששניהם מוכרים במקום אחד. (ב קנב)

מסתחר בממון חברו

מי שנתן ממון לחברו שיסתחר בו ויחלקו ברווחים, ואירע אבל לנותן, רשאי חברו להמשיך להסתחר בממון. שהרי זה נחשב בצינעה. (שו"ת המבי"ט ח"א סי' רס)

שותף או פועל שאינו יודע מהאבל

ראובן שאירע לו אבל, ושמעון השותף/הפועל אינו יודע מכך, אין צריך ראובן להודיעו אף שממשיך שמעון לעבוד. ולא יהיה "מוציא דיבה הוא כסיל". (הגר"ח פלאג'י, שדי חמד, גשר החיים, שו"ת יהודה יעלה קובו, שו"ת השיב משה) וכל שכן במקרה הפוך, שאם לראובן לא נודע שמת קרובו, וכגון שנסע לחו"ל לצורך עסקיו ולא הודיעוהו, ואילו לשותפו שמעון נודע הדבר, רשאי שמעון להמשיך לעבוד בחנות, שהרי אפילו האבל עצמו אינו נחשב אבל, מאחר ואינו יודע שמת קרובו, ומותר לו לעבוד. (ב קנד)

שותף שנפטר

שותף שנפטר, עדין השותפות קיימת עם יתומיו, ודינם כשני שותפים הנ"ל. אך אם היתומים קטנים שפטורים מאבלות, מותר לו להמשיך למכור ללא חשש. (כנסת הגדולה, המבי"ט, מהרשד"ם, מהר"ם גלאנטי, משפט צדק, דרכי נועם, מהרי"ט אלגאזי, בית יהודה עייאש, זכרנו לחיים, שו"ת משנת רבי אליעזר, הגאון רבי שמואל חיים, מהר"א גטיניו, הגאון רבי יצחק אלחנן. ב קנה)

בעל חוב

אבל שחייבים לו כסף, ותוך השבעה נודע לו מקום הלווה, ולאחר מכן יש חשש שלא ימצאנו, מותר לשלוח אליו את חברו שיתבע ממנו את מעותיו. ואם תבעו לפני זמן רב לבית הדין, ואם לא יבוא עתה, ידָחה הדיון לזמן רחוק, רשאי לבוא האבל בעצמו לבית הדין. (סימן שפ ס"ח. ערוך השלחן סי"ז)

שאר מלאכות

כתיבה

כתיבה רגילה בכתב עגול שאינה מעשה אומן, מותר לאבל לכתוב, ובלבד שיהיה לו צורך בה. אבל כתיבה שאינה לצורך, לא יכתוב, וכדין חול המועד. (ב קלז)

השקיית עציץ

מותר להשקות את העציצים בבית האבל על ידי אחרים. כי אם לא ישקו אותם במשך שבוע שלם, עלולים להתייבש. (ב קמא)

עבודות הבית

מותר לאשה אבלה לעשות כל צרכי ביתה כבישול, אפייה, הדחת כלים, שטיפת הרצפה עם חומרי ניקוי וכיוצא בהם, שכל מלאכות צורך נפש, אינן אסורות. והוא הדין, אם היא עובדת בבית אחר, שמותר לה לעשות כל צרכי הבית, בין אם היא משרתת בחינם, בין אם היא משרתת בשכר. (סימן שפ סכ"ב. ב קלח)

בית מלון. מסעדה. קייטרינג.

בעל בית מלון, מסעדה או קייטרינג שאירע לו אבל, מותרים כל העובדים להמשיך לעבוד בשכר לצורך האורחים והסועדים.

משחטה

שוחט שזקוקים לו הציבור ואין אחר במקומו, מותר לו ללכת לבית המטבחיים לשחוט כהרגלו, כי השחיטה מצרכי אוכל נפש היא כנ"ל. ובהיות מרן זצוק"ל משרת בקודש במצרים (קהיר) בשנת ה'תש"ט, הורה הלכה למעשה לשוחט העיר רבי מסעוד אלבאז שישחט בימים שהיה יושב שבעה, כי אין שוחט נאמן כמוהו בעיר אלא הוא. (ב קמא)

הכנות לפסח

מותר לאבל לנקות את הבית ולצחצחו כהרגלו בכל שנה לקראת חג הפסח. (דברי סופרים סימן שפ ס"ק קכד)

שַׁמָּשׁ בבית הכנסת

מותר לַשַּׁמָּשׁ לסדר ולנקות את בית הכנסת בערב שבת כדרכו בקודש. (ב קמה)

רופא

רופא אבל שקראו לו לטפל בחולה, מצוה עליו ללכת, אפילו אם יש בעיר רופא אחר. ורשאי לקבל שכר על טרחתו. (ב קמה, שיד)

"שלום" שלו ושל אחרים

האבל אסור באמירת שלום. כיצד? בשלושה ימים הראשונים - אין האבל שואל בשלום כל אדם, וכן אחרים אינם שואלים בשלומו, ואם לא ידעו שהוא אבל [כגון שבא לבית הכנסת להתפלל] ושאלו בשלומו, לא ישיב להם שלום, אלא יודיעם שהוא אבל.

משלושה ועד שבעה ימים - עדין אינו שואל בשלום אחרים, וכן אחרים אינם שואלים בשלומו, אבל אם לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, משיב להם 'שלום', ואין צריך להודיעם שהוא אבל. [וכן ביום השלישי עצמו, כי מקצת היום ככולו.]

מסיום השבעה ועד שלושים - שואל בשלום אחרים, אבל אין אחרים שואלים בשלומו. ואם שאלו, ברור שמשיב להם שלום.

לאחר שלושים - הרי הוא כשאר כל אדם.

מה שאמרנו שאחרים שואלים בשלומו לאחר שלושים, הוא באבל על שאר קרובים, אבל על אביו או אמו, משבעה ועד י"ב חודש - אין אחרים שואלים בשלומו. ואם שאלו, ישיב להם שלום. (סימן שפה ס"א. ב רמה)

עניית שלום לאבל

אבל ששאל בשלום אחרים כהלכה, משיבים לו שלום. (דברי סופרים שפה סק"ח)

אמירת "שלום" לבד

"שאלת שלום" האסורה, היינו אפילו אמירת "שלום" לבדה, ולא דוקא כששואל את חברו "מה שלומך", וכיוצא בזה. (ב רמה)

איך המרגש

אם האבל אינו חש בטוב מעט, מותר לשואלו "איך אתה מרגיש"?, שאין זה בכלל שאלת שלום. (אמת ליעקב קמינצקי. חזו"ע ארבע תעניות עמוד של)

ברכות לאבל

מותר לברך את האבל בכל הברכות, כמו: "בוקר טוב", "ערב טוב", "שתזכה לאריכות ימים ושנים טובות", "בשורות טובות", שכל כיוצא בזה אין זה בכלל שאלת שלום, אלא כבקשת תפילה וברכה להצלחתו. (ב רמז, רמט)

לחיצת יד. נענוע ראש. סימון בידו.

מותר לאבל ללחוץ יד לחברו, או לנענע את ראשו מעט, או לסמן בידו לחברו לאות "שלום", כיון שאינו אומר בפיו כלום. (ב רמז, רמט)

שלום לכבוד רבים

רבים שבאו לנחמו, מותר לומר להם שלום, מפני כבודם. (ב רמה) כנ"ל במעשה עם רבי עקיבא.

שלום בבית האבל

מותר למנחמים בבית האבל לומר 'שלום' זה לזה.  במסכת שמחות מבואר שאם יש מת בעיר קטנה, אין אומרים שלום זה לזה, עד אחר הקבורה. וכן כתב רבי יצחק בן גִיאַת: כל זמן שלא קברו את המת, לא רגילים אנשים בשאלת שלום זה לזה, אלא אומרים: 'תנצל מכל צרה', אבל אחר שחוזרים מבית הקברות, שואלים בשלום. וכן הוא ברמב"ן והר"ן. וכן מבואר בספר חסידים ובטור ושלחן ערוך, שמחת יהודה, שבט יהודה ועוד. וכתב מרן זצוק"ל: "וראינו לתלמידי חכמים גדולים שלא היו מקפידים לשאול אחד בשלום חברו בהיפגשם בבית האבל, כי לא נאסר שאלת שלום לאחר קבורה אלא לאבל עצמו". (יביע אומר ח"ד יו"ד סי' לג אות א. ב רמו. ועיין א שכד)

שבת שלום

בשבת שבתוך השבעה, האבלים אומרים "שבת שלום" לאחרים, וגם אחרים אומרים להם, כי אין אבלות בפרהסיא בשבת. (ב רמט. ג עד, פז)

התרפאה המשפחה

אם נולד בן או נכד או נין במשפחה במשך השנה, התרפאה כל המשפחה, ומאז מותר לומר "שלום" לאבלים. ואפילו אם נולד קודם הפטירה, והברית מילה התקיימה בתוך השבעה, התרפאה המשפחה, כי יום הכנסתו לברית הוא העיקר, ולאחר השבעה, מותר לומר "שלום" לאבלים. (ב פה, רמז) וכן היה בפטירת הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן זצוק"ל, שנולד לרבי יעקב נכד כמה ימים קודם פטירתו, והברית התקיימה בתוך השבעה, והתרפאה המשפחה. גם בפטירת הגאון רבי מנצור בן שמעון זצוק"ל מזקני הדור הקודם, שמיד לאחר פטירתו טרם הקבורה נולד לו נין, והתרפאה המשפחה.

קבלת מתנה

מתנה כשאלת שלום

אין לשלוח מתנה לאבל בתוך שלושים יום או בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, שהרי זה בכלל שאלת שלום שאסורה. אולם, בשבת שמותר בשאלת שלום, מותר לשלוח לו מתנה. (רמ"א שפה ס"ג) ועיין בחוברת "השבת בהלכה ובאגדה" היאך נותן מתנה בשבת.

מתנה לרבו

מותר לתלמיד לשלוח דורון דרך כבוד לרבו, כי אין זה בכלל שאלת שלום, אלא כתשלום חוב עבור השקעתו בו להעלותו במעלות התורה והיראה. וכן מותר לשלוח מתנות יקרות למלמד של בניו, כדי לעודדו שיתמסר יותר ללמדם ביתר שאת ויתר עוז. (ב רנב, רנג)

מתנה לעני

אבל שהוא עני, מצוה לשלוח לו דורון בגדים או מעות בעין יפה, כדי להחיות רוח שפלים ולב נדכאים, שלא גרע מכל נתינת צדקה. (ב רנב)

מתנה לחתן וכלה

אבל שנשא אשה בתוך י"ב חודש, מותר לתת לו מתנה לכבוד החתונה, מאחר ומתנה זו היא כתשלום חוב עבור סעודת השמחה. (עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן ס)

תשמיש המיטה

האסור והמותר

אם הבעל אבל או שאשתו אבלה, אסורים הם בקיום יחסי אישות, אבל מותרים הם ביחוד, ובשאר ענייני קורבה, כמזיגת הכוס, והצעת המיטה, ואפילו בחיבוק ונישוק מותרים. (כן כתב הראב"ד, וכתב הרמב"ן: וכבר הורה זקן. וכן דעת הרא"ש) [ויש מחמירים בחיבוק ונישוק, כדי שלא יגיעו לתשמיש, ותבוא עליו ברכת טוב.] וראוי ונכון שלא יישנו יחד במיטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. (סימן שפג ס"א. ב קעו)

שבת קודש

גם בשבת אסור בתשמיש, כי הוא בכלל דברים שבצינעה הנוהגים בשבת. (ג פ)

לא תגלה

איש שיודע על פטירת קרוב של אשתו, והיא אינה יודעת [וכגון שגרים בחו"ל], מאחר ואינה אבלה כלל, מותר לו לשמש עימה. וכן להיפך, אשה שיודעת על פטירת קרוב של בעלה, והוא אינו יודע, מותר לה לשמש עימו. (ב קיא, קנד, קעט)

טבילה

אשה שבעלה אבל, והגיע זמן טבילתה בתוך השבעה, הגם שאסורים בתשמיש, בכל זאת תטבול, כדי שתהיה מותרת לו בשאר קריבות. אבל אשה אבלה, אינה טובלת אלא לאחר השבעה. (טהרת הבית ג רעו)

יציאה מהבית

איסור יציאה

אין לאבל לצאת מביתו כל ימי השבעה, אלא באופנים מסויימים כדלהלן. (ב שו)

שינה בבית אחר

אם לא מתאפשר שכל האבלים ישנו בבית שיושבים בו, רשאים לצאת בכל לילה לישון בביתם. ורצוי שילכו בשעות המאוחרות יותר, כי כיום בשעות המוקדמות הרחוב הומה בני אדם. [או שיסעו ברכב].

יציאה לשבת בעיר אחרת

אבל היושב עם קרוביו בעיר אחרת ממקום מגוריו, ורוצה לשהות עם בני ביתו בשבת כדי לחנכם בקידוש ובשאר מצוות השבת, רשאי לנסוע אליהם ביום שישי [לאחר חצות] ברכב או באוטובוס, ומיד במוצאי שבת יחזור למקום השבעה. ומה טוב שיקח בידו ספר מדיני אבלות, ויעיין בו בנסיעתו, או שישמע הלכות אבלות, לבל יסיח דעתו מהאבלות. (ב שו)

יציאה לפטירת קרובו

אבל שנפטר לו קרוב אחר, מותר לו לצאת להלוויתו, ואפילו הוא בתוך שלושה הימים הראשונים לאבלו. (א שי)

שמירה

בכל האופנים שמותר לאבל לצאת, ישים לב שלא ללכת יחידי, ולא לשהות בבית יחידי אפילו ביום, כי אבל צריך שמירה. (א שי)