פרשת ויחי: "כשיגדלו בני, ידעו צרפתית הרבה יותר ממה שיודעים בניך לימודי קודש"

יש התוהים, מה עדיף יותר מלכתחילה – ללמד את הבן תורה בלבד, או עדיף ללמדו יחד עם תורה גם מקצוע?

בספרו "ברכת אליהו" מחדש מרן הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א כי נראה שזה מה שעמד בבסיס הוויכוח בין יעקב ליוסף.

יעקב אבינו ע"ה מבקש מבנו, יוסף הצדיק, שיביא לפניו את שני בניו מנשה ואפרים, כדי שיברכם קודם מותו. רצון יעקב לברך את שניהם ברור. הוויכוח בין יעקב ליוסף היה מי מהבנים יזכה לברכה החשובה והמיומנת, שהסבא קדישא ישית על ראשו את יד ימינו.

יוסף הצדיק ע"ה חשב בדעתו, שמנשה ראוי לגדולה הזאת שיצאו ממנו מנהיגי ישראל, ולא רק מפני שהוא הבכור, אלא גם מפני שהוא ממזג בתוכו תורה עם דרך ארץ. אפרים היה יושב אהלים ולומד תורה מסבו, ואילו מנשה, מלבד שהיה עוסק בתורה, היה עוסק גם בענייני המלוכה. בעיני יוסף הצדיק, איש כזה המשלב בקרבו את שתי התכונות הוא המזומן לברכה המיומנת והנבחרת, ואותו יש להעמיד בהנהגת העם, כי ידיו רב לו בטכסיסי המלוכה וגינוניה, ויחד עם זאת אינו מניח ידו מתורת ה'. הדבר היה כל כך ברור לפניו, עד שחשב שאביו טועה בין שניהם, ולכן תמך ביד אביו כדי להסירה מעל ראש אפרים וליתנה על ראש מנשה.

יעקב, לעומת זאת, רוח אחרת היתה עמו. בעיניו אפרים עדיף ממנשה, כי אפרים היה שקוע לגמרי בלימוד התורה, ומיום שבא יעקב למצרים לא זזה ידו מתוך ידו משך שבע עשרה שנה (כמו אביו יוסף שהיה אצל אביו שבע עשרה שנה). ואף על פי שלא עסק בהנהגת מדינה, מכל מקום ראוי הוא להנהגה, כי התורה הנלמדת לשמה מזכה את הלומד אותה בדברים הרבה ובסגולות רבות, וכמו שנאמר, "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח', ט"ו), "ובי שרים ישורו" (שם שם, ט"ז), והוא עדיף, ויגדל יותר מאחיו.

על כן מיאן יעקב להסיר יד ימינו מעל ראש אפרים, וגם דאג להבהיר ליוסף שהוא יודע היטב מי הבכור ומי הצעיר, כאומרו "ידעתי בני, ידעתי" (להלן מ"ח, י"ט). כפל המלה "ידעתי" – גם ידעתי את המציאות שמנשה הבכור, וגם ידעתי את טענתך שיש להעדיף את מנשה. אבל יודע אני עוד, מה העיקר ומה החשוב יותר בחובתו של האדם בעולמו.

ובתוך הדברים אמר יעקב ליוסף שאינו שולל לגמרי את הדרך של מנשה, כי "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל", כלומר, בוודאי שלא כל העם יכולים לעמוד ברום המדרגות, וללון בעומקה של הלכה יומם ולילה. כי לרוב העם יש צורך לעסוק בענייני המחיה והכלכלה, והנהגת העם והממלכה. אך מכל מקום צריך לחזק אותם, שלא יעזבו את למוד התורה ויעסקו בה בכל עת פנאי. ולזה רמז יעקב באומרו על מנשה (להלן מ"ח, י"ט), גם הוא יהיה "לעם", כלומר, יודעני שזו הדרך היותר מקובלת לרוב העם, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. כי זו המעלה הגדולה ביותר שאליה צריך לשאוף כל איש מישראל. ומשאת נפש כל הורה צריכה להיות שיזכה לבן גדול בתורה כאפרים, אשר כל כוחותיו מנוצלים לתורה ודעתו עליה בכל עת.

* * *

ולא הסתפק יעקב אבינו ע"ה בכל זה, אלא תיכף ומיד, כאב האומה ומנהיגה, עשה מעשה רב, ומיד קבע מטבע קבוע לברכה זו, אשר בו ישתמשו כל בית ישראל עד עולם, כמו שנאמר "ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר, ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה". ופירש רש"י: "בך יברך ישראל. הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם, ואמר איש לבנו 'ישימך אלהים כאפרים וכמנשה'". ואכן, ברכה זו שגורה מאז בפי כל אב ואם מבני ישראל, בבואם לברך את בניהם, בלא שום שינוי כלל.

ביקש יעקב לקבוע בזה הלכה לשעה ולדורות, שלעולם "אפרים", השקוע בתורה, קודם לכל, ואפילו ל"מנשה" אחיו הבכור, העוסק בענייני המלוכה. וכל הבא לברך את בניו ולבחור לו דרך אמיתית ומוצלחת ביותר, יש לו להקדים את "אפרים" ל"מנשה", להדריכו ללימוד התורה. וכמו שאמר רבי נהוראי (קדושין פ"ב ע"ב): "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". כי מתורה אפשר לבוא לידי מקצוע, אבל על ידי מקצוע אי אפשר להגיע לתורה.

ואם בבניו של יוסף שהיו מחוסנים בדעותיהם כך, קל וחומר בזמנינו, שמלכתחילה כולם צריכים לשאוף ללכת בדרך של אפרים, ולא יעלה על הדעת לחפש בשביל הילדים דבר שהוא "בדיעבד". ורק אם מתברר בבירור גמור שהילד לא יוכל להגיע אל הדרגה הנכספת שהיא דרגת "אפרים", רק אז יש לסגת מעט ולחפש חלופות המתאימות אל נפש הנער.

ובזה מיישב הגרש"מ שליט"א את הקושיא, איך מברך אדם את בנו לאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", והרי צריך להחליט ולברכו בלשון ברורה, שיהיה או כאפרים או כמנשה, אבל לא כשניהם, שזה דבר לא נכון ולא יתכן כלל? ברם לפי האמור יש כאן מסירת "אמת מדה" של לכתחילה, ומה שבא לאחריה. והואיל ולא כל אחד יכול לעמוד בדרגה גבוהה כל כך ולעמול בתורה יומם ולילה, ואי אפשר לנעול השערים בפני כל אדם, באמור לו כזה ראה וקדש, ואין שום דרך אחרת – על כן אומרים לו שיש גם את דרכו של מנשה, שהוא תלמיד חכם וירא שמים וגם עוסק בענייני עולם הזה. אבל מדגישים לו ונוטעים בלבו את הידיעה הברורה והאמיתית: "וישם את אפרים לפני מנשה".

* * *

לאור זאת מבאר הגרש"מ שליט"א את אשר דרש בר קפרא בכתובות (ה' ע"א): "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ". היינו, שגדולים מעשה צדיקים הפורשים מכל העניינים וממיתים עצמם באהלה של תורה, יותר ממעשה שמים וארץ, היינו, מאותם שעוסקים ביישובו של העולם. כי אף על פי שגם הם קובעים עתים לתורה ומדקדקים במצוותיה, וממזגים יחד גם את מעשה שמים עם מעשי ארץ, והיינו חושבים לומר שהנהגתם טובה מאלו שפורשים מכל עניני העולם הזה לגמרי ועוסקים רק בתורה, לכך בא בר קפרא ואמר גדולים מעשי צדיקים שעליהם העולם קיים בבחינת "וצדיק יסוד עולם" (משלי י', כ"ה), שהעוסק בתורה מחיה את העולמות בפועל, כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".

* * *

הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל היה מתנגד חריף לעירוב לימודי קודש עם חול. לא אחת היו לו שיחות עם ידידים ש'ריחמו' על בניו ופנו אליו בסגנון של "תראה, היום העולם השתנה, אי אפשר לחיות בלי לדעת צרפתית...". הרחיק לכת נשיא הקהילה שפעם אמר לו בלגלוג: "אם בניך לא ילמדו צרפתית היום, איך יתפרנסו מחר?! וכי יהיו גנבים?!".

רבי מצליח לא נאלץ לחשוב ולוּ לרגע כשפלט בחַדּוּת מהולה בעוקצניות: "אל דאגה! כשיגדלו בנַי, יֵדעו צרפתית, הרבה יותר ממה שיודעים בניך לימודי קודש...".