פרשת ויחי: זירוז הגאולה בלימוד התורה

"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹהָ" (בראשית מ"ט, י"א).

ה"אור החיים" הקדוש מגלה לנו סוד נפלא בביאור הפסוק בפרשתנו: "כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה", על פי הזהר וזה לשונו:

"יתבאר על דרך אמרם ז"ל כי גלות ד', שבו יתגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה יתעכב מבא. ולזה רמז באמרו: 'כבס ביין לבשו', פרוש: כי כחו של המלך המצפה, שילה שמו, הוא בחינת עסק התורה, שיתעסקו ישראל ביינה של תורה. ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו – שהוא כנוי למלכות – נכון אליו ללבשו.

ובאמרו: 'ובדם ענבים סותה', נתכון לומר, כי אם יגיע זמן הגאלה, ולא ימצא יין, פרוש שאין בנו תורה – תהיה הגאלה באמצעות על ותקף הגלות, אשר יצרון האמות לישראל, כאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ז ע"ב), כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגאלם - יעמיד להם מלך קשה כהמן".

כדאי ללמד מה קרה בימי המן, כי כך בדיוק קורה בימינו: עם ישראל החל להידרדר מבחינה רוחנית, לרדת מהפסים... אמרו: "לא נורא אם נלך לבלות קצת במשתה שעורך המלך אחשוורוש. יש שם יין מלכות כיד המלך... יהיו הצגות ומופעים יפים... תהיה שמחה"...

- ומה עם ההכשר? – יש משגיחים טובים... מרדכי היהודי, גדול הדור, נמצא בשטח ונותן את כשרותו המהדרת "בד"ץ בית מרדכי" על כל המאכלים...

- ומה עם אווירת הפריצות ששוררת במקום? – נעצום את העיניים... – ומה עם המסבים שיושבים שם, שנקבצו ובאו ממאה עשרים ושבע מדינות, איש איש עם שיגו ושיחו, עם תחום התעניינותו, עם סגנון דבורו, ועם תלבשתו וכו'? – נשב בפינה...

וכך, קולא ועוד קולא, התקררות ועוד התקררות, סטייה קלה ועוד סטייה קלה, ומרדכי זועק: "אל תקרבו הלם! הדירו רגלכם מן הסעדה! שמרו על עצמכם, שמרו על קדשתכם!", ואין איש שם על לב.

ולמה הוביל ה"קצת" הזה? – "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים"! כי כאשר "אין תורה" – הקב"ה מעמיד להם מלך קשה כהמן! המן אמר: "ישנו עם אחד" – כל הצרות באות על ישראל משום ששנו מדרכם המסורה להם מדורי דורות. "ישנו" מלשון "שנוי". הסטייה הקלה – היא זו שהובילה אותם לפי שחת.

זאת ועוד: "מפזר ומפרד" – כאשר הם החלו לרדוף אחרי תאוות ותענוגות, הם אבדו את האחדות ביניהם. כל אחד החל "לדאוג" רק לעצמו. להיות "מרכז" בעצמו. הם חדלו להסתכל זה על זה. הכל מתחיל מדבר אחד: שנוי קטן. התקררות קלה.

הקרירות מביאה את עמלק

הכתוב אומר (אסתר ד', ז') שמרדכי מספר להתך "את כל אשר קרהו". ודורשים על כך חז"ל (אסתר רבה פרשה ח'): "אמר להתך, לך אמר לה לאסתר: בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב (דברים כ"ה, י"ח): 'אשר קרך בדרך'".

הקרירות מביאה את המן, שהוא מזרע עמלק! זאת משום שכל מהותו של עמלק היא לקרר את בני ישראל מן התורה והמצוות, לגרם להם לסטייה קלה, שבעקבותיה באה עוד סטייה קלה, עד שבסופו של תהליך מגיעים לפריקת עול מחלטת.

כשישראל מתרחקים מה' ומתורתו, מגיע מלך קשה כהמן, והצרות שהוא עושה גורמות לעם ישראל לחזר לתורה הקדושה, ללא כל שנוי, להגיע ל"קימו וקבלו" – לקבלת התורה מחדש.

הצרות שהוא גורם מלכדות את עם ישראל זה עם זה. אחדות זו מובילה לאהבה ולאחווה. על ידי "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", מתקן הפגם שנוצר כשנהיו עם "מפזר ומפרד".

רק כאשר ישראל חוזרים אל דרך התורה הם זוכים לגאולה. ואז מתקיים בהם: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם". בקרוב בקרוב, אמן.

תכלית הייסורים - להכשיר את האדם

כולנו מבינים שבכדי לכתב ספר תורה צריך שיהיה קלף נקי, זך וטהור, והקלף הזה צריך להיות עמיד בפני כל פגעי הזמן, כמו האוויר החם והלחות. ככל שהקלף עובד טוב יותר – כך עמידותו תהיה רבת שנים יותר.

אותן נשמות בני ישראל שירדו למצרים היו בבחינת ה"קלף" שעליו נכתב ספר התורה, ובכדי שיהיו ראויים לכתב עליהם את התורה, הוצרכו להזדכך ולהיטהר טהרה עליונה מאד. ובמצרים – כור הברזל – העבידום "בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה" (שמות א', י"ד), הם עברו "עיבוד" יסודי, תיקון אחר תיקון, עד שהיו ראויים לקבלת התורה וכתיבת התורה עליהם.

וכמו שהקלף, אם הוא פקח – לא יתאונן על המכות שנותנים לו ועל הכנסתו בתוך הרפש והטיט, כי יודע הוא את תכליתו ויעודו: "אני אזכה שיכתבו עלי את התורה הקדושה!" ולכן מוכן הוא בלב שלם ובנפש חפצה שישימוהו בתוך סיד, ויכו בו מכות נמרצות. זה בסדר, מישרים אותי לשם מלוי תכליתי ויעודי,

כך קבלו גם האבות הקדושים את גזרת הגלות הקשה במצרים, בסבר פנים יפות, כי ידעו את הסוד הפנימי הטמון בגזרה. זו לא היתה גזרה סתם, כדי להציק ולייסר חלילה, אלא זו היתה גזרה של שעבוד והכנה לקראת כתיבת התורה עליהם, ולשם כך כדאי הכל! "כל המקיים את התורה מעני סופו לקימה מעושר" (אבות ד', ח'). אבא, אני מתייסר, קשה לי, אבל אין דבר, כי אני יודע את התכלית.

לאחר שכבר הועבדו דיים וקבלו את התורה, בניהם יישארו לעולם שלמים באמונתם ובתורתם. בכל הגלויות, עם כל התלאות, החורבנות והייסורים שעברנו לכל ארך שנות הגלות, נשארנו מאמינים בני מאמינים. הירידה למצרים עבדה אתנו והכשירה אותנו להישאר עם ה' לנצח.

השותפות של יששכר וזבולון

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מ"ט, י"ג-י"ד).

איזו זכות ומעלה גדולה יש למי שעוסק בתורה! "תורה מגנא ומצלא" (סוטה כ"א ע"א) – התורה מגנה ומצילה. על ידי למוד התורה מתכפרים עוונותיו של האדם. וכפי שלמדו חז"ל (מנחות ק"י ע"א) מהפסוק: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם" (ויקרא ז', ל"ז), שאם היו לאדם חטאים ועוונות, יעסוק בתורת העולה והמנחה, החטאת והאשם, ויחשב לו כאלו הקריבם על גבי המזבח, ועל ידי כך יכפר על חטאיו.

אך כל זה שייך רק במי שהוא תלמיד חכם ובקי בחדרי תורה. ומה יעשה מי שאינו יודע צורת אות? אם אינך יודע ללמוד, תתמוך בתורה הקדושה, תחזיק בממונך את עמלי התורה, ועל ידי כך תוכל ליהנות מסגולתה וממעלתה של התורה הקדושה. שכך אומרת הגמרא (פסחים נ"ג ע"ב): "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: 'כי בצל החכמה בצל הכסף'".

ידועה השתפות של "יששכר וזבולון". שנים עושים ביניהם הסכם: האחד עוסק בתורה, השני עוסק בפרקמטיא. מרווחיו הוא תומך ומחזיק את העוסק בתורה, ומכוח זה הוא זוכה למחצית משכר תורתו. 

כך היה אצל יששכר וזבולון בני יעקב. "יששכר חמר גרם" – "סובל על תורה, כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד" (רש"י בראשית מ"ט, י"ד), ו"זבולן לחוף ימים ישכן" – "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה. הוא שאמר משה: 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך', זבולון יוצא בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה באהלים" (רש"י שם פסוק י"ג).

שקל הקודש כפול היה (בכורות ה' ע"א), רמז לכך שגם לומד התורה מקבל שכר שלם על לימודו, וגם התומך והמחזיק בו מקבל שכר שלם (וכפי שנרמז בשם יששכר – יש שכר, ללומד ולתומך).

שמעון אחי עזריה

לארך הדורות היו הרבה "יששכר וזבולון". רבותינו (סוטה כ"א ע"א, וביתר באור בוויקרא רבה כ"ה) מספרים על שני אחים, שמעון ועזריה – שמעון עסק בתורה, ואחיו עזריה החזיק אותו. "אתה תמשיך לשקד על התורה", אמר עזריה לאחיו שמעון, "ואני אעסוק בפרקמטיא, ומחצית מרווחי אתן לך, אבל כל זאת בתנאי אחד: כשם שאתה תקבל מחצית מרווחי, כך אני אקבל מחצית משכר לימוד התורה שלך".

שמעון הסכים. הוא עסק בתורה, ועזריה אחיו יצא לפרקמטיא. כל רוח שהרוויח עזריה, מחצית ממנו היה מפריש לאחיו שמעון. בזכות שעזריה החזיק את אחיו שמעון, היה שמעון יכול לגדל לתנא בישראל. ואכן, חכמים הנחילו לעזריה את הכבוד הראוי לו. בדרך כלל קוראים לתנא או לאמורא על שם אביו – רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע בן לוי וכיוצא בזה. אך שמעון לא נקרא על שם אביו. בכל מקום שהזכירו את שמעון, הוא נקרא "שמעון אחי עזריה". בכך רצו חכמים לרמז שהתורה שלמד שמעון מיחסת גם לאחיו. 

אם ייתן איש... בוז יבוזו לו

רבותינו שם ממשיכים ומספרים על מקרה שונה:

הלל ושבנא אחים היו, הלל עסק בתורה, ואחיו שבנא עסק בפרקמטיא. הלל, כידוע, היה עני מרוד. הוא עבד כחוטב עצים, והשתכר מטבע עלובה של טרפעיק אחד ביום. מחצית ממנה היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל ללמד תורה אצל רבותיו, והמחצית השנייה נועדה לפרנסת בני ביתו.

שבנא, האח העשיר של הלל, היה יכול להחזיקו, אולם הוא לא מצא לנכון לעשות זאת. הוא גרס כי כל אחד אחראי על עצמו – הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי.

הגמרא (יומא ל"ה ע"ב) מספרת, שפעם אחת לא השתכר הלל כלל, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה לגג בית המדרש, וישב על פי הארבה ומשם שמע את דברי תורתם של רבותיו – שמעיה ואבטליון.

אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג כבד. כשעלה עמוד השחר אמר שמעיה לאבטליון: "אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום הוא אפל, שמא יום מענן הוא?". נשאו עיניהם לגג וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו את הלל כשהוא מכסה מעטה של שלג בגבה שלש אמות. הורידוהו מן הגג, רחצו וסכו אותו, והושיבוהו כנגד המדורה. אף על פי שהיה זה יום שבת, אמרו: "ראוי זה לחלל עליו את השבת".

שלמה המלך אומר (משלי כ"ז, י"ח): "נצר תאנה יאכל פריה". מסירות הנפש של הלל לתורה רוממה אותו, הוא נהיה מגדולי הדור, והתמנה לנשיא ישראל. הנשיא הראשון בשושלת נשיאי ישראל, בן אחר בן.

כל עוד היה הלל עני מרוד, שבנא לא מצא בו עניין. כששמע שבנא שאחיו נהיה נשיא, בבת אחת השתנה הכל. כעת היה מעוניין מאד להיות בקשר עם הלל אחיו. הוא דמין לעצמו כיצד הוא הולך ברחוב ואנשים מצביעים עליו: "הנה אח של הנשיא"...

בא אל ביתו של הלל. השומרים בפתח עצרו אותו, ושאלוהו: "מי אתה?" – "מה זאת אומרת 'מי אני', אני אחיו של הלל"... אפשרו לו להיכנס. הוא נפל על צווארי אחיו, והחל לספר לו על עסקיו הגדולים ועל עשרו הרב, ולבסוף הגיע ל"תכל'ס": "אני מעוניין לתת לך מחצית מממוני, ובתמורה תזכה אותי במחצית מתורתך".

יצאה בת קול ואמרה: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח', ז'). התורה של הלל היא תורה של מסירות נפש, תורה כזו אינה נקנית בכסף!

כשהלל היה רעב לפת לחם, מדוע אז לא באת לעזר לו? אלו אז היית תומך בו, היית יכול לזכות בחלק מתורתו. כעת מאחר מדי. עכשיו, אחרי שהוא הגיע למנוחה ולנחלה, אתה נזכר בו? כעת אתה רוצה לקנות את התורה שלו? - "בוז יבוזו לו". הלל הוא נשיא ישראל, ובמעמדו הרם הוא גם עשיר. הוא כבר לא זקוק לך. אחרת את המועד! 

ומכאן נלמד מוסר השכל להשתמש ולנצל את כספנו במקומות המתאימים ובזמנים הראויים, ובכך נגדיל שכרנו בעולם הזה ובבא. יהי רצון שנזכה לגאולת ישראל השלימה בקרוב, אמן.

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.