פרשת שמות: כשלאף אחד אין שם

חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.

שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'), ושם זה מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו. 

התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').

השם מבטא את השַם, המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית, והקדוש ברוך הוא "סמך" על אדם הראשון שבחכמתו הוא יצליח לעמוד על מהותו וייחודיותו של כל מין ומין בבריאה. כשהנביא ישעיהו רוצה לבטא את חשיבותו של כל כוכב וכוכב הוא אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (ישעיהו מ', כ"ו). קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים.

המילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות". גאולת ישראל, תורת ישראל, ובניית המשכן (שעיקרו היה בירושלים), הם השַם, המשמעות, הייחודיות והתוכן של העם היהודי ושל הבריאה כולה.

את הרעיון הזה אנו רואים באופן מדהים בפרשתנו.

כשהתורה מתארת את השעבוד, הפסוקים שרויים תחת מעטה הסתר כבד של אנונימיות מוחלטת וללא נקיבת שום שם.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א', ח') – לא מוזכר שמו של המלך. זוהי גם הפעם הראשונה שבני ישראל נקראים "עם" – "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (ט'), "עם" זהו שם כללי. אחר כך הם מאבדים גם את השם המקורי ונהיים ל"העם" בלבד (כ'), בלי "בני ישראל". זו דרכה של מצרים, לאבד את השמות והמשמעות, ולטשטש את הזהות של העם היהודי.

השמות היחידים שבכל זאת הוזכרו הם של המיילדות העבריות שהצילו את הילדים – שפרה ופועה, וגם עליהם פירשו חכמים שאין אלו שמות מקוריים אלא כינויים ליוכבד ומרים וכפי שכותב רש"י – שפרה על שם שמשפרת את הוולד, פועה על שם שפועה ומדברת והוגה לוולד.

גם בפסוקים המתארים את לידת משה, שאין כל ספק שזהו מאורע היסטורי, השמות מוצנעים לחלוטין – "איש מבית לוי", "בת לוי", "הילד", "אחותו", "העלמה", "בת פרעה", "אם הילד". העובדה שאין שמות מבטאת את עומק הגלות שבני ישראל היו שרויים בה. מטרת המצרים הייתה לאבד ולמחוק כל משמעות רוחנית מהחיים של בני ישראל. כאשר לאדם אין שם ואין משמעות, הוא נמצא בגלות.

המצרים רצו למחוק את הזהות האישית, הנשמתית, ולהפוך אותה לפרט סתמי, המתבטל במכונה המשומנת של בוני ערי המסכנות.

השם הראשון שכן מופיע הוא של משה – "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב', י'). כשמשה נולד החלה הגאולה, דבר הבא לידי ביטוי בהופעת השם – "משה". 

בהמשך הפרשה עוסקים אנו שוב בחיפוש אחר השמות:

כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג', י"א). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם?

כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא, ומהי המידה שבה מנהיג השם את עולמו באותה שעה.

במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה, ולהיפך, כאשר אדם חי ללא מטרה וללא משמעות, כשאין לו שַם וכשאין לו ראייה ארוכת טווח, הוא במצב של גלות ועבדות.

כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם.

על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי? וכמו שמשה שאל בדרכו אל הגאולה – מי אנוכי?

חומש שמות הוא ספר הגלות והגאולה. כדאי לעיין בפרשות, ללמוד את סדר היציאה מהגלות והעבדות האישית ולמצוא את משמעות החיים.