בית גדול בערבה, פרק 3 – שבי, שבי

"חני, קוראים לך בחדר 107", סבטלנה הולכת אחרי עם עגלת השטיפה שלה. אני חוזרת על עקבי, מודעת לכתמים שנעלי הקרוקס שלי טובעות בשטיפה היסודית של סבטלנה.

רגל אחת שלי בפנים. "מי קרא לי?", אני מכניסה את הרגל השנייה לחדר, מיצרה על השטיפה שניזוקה.

"אני". זו אמא של שמוליק בן החצי שנה. "כמה זמן ייקח עד שיתקבלו התוצאות של הבדיקה?", היא לחוצה.

"בעיקרון שלושה ימים". זו הפעם השנייה בדקה זו, שצר לי מהוודאות שמישהו נפגע בגללי. פניה העדינות של גברת סימון מתעוותות, תוך שפיה נפתח לרווחה, אבל אז אני שולפת: "ואם יסיימו מוקדם את משלוח הדם שהגיע אתמול, ייתכן שיהיו תשובות תוך יומיים". היא מאזינה לי בדומיה, פיה ניסגר לאט, מחבקת אליה אל שמוליק המייבב. "בינתיים לכי לשתות משהו. עוד מעט יגישו ארוחת צהריים", אני מעודדת אותה. "קחי לך מנה, הוא ממילא מקבל עכשיו רק הזנה טבעית".

רק לפנות בוקר הם הגיעו לכאן, לאחר שנפרדנו משני תינוקות אחרים, שאכלסו את הלולים בחדר התינוקות ויצאו ממנו מחויכים להפליא, עם תוצאות בדיקות דם תקינות.

שמוליק הגיע עם חום גבוה שנמשך מעל שלושה ימים, ובדיקות דם שמצביעות על רמת כדוריות דם לבנות גבוהה מאד.

גם בדיקות האוזניים וגם בדיקת השתן - לא היו נראות מחשידות. השלב הבא היה בדיקה לשלילת דלקת קרום המוח. אחת הבדיקות הבלתי נעימות שקיימות אצלנו במחלקה. במהלך בדיקה זו, האמא מתבקשת להישאר בחוץ, מהסיבה הפשוטה שאם תראה איך הבדיקה מתנהלת – היא תתמוטט.

האחות והרופאה נאלצים לכופף את גבו של התינוק ולקחת מדגם מבין חוליות הגב שלו. תהליך כואב ועצוב שגם הצוות היה רוצה לוותר עליו, אילולא היה הוא מציל חיים ממש.

עכשיו שמוליק בוכה, וזה לא פלא. אחרי כזו בדיקה טראומתית, רוב התינוקות בוכים, בהפסקות, קרוב ליממה.

הטלפון שלי מצלצל. על המסך כתובה המילה "בית".

"'מה נשמע?", אני שואלת את מי שזה לא יהיה.

"בסדר, אמא, תודה על מרק הגריסים, היה טעים", אומרת חיהל'ה. תמיד יש לה מילה חמה בשבילי. ניחוח מרק הגריסים עולה באפי ומטריף אותי בגעגועים הביתה.

"לבריאות, יקרה שלי. איך אתם מסתדרים, אבא כבר חזר? איך דיתי?", אני רוצה לדעת הכל.

"אבא כאן, הוא מרדים את דיתי. כולם אכלו, חנני השאיר קצת בצלחת, כי אכל וופלה שקיבל בגן, ונישאר אוכל גם לשבי ולך".

"'שבי עוד לא הגיעה?". מערכת השעות שלי בעבודה סודרה למשמרת אמצע, בתיאום עם מערכת הלימודים של שבי. לאן היא נעלמה עכשיו כשאני צריכה אותה?

"היא הגיעה אבל יצאה שוב. רגע, אמא, דופקים בדלת, אני חושבת שזו היא".

רחשים קלים של פתיחת דלת נשמעים מהטלפון בבית. "זאת הייתה בתיה, חברה של שבי. היא הביאה לפה מחברת ואמרה לי לעביר לשבי כשתגיע הביתה".

"כששבי מגיעה הביתה, תגידי לה שתתקשר אלי דחוף", אני אומרת בכעס, "ובינתיים תעזרי לאבא עם הילדים, ותשמרו על הסדר".

"טוב, אמא, להתראות, אל תדאגי".

משהו קורה לשבי בזמן האחרון. אני מתלבטת אם זה בעקבות הלחץ הלימודי בסמינר, או סתם חכמות של גיל ההתבגרות.

אבל שבי לא בת שתיים עשרה, היא עוד שנתיים תיכנס לעולם השידוכים, ומתנהגת בדרך כלל כבת למופת.

זה התחיל מכך שיום אחד היא הודיעה לי על מבחן חוזר בלשון. "המורה נותנת לי עוד צ'אנס, החומר היה נורא קשה", היא אמרה באדישות שהרגיזה אותי מאד.

יותר הרגיזה אותי האמת. אם החומר היה נורא קשה, ובשל כך שבי כשלה בו – ניחא, אז לא גידלתי את גאונת הסמינר בבית שלי.

אבל ידעתי ששבי בגדר "גאון מהלך", ומקצוע הלשון, גם אם הוא לא הצד החזק שלה, לא אמור להפיל אותה.

יותר מזה, בימים האחרונים שבי מסתגרת בחדר עם הטלפון, ומדברת שעות רבות. היא מרבה לצאת עם חברות לקניות ולמפגשים, הרבה מעבר למה שהייתי מצפה מבת בוגרת בת שבע עשרה.

והכישלון הזה במבחן, הוא מרתיח את דמי. הרי הוא תוצאה ישירה של המנהגים המוזרים שלה בחודש האחרון.

"חני, ארוחת הצהריים שלך מתקררת", סבטלנה מנערת אותי מהחזות המסכנה שתפסה אותי.

"הו, כן", אני מחייכת לה בחצי פה. הטלפון מצלצל "בית".

"אמא, מה שלומך, חיפשת אותי?", שבי על הקו. אבני חצץ קטנות פותחות את שכר הדמעות שלי, אחת לאחת.

"כן. את בבית?", אני נמסה מאהבתי אליה. כל כך דאגתי לה, והנה היא כאן, בוגרת כמו שאני מכירה אותה.

"כן, יצאתי לקצה הרחוב, להעביר את השמלה התכלת שלי לרבקי כץ, מהכיתה. יש להם בר מצווה בשבוע הבא, והיא לא מוצאת שמלה מתאימה במחיר שפוי".

"טוב, שבי, תהי בבית עם הקטנים, בסדר? הם צריכים אותך".

"אין בעיה", היא מחנחנת את קולה ומקלילה את המצב.

באמת אין בעיה. אני מקווה.

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים".