היהודי שאל את הרוכל: "ומה עם התפילין הנוספות של יד ימין?..."

המעשה שלפנינו אירע אצל סוחר יהודי שומר תורה ומצוות, שנסע לרגל מסחרו למדינת מקסיקו, וסיפר את ההתרחשות המענייננת הבאה:

באחד הימים, בעודי הולך בשוק, הבחנתי ברוכל המוכר מיני סידקית ו'מציאות'. העברתי מבטי על סחורתו של הרוכל, ולפתע, נתקפתי בחלחלה... עיני צדה, שבין כל הפריטים והמוצרים של הרוכל, מונחים על הריצפה גם זוג תפילין משומשות, אותם העמיד הרוכל הגוי למכירה...

שאלתי את הגוי: "מהו מחירם של הקוביות הללו?". והלה נקב בסכום של מאתיים דולרים. "טוב - אמרתי לו - תן לי למדוד אותם בבקשה".

לאחר שהנחתי את התפילין על יד שמאל ועל הראש, פניתי אל הגוי: "רק רגע, היכן הזוג הנוסף של יד ימין?".

הרוכל הגוי התבלבל, התבונן שוב על מרכולתו, וניסה לחפש את התפילין של ימין. משלא מצאם התנצל: "אני מצטער זה מה שיש לי".

אמרתי לו: "אתה בוודאי מבין שמחיר 'תלבושת' חסרה, הוא פחות בהרבה... אני מוכן לשלם עשרים דולר בלבד". לאחר דין ודברים, הסכים הגוי למחיר הנמוך, וקיבלתי לידַי את התפילין.

בתי התפילין נפתחו, ונמצא שאכן יש בהם קלפים עם הפרשיות הכתובות באופן נאה כהלכתן.

כעת, ברצוני לשאול ג' שאלות:

א) האם היה מותר לי להונות ולשקר את הנכרי על מנת להוציא ממנו את התפילין? הלוא נאמר בשו"ע הרב (הלכות אונאה סי"א): "אסור להטעות את הנכרי בין בשיווי המקח בין בחשבון. וכן כל מרמה שבעולם אסורה במקח וממכר, אפילו לנכרי, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיע ללוקח, אף על פי שהוא נכרי, שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו, והרי זה כגונב ממנו ממון ואסור מן התורה"!

ב) האם מותר להניח את התפילין הללו?

ג) האם מוטל עלי לחפש אחר בעל התפילין מדין 'השבת אבידה'?

השיב מו"ר שליט"א:

א) ככל הנראה התפילין הללו גנובות, והמוציא אותן מידי הנכרי הרי הוא כ'מציל מידו', ולכן היה מותר ליהודי לנהוג כפי שנהג. (יעויין גיטין מ"ה, ושו"ע או"ח סי' ל"ט ס"ז). ואמנם כתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ח): "אסור לומר לנכרי שיתנם בזול יותר מדאי, שמא יתרגז הנכרי וינהג בהם מנהג בזיון", מכל מקום אין זה שייך בכעין מקרה דנן, כי כאן הצליח היהודי בפיקחותו לשכנע את הנכרי שמחירן נמוך.

ב) נפסק בשו"ע (או"ח סי' ל"ט ס"ו): "נמצאו תפילין ביד נכרי, ואין ידוע מי כתבם - כשרים", וניתן להניחם בברכה (כת"ס או"ח סי' ה'), לפי שאין דרך הנכרי לכתוב לעצמו תפילין, על כן וודאי שמישראל הם (ט"ז). וכל זאת לאחר שמומחים הבקיאים בענייני סת"ם, ישערו שהתפילין נעשו בכשרות (פסק"ת שם אות ה').  

ג) מבואר ברמ"א (חו"מ סי' רנ"ט ס"ג), שהמוצא ספרים, אפילו במקום שרוב תושביו נכרים, צריך להכריז עליהם, משום שהבעלים אינם מתייאשים מהם, לפי שסוברים שסופם של הספרים להגיע לידי יהודי, ואפילו אם גוי ימצאם, לא ישאירם אצלו (כי מה יש לגוי לעשות עם ספרים אלו), אלא ימכרם ליהודי, והקונה היהודי יכריז עליהם, ובעליהם יתן סימנים ויקבלם.

בדומה לזאת, גם כאן יש להכריז על התפילין בבתי כנסיות באזור, כי יתכן שאין כאן יאוש מצד בעל התפילין, כי הוא מצפה שיפלו ליד יהודי (ומן הסתם שכך יהיה, כי איזה נכרי יקח לעצמו תפילין), ומאחר והן משומשות, אולי יוכל בעליהן להכירן בטביעות עין.

לאחר שבעל התפילין יִמָּצֵא, ויקבל את התפילין שלו, עליו ליתן למשיב-האבידה את הסכום ששילם לרוכל הנכרי (כמבואר בשטמ"ק ב"מ כ"ד: בשם התוס').

והנה, במקרה שהכריז המוצא על התפילין, אך לא נמצאו בעליהן, רשאי המוצא להניחן, כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רס"ז סעיף כ"א): "מצא תפילין, שָׁם דמיהן (עבור בעליהן), ומניח (המוצא) את התפילין עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות (תפילין) בכל שעה". דהיינו, המוצא רשאי להחזיק את התפילין לעצמו ולהניחן, ויוצא בהן ידי מצוַת תפילין (אם ירצה לקנותם לעצמו), משום שבוודאי בעל התפילין לא יקפיד, ויתרצה לקבל את דמי התפילין מהמוצא, ולרכוש במקומן תפילין אחרות.

לסיכום: מותר היה לסוחר היהודי להוציא את התפילין מיד הנכרי במרמה. וכעת עליו להכריז עליהן. ואם ירצה, רשאי להניחן בעצמו (כי נראות ככשרות), וזאת באופן שֶׁיָּשׁוּם את מחיר התפילין, ואת הסכום יתן לבעליהם לכשימצאם.

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.