למה לא אקשיב לקלטת של שרה נתניהו? טור אישי מזווית קצת אחרת 

באחד מרבי המכר הכי מפורסמים במאה הקודמת, טבע הסופר ג'ורג' אורוול את המונח "האח הגדול". אורוול תיאר מציאות דיסטופית מצמררת, בה כל אזרח תמים נתון במעקב תמידי ולא פוסק. כל מילה ומילה נרשמת, כל עבירה קטנה מתועדת ומצולמת. מסך הפיקוח האימתני אורב תמיד בכל מקום, הוא מסוגל לראות הכול, לשמוע הכול, ואפילו למדוד את קצב פעימות הלב.

בשנת 1949, כשכתב אורוול את ספרו, העתיד הקודר שתיאר היה נראה דמיוני ממש, עומד באותה שורה עם חלליות עמוסות תיירים שטסות מחוץ למערכת השמש ועם מכונות על זדוניות ששולטות בעולם כולו. ספק אם אורוול עצמו תיאר שיום יבוא, ודווקא במדינה מפותחת ומתקדמת, כזאת שרחוקה מכל סימני טוטליטריות, החזון שלו יתגשם.

כבר לא מדובר במדע בדיוני או במעקב שמאפיין רק משטרים אפלים. גם במדינות דמוקרטיות ומערביות, הכל מתועד נון סטופ. 24/7. צפרת למישהו בעצבנות ברמזור? הקלטות שלך מאותו הרגע מוצאות את דרכן לטוויטר במהירות הבזק. החלקת ברחוב באופן מביך במיוחד, כזה שהיית מעדיף לחסוך מהעולם? סרטונים המשחזרים בהילוך איטי את רגע הנפילה כבר רצים בכל קבוצת ווטסאפ שמכבדת את עצמה. כל צעד וצעד נרשם. כל אמירה טפשית מתועדת. שום דבר לא הולך לאיבוד.

לכל אחד יש רגעים שהוא היה מעדיף למחוק מההיסטוריה שלו, להשאיר אותם בקופסה סגורה ולא לחשוף אותם לעולם אף פעם. אבל היום, יותר מפעם, הסיכוי שלנו למחוק הכל הוא קלוש מאד.

מה היה קורה אם היו מקליטים אותי?

לא שמעתי את ההקלטות של שרה נתניהו, אלו בהן היא תועדה נוזפת בחומרה באחד מאנשי המקצוע שמולם בעבדה בעבר. אני גם לא מעוניינת לשמוע. כל מה שיכולתי לחשוב עליו, בזמן שרפרפתי על כותרות החדשות, היה כנראה מה שעבר לרבים מאיתנו בראש: מה היה קורה אם מישהו היה מקליט אותי באיזה זמן נפיץ, ללא ידיעתי, ושומר את אותה הקלטה לאיזה יום עתידי ורחוק, כדי לפרסם אותה ברבים?

זו אולי ראיית עולם פסימית משהו, אבל אני סבורה באמת ובתמים שלא מלאכים מתהלכים כאן על פני האדמה, ביננו, אלא בני אדם. ובני אדם הם לא מושלמים. הם לפעמים כועסים ולפעמים אוהבים ולפעמים צועקים ולפעמים נעלבים, ולפעמים עושים שטויות שהם מתחרטים עליהן.

שרה נתניהו היא לא מלאכית, ויסלחו לי כל אוהביה. היא רק בת אדם, כזאת שלפעמים צועקת ולפעמים מתרגזת, ולפעמים אומרת בשיחה דברים שהיא מקווה שאף אחד לא יקליט ולא ישמיע בעוד כמה שנים. לא הייתי רוצה להיות במקומה, אבל גם מאד לא הייתי רוצה להיות במקום אותם עיתונאים חסרי חמלה, אלו שחושבים ששידור שיחה אישית של אישה שאינה נושאת בשום תפקיד ציבורי, שיחה שהתנהלה לפני שנים רבות, היא הישג עיתונאי מרהיב שאין דומה לו.

החיים שלנו מורכבים ממספר בלתי נתפס של רגעים קטנטנים וחולפים. שיקום האיש שהיה מוכן להיות תחת מעקב בלתי פוסק, שהיה מוכן לחשב ולשקול את כל אותם רגעים קטנים כאילו הוא אזרח בצפון קוריאה או חבר ברוסיה הקומוניסטית של סטאלין?

לא מכירים אף אחד שהיה קם? לא מכירים אף אחד שהיה מסכים שכל רגע ורגע, כל מעידה קטנה או גדולה שלו, תתועד ותישמר לדיראון עולם?

זה בסדר, לא חשבתי אחרת.

אחד הדברים שכל מדינה דמוקרטית מתהדרת בהם, הוא החופש של כלי התקשורת שבמדינה, חופש לפרסם תחקירים ולהביע דעות ללא משוא פנים, בלי צורך לתת דין וחשבון לאי מי מהעומדים בראשה. כל זה חשוב מאד, אבל אני סבורה שדבר נוסף שצריך להיות חשוב במדינה שטוב לחיות בה, הוא מעט חמלה. כן, אפילו חמלה כלפי דמויות ציבוריות.

כי אחרת, לאט לאט נגלוש במדרון התאווה לרייטינג ולכותרות, ונגלה יום אחד, בלי לשים לב, שאנחנו לא כל כך רחוקים מאותה מדינה טוטליטרית דמיונית בה כל רגע ורגע מתועד ומוקלט ומופץ לעולם. וזו, הבהיר ג'ורג' אורוול בספרו טוב מאד, ממש לא מדינה שהייתם רוצים לחיות בה.