ילד סוגר מעגל: ראיון עם סבו של מוישי הולצברג

בין הדיווחים על ביקור ראש הממשלה ופמלייתו בשבוע שעבר בהודו, תשומת לב מיוחדת תפסה הידיעה על הצטרפותו של מוישי הולצברג, בנם של הרב גבריאל ורבקי הולצברג הי"ד שנרצחו בפיגוע שהתרחש בבית חב"ד מומביי לפני תשע שנים.

מוישי, המתכונן לחגיגת הבר מצווה שלו, היה פעוט בן שנתיים בזמן מתקפת הטרור הרצחנית. הוא שרד את הטבח שביצעו המחבלים וניצל על ידי סנדרה, סוכנת הבית ההודית, שבתושייתה הבריחה אותו.

מרגע שהחלה מתקפת הטרור על הבית, הסתגרה סנדרה לבדה במזווה החשוך. כשתים עשרה שעות עשתה שם, אחוזת אימה, מכווצת באחת הפינות ומתפללת לאלוהים שיעזור לגבי ולרבקי, שיציל את מוישי, שיציל אותה, שהכל יסתיים ללא הרוגים. בלבה האמינה שגבי ישתלט על המצב. היא הכירה אותו כאדם קר רוח ובעל תושייה. היא ניסתה לחשוב טוב. הרי יש לו שיקול דעת, והוא מכיר את הבית היטב. בנוסף, הוא לא אדם חלש, הוא שוחט, ולכן הוא יודע להשתמש בסכין אם צריך. ואם היא תחשוב טוב בסוף הכל יהיה בסדר, היא אמרה לעצמה, כך לימדה אותה רבקי.

בכל אותן שעות ארוכות שררה בבית דממת מוות, שהופרה לעתים בקול נפץ או צעקות. לעתים היריות נשמעו קרובות אליה, והיא טרופה ממחשבות על יושבי הבית ובראשם מוישי הקטן התכנסה עוד יותר בפינה החשוכה. המתח התיש אותה, אבל היא לא יכלה לעצום עין, הפחד היה חזק. מדי פעם אזרה אומץ, התקרבה אל חרכי דלת המזווה והציצה החוצה. אור שחר חיוור התחיל לעלות ברחוב ולהאיר את החלל החשוך של הבית.

הבוקר עלה אט-אט. השמיים האדימו וקרני שמש ראשונות הסתננו אל הבית. החושך החל להתפוגג, אך השקט המאיים נמשך. החילוץ טרם הגיע.

בסביבות השעה אחת-עשרה בבוקר נשמעה ברחבי הבית צעקה של ילד. "סנדרה! סנדרה!". מוישי בן השנתיים קרא לה. סנדרה לא היססה, כקפיץ משוחרר זינקה ממקומה ויצאה אל הפרוזדור. ההרס שנגלה לעיניה בקומה הראשונה החריד אותה. המטבח, חדר האוכל, המדרגות המובילות אל הקומה השנייה – הכל הרוס. "נארימן האוס", מפעל חייהם של גבי ורבקי, היה לעיי חורבות. הקירות מנוקבים, הרהיטים מנופצים ושברי טיח היו פזורים מסביב, טובלים בכתמי הדם הרבים שעל הרצפה.

היא עלתה בזהירות אל הקומה השנייה. ושם, על הרצפה במשרד של גבי, ישב מוישי ובכה בין  הוריו ששכבו מימינו ומשמאלו. סנדרה הרימה בזריזות את מוישי בזרועותיה ויצאה מהמקום במהירות, כשמוישי צורח ובוכה בחיקה. כל העת היא מנסה להרגיע אותו. היא יודעת שאלו רגעים קריטיים, שעלולים לעלות בחייהם. אבל היא לא עוצרת, גם כשמוישי מסרב להירגע.

אחרי מספר רגעים של מרוצה יצאו סנדרה ומוישי אל הרחוב אחוז המהומה והבלבול. לא רחוק מהבית, במורד הרחוב, התקבץ קהל גדול של סקרנים מהשכונה ואנשים העוקבים בדריכות אחר המתרחש. בקהל נמצאים אנשי הקונסוליה הישראלית וצלמים המתעדים במצלמותיהם את סנדרה המבוהלת, כשהיא יוצאת פרועת שיער מבית חב"ד, ופעוט זהוב שיער מיילל בזרועותיה. תמונות של סנדרה ומוישי שנמלטים מבית חב"ד נקלטות במצלמות הטלוויזיה שבמקום. התמונות שמשודרות בזמן אמת, נקלטות גם בארץ ונחרטות בזיכרונו של הקהל הישראלי, שעקב בדריכות אחרי הדרמה במומביי.

גלגולי שלג בניו-יורק

עבור גבי ורבקי, השליחות הייתה ייעוד חייהם, כיהודים בכלל וכחסידי חב"ד בפרט. יד ההשגחה הכירה בין החסיד השקדן שנתברך בחושי יזמות ופעולה לבתם של שליחי הרבי מלובביץ' בעפולה.

כבר מראשית דרכם היה ברור להם כי הם מייעדים את חייהם לשליחות. אך הם לא ביקשו לעצמם קרקע נוחה לפעולה, אלא ביקשו "להדר" דווקא במקום מורכב שלא הציע חיים נוחים. הבחירה נפלה על הודו, שמחד קיבצה לתוכה עשרות אלפי טיילנים ישראלים צעירים בכל שנה. אך מנגד, לא רק שלא הציעה שום מערכת מינימלית עבור יהודי שומר מצוות, אלא מדובר בחברה שרובה מורכב מעובדי אלילים.

(מ)קווה אל ה'

לאחר שהצליח להשיג אישורי בנייה מצד השלטונות החל גבי במבצע לגיוס תרומות עבור הקמת המקווה. הוא שלח פקסים ומיילים לבעלי הון, בהם הסביר עד כמה חשובה בניית מקווה טהרה במומביי. התגובה לא איחרה לבוא, בדמות זרם תרומות שאפשרו את התחלת השלב המעשי: תכנון ובניית המקווה. לשם כך הוא שכר לעבודה את הרב בועז לרנר מקריית מלאכי, מומחה חב"די לבניית מקוואות, וזה הגיע להודו בספטמבר 2006, קצת לפני תקופת החגים של חודש תשרי תשס"ז. זמן הביקור נקבע לשלושה שבועות, שבהם התכוון הרב לרנר לסייע בתכנון ובניית שני מקוואות: האחד בפושקר והשני במומביי. זאת הייתה משימה מורכבת וקצובה שדרשה תזמון מדויק. אלא שעונת המונסונים, שעמדה בסיומה, הקשתה על המשימה. מצד אחד, גשמים פתאומיים עזים יכלו למוטט את אתר הבנייה של המקווה; מצד שני, הם היו נחוצים למילוי 'אוצר' המים. הרב לרנר הבין כי העבודות חייבות להסתיים עם הגשם האחרון. התזמון הפך למרכיב קריטי בהצלחת המשימה.

לכן החליט הרב לרנר, בעצה אחת עם גבי, כי המקווה לא יהיה גדול – שלושה מטרים על ארבעה וחצי מטרים (כשלושה-עשר מ"ק) – אך הוא יהיה מפואר. לאחר שהדבר סוכם ותוכנן, החלו השניים בסיוע קבלן מקומי, ביום השמיני של חודש ספטמבר, את בניית המקווה. אך גשמי מונסון כבדים שירדו על העיר בימי היעדרותו של הרב לרנר הרסו את כל העבודה. המלט נסדק, הקירות נחלשו והבור התמלא במים.

העבודה החלה מחדש. מי הגשמים נוקזו מאגן הטבילה, והמחיצה הפנימית הוסרה על מנת לחזק את היסודות, אך גשם שוטף שירד שוב על אתר הבנייה מוטט את הקירות. גבי ובועז החליטו להסתמך על מסורת מקומית שגורסת כי בסביבות אמצע חודש ספטמבר פוסקים הגשמים. הם החליטו לנצל את הזמן בין הפוגות הגשמים כדי לבנות את הקירות, ולאסוף את מי הגשמים האחרונים כדי למלא את המקווה. המקווה נאטם וטויח בשנית, הקירות נבנו וחוזקו, ורשת תעלות אזבסט נפרשה על גג בית הכנסת 'תפארת אליהו', במטרה לנקז את מי הגשמים אל המקווה החדש.

אלה היו ימים מתישים ומורטי עצבים. החגים עמדו בפתח, רבקי הייתה בהיריון מתקדם, וזמן שהותו של הרב לרנר בהודו הלך והתקצר. גבי ידע כי הוא חייב לסיים את בניית המקווה לקראת הימים הנוראים, והתמסר כל כולו למשימה. ההפוגות בגשמים סייעו לו להשלים את הבנייה, אך במהרה התברר כי זרזיף הגשם האחרון לא מילא את המקווה עד שיעור המים המינימלי הנחוץ. גבי הבין שרק נס יוכל לסייע לו במשימה.

גבי עמד באחד הבקרים לאחר שהסתיימו עבודות הבנייה, והביט בעיניים כלות בעננים שחלפו מעל לראשו. הוא חש שזו 'עת רצון', הוא התפלל בדבקות ולפתע קדרו השמים, ותוך כמה דקות החל לרדת על העיר גשם כבד. הוא התעצם במהירות. טיפות מים כבדות זרמו מטה אל תעלות המים שעל גג בית הכנסת, ומילאו בשצף את ה'אוצר' של המקווה החדש. עיניו של גבי הרטוב נצצו משמחה. משימת בניית מקווה חב"ד במומביי הושלמה.

שיעורים על מיטת המלון

כמו מעשה בניית המקווה, כך כל שהותם של גבי ורבקי הייתה מלווה ביוזמה, אמונה וחסדי שמיים. ואלו נתנו סימנים כבר מרגע הגעתם לעיר. בתחילה השתכנו הזוג במלון קטן ודל שענה לשם 'סטראנד הוטל'. כמו יתר האכסניות שהציעה מומביי, גם הוא לא הרשים במיוחד. לא במראהו ולא במתקנים שהעמיד לרשות אורחיו.

אבל כבר בשבת הראשונה לשהותם במומביי, הפך חדרם הקטן של גבי ורבקי לחיקוי של אוהל אברהם אבינו. בערב שבת עבר גבי בין שבעת בתי הכנסת של העיר וקיבץ בדרכו עשרה יהודים, כדי לקיים תפילה במניין. רבקי הכינה את ארוחת השבת על גזיה שהונחה על משטח השיש, ליד הכיור במקלחת. התפריט התבסס על מנות צמחוניות, אורז עם ירקות מאודים ודגים שגבי קנה בשוק. את החלות אפתה רבקי במכונת לחם קטנה שהביאו עמם מהארץ.

זאת לא הייתה סעודה מפוארת. קשיים טכניים ובעיות כשרות צמצמו את התפריט, וגם החדר עצמו לא יכול היה להכיל אורחים רבים. אבל עצם המפגש עורר התרגשות בקרב הנוכחים. שעה ארוכה הם אכלו ושוחחו, ובסיום הערב עלה קול שירה מהחדר.

בשאר ימות השבוע ערך גבי שיעורים על המיטה בחדר. השמועה שחלפה מפה לאוזן הביאה אל 'בית חב"ד' הטרי גם מטיילים וחברי קהילה ששמעו על פעילותו של זוג שליחי חב"ד. אך קיומו של המרכז המאולתר היה למורת רוחו של מנהל המלון, לאחר שעובדיו התבקשו להוסיף עוד ועוד כיסאות ושולחנות לחדר. גבי דיבר עם המנהל ופתר את הבעיה בדרך המקובלת בהודו: 'טיפ' שמן תמורת העלמת עין.

בעיה נוספת שעמה נאלצו גבי ורבקי להתמודד הייתה העדר מוצרי מזון כשרים. גבי שהוסמך כרב ידע לזהות בשווקים מוצרים המותרים לאכילה. בנוסף, נעזרו בחסידים שהגיעו לעיר והביאו עמם מוצרי מזון. כל הפעולות הללו דרשו מאמצים וכושר אלתור מפותח, אך הם החווירו לעומת המשימה הגדולה של השנה – ארגון ליל סדר פסח.

על הגג של 'שלי'ס הוטל'

מדובר היה באירוע לוגיסטי מורכב עם חשיבות סמלית עצומה לגבי ורבקי. שכן כתבות טלוויזיוניות תיעדו מאות רבות של תרמילאים המסבים לשולחנות הפסח בבתי חב"ד בעולם – ובפרט במזרח אסיה – וגבי ורבקי רצו 'לעמוד בסטנדרטים', לערוך סדר דומה שימשוך מטיילים וייתן הכרה פומבית להתבססות בית חב"ד במומביי.

זה היה גם הרגע שבו החל גבי לנצל את מיומנויותיו המקצועיות כשוחט, אשר הפכו אותו בתום חמש שנות שהייה במומביי לספק היחידי של עופות כשרים לכל בתי חב"ד בהודו. עד לאותו יום, בשר כשר הגיע מהקהילות היהודיות הפזורות בהודו. גבי – לו היה רוצה – יכול היה להיות נוכח בשעת השחיטה אצל השוחט המקומי של קהילת 'כנסת אליהו', ולפקח עליה שתהיה על פי הכללים הנהוגים בחב"ד. אך סביר להניח שנוכחות שכזאת הייתה מעוררת אי-נעימות ומתיחות מצד השוחט, מחשש כי הדבר יפגע בפרנסתו, ומצד הקהילה המקומית, מחשש כי הרב החב"דניק אינו סומך על כשרות השחיטה. גבי העדיף לפיכך לוותר על השחיטה, עד לאותו סדר פסח ראשון שנערך בבית חב"ד.

את העופות לחג קנה גבי בשוק סמוך, שם גם שחט אותם. לאחר מכן הוביל את העופות בארגזים אל בית חב"ד, בסיוע שמוליק, גיסו ואחיה הצעיר של רבקי, שבא מישראל לעשות את החג בהודו כשבאמתחתו אספקה גדולה של מצות, גפילטע פיש משומר, קופסאות שימורים ובקבוקי יין כשרים לפסח. במטבחון צר - רצועת שיש בצורת האות ח' ששני כיורים בצדיה – הכשירו רבקי וסנדרה, העוזרת החדשה, את העופות והכינו מהן את ארוחת החג.

הסדר עצמו התקיים ב'שלי'ס הוטל', המלון אליו עברו לאחר כמה חודשי שהייה ב'סטראנד הוטל'. הסדר נערך על הגג שאורחים רבים, שבאו לחגוג את האירוע רחוק מהבית, מילאו אותו. עשרות תרמילאים שנקלעו למומביי וכמה ידידים מקומיים של גבי ורבקי. באוויר הלילה ריצדו אורות מרכז העיר המאוכלסת בלמעלה מ-12 מיליון נפש, וזוהר פנסיו של מלון ה'טאג' מאהל' האיר את השמים. למטה ברחוב התגוללו כמדי ערב קבצנים וילדים, אבל בדירת הגג למעלה הייתה אווירה של חג, של רגע מרגש במיוחד, ראשון מסוגו.

עם זאת, שיאו של הבית לא היה באירועים מעין אלו, אלא בכל סוף שבוע. בבית חב"ד מומביי סעודת ליל שבת הייתה ללא ספק מאורע מרכזי שחזר מדי שבוע. השתתפו בו עשרות אורחים, רובם תרמילאים ותיירים ישראלים. לאחר יומיים של הכנות קדחתניות, כשהשמש הייתה נוגעת בגגות המגדלים, הייתה יורדת על בית חב"ד אווירה של קדושה. רבקי הייתה מדליקה את נרות השבת, כשמסביבה אורחות הבית. לכאורה, שום דבר לא הסגיר כי בתוך הבניין מתנהל מרחב זמן שונה מזה שהתקיים בחוץ. רחוב הורסומג'י, בו שכן 'נארימן האוס', המבנה הגדול אותו רכש ושיפץ גבי לאחר שעזבו את 'שלי'ס הוטל', המשיך להיות הומה בשישי בערב בקטנועים ובהולכי רגל. החנויות היו פתוחות, ומבתי הקפה בקעה מוזיקה קולנית. אך בתוך בית חב"ד התקיים עולם אחר לגמרי, נינוח ושקט. זמן של קדושה.

תחת השרוולים הלבנים

ההכנות לשבת החלו כבר ביום רביעי, עם שחיטת העופות. גבי, רכוב על אופנוע 'אנפילד' ישן השייך לג'קסון, בנה של סנדרה סוכנת הבית, היה שב משוק קולאבה הסמוך עם העופות השחוטים אל הבית. זקנו האדמוני מתבדר ברוח החמימה, וכיפתו מהודקת היטב לראשו. רכון קדימה, מנסה לשמור על יציבות האופנוע, כשארגזים של עופות שנשחטו זה עתה על ידו במשקל של יותר מעשרים קילו - קשורים מאחוריו.

הכביש סואן ורחובות הרובע דחוסים בכלי רכב שונים ומשונים: ריקשות, אופניים, אופנועים, מכוניות, אוטובוסים. כולם משתרכים לאטם בצפירות קצובות, כשעשן חריף וצורב מוסיף לתחושת המחנק שבאוויר. במומביי לח, רטוב וחם כמעט בכל ימות השנה. נדמה שאין כל יד מכוונת במה שמתרחש ברחוב.

גבי שומר על קור רוח ומתנהל במיומנות על האופנוע. מראהו החיצוני של האברך הממושקף מטעה. הוא יכול להיראות צעיר ממניין עשרים ותשע שנותיו, אבל כפות ידיו מעידות כי אלו ידיים של איש מלאכה, לא רק תלמיד חכם. אלה כפות ידיים שיודעות לאחוז גם בסכין ובמקדחה. זרועותיו החסונות מוסתרות תחת שרוולים לבנים, וכתפיו רחבות.

חזיתות הבתים שלאורך הדרך מכוסות ערב רב של שלטים, תריסים ועציצים. שלטי פח וניאון צבעוניים באנגלית ובהינדי, חנות מכולת, מספרה, פרלמנט שכונתי בבית קפה, מוסך, ומשני עברי הדרך – קומות על קומות של דירות מגורים, שמזגני קיר ישנים מקשטים את חזיתותיהן כמו שומות חלודות. כביסה צבעונית מתייבשת מעל הר אשפה. עציצים תלויים מעל מרזבים מטפטפים.

לאחר שעשה את דרכו בין המכוניות, נכנס גבי אל רחוב הורסומג'י, שהוא לא יותר מסמטה צרה. לאחר רגע, הוא עומד עם האופנוע מול בניין שבחזיתו הצחורה נראות, זו על גבי זו, חמש שורות מקבילות של מרפסות. צמחים ירוקים ומטפסים, שלא מכבר החלו להכות שורש ולהתפשט באדניות, מקשטים כל מרפסת לאורכה. אופיו המטופח של הבניין הגבוה וצבעו הבוהק בולטים על רקע העליבות שמסביב. מהעבר השני של הרחוב נמצא בית קפה. חזיתו מרוחה בצבע תכלת זרחני, ובמרכזה שלט כחול כהה ועליו הסמל המוכר של חברת "פפסי". בהמשך נמצאת הכניסה לקליניקה המאולתרת של הרופא המקומי, המעוטרת בפסלוני אלילים.

לאחר שתי צפירות, שניים מעובדי המטבח של בית חב"ד, קיסארי וג'קי, מופיעים בפתח הבניין. הם מסייעים לגבי לפרוק את הארגזים האחרונים ונושאים אותם פנימה. גבי מוחה את הזיעה שעל מצחו ומנגב את משקפיו דקי המסגרת. אודם ניכר על לחייו הבהירות. היום מתנהל כסדרו, אך הוא עדיין לא נגמר.

העבודה רבה, מאחר שמספר האורחים בממוצע עמד על כמה עשרות. רבקי נאלצה להשקיע שעות רבות במטבח, לצד סנדרה ועובדים אחרים, בהכנות לארוחה: היא אפתה חלות, ניקתה דגים שגבי הביא מהשוק, בישלה עופות טריים, והשתדלה להכין מנות שיזכירו לכל הנוכחים את טעמי הבית היהודי: גפילטע פיש, מרק עוף עם אטריות, סלט סלק, כבד קצוץ, סלט ביצים, קוגל אטריות עם קינמון.

'לחיים' כפול שלוש

יומיים שלמים ארכו ההכנות, שכללו גם את הכנת האירוח. זה היה נוהל קבוע. כל ההמולה הייתה עוצרת כשרבקי, לבושה בשמלה חגיגית, הייתה מליטה בידיה את פניה מול פמוטי הכסף, ומברכת על הדלקת הנרות. גבי, לבוש בסירטוק חב"די ומגבעת שבת מהודרת, היה יוצא לתפילה בבית הכנסת 'כנסת אליהו', מרחק עשרים דקות הליכה, יחד עם אורחים שהצטרפו אליו. לאחר כשעה, בסיום התפילה, היה שב הביתה מחויך עם כל החבורה, ומברך את כולם עם כניסתו בברכת "שבת שלום".

לאחר זמן קצר היו כולם מתיישבים בחדר האוכל שבקומת הכניסה. תחילה היו הנוכחים שרים ומזמינים את מלאכי העליון לשבת עמם בסעודה. לאחר הקידוש ובציעת החלות, החלה הסעודה. לאחר סיום המנות הראשונות, היה גבי פותח ומציג את עצמו. היה זה האות לתחילתו של סבב היכרות בין הנוכחים, מכיוון שבכל ערב שבת נכחו אורחים שונים מאלה שהיו בו בערב הקודם. כל אחד סיפר על עצמו, נידב פרטים אישיים והסביר מה הביא אותו להודו ואל בית חב"ד.

לאחר מכן, גבי היה מספר איזו מעשייה חסידית או מגולל פרשנות מעניינת לפרשת השבוע, מתוך שיחותיו של הרבי מלובביץ'. הוא למד להכיר היטב את הקהל שלו. חלקם לא התעניינו כלל במסורת היהודית, ומבחינתם ההאזנה לדבריו של הרב הצעיר הייתה מעין 'תשלום' שנדרשו לשלם תמורת הארוחה החופשית. אבל גבי ידע לכוון את דבריו גם אליהם. הוא ידע כיצד לפנות אל תחומי עניין שונים, באמצעות הרחבת משמעויותיה של הפרשה. הוא קישר אותה לחיי היומיום, אל אירועים היסטוריים ואל מציאות אקטואלית, ונשא את דבריו בנימה נעימה ולא מתנשאת. לא תמיד היו הסכמות סביב השולחן, ולעתים התעוררו חילוקי דעות, אבל זה בעצם מה שגבי רצה ליצור בקרב המשתתפים - עניין.

אמא של שבת

לאחר שהכוסות התרוקנו, הגיע רגע התעלות הנפש – הניגונים, שלתוכם נשזרו שירי קודש שמוכרים לכל ישראלי: 'שירת העשבים', 'אדון עולם', 'ישראל, בטח בה'' ו'הנה מה טוב ומה נעים'. בשלב זה, נסדקו חומות המבוכה אצל התרמילאים הצעירים, והם יכלו לשים לרגע בצד את הדעות הקדומות על היהדות החרדית, ולגלות את המשותף בינם לבין מארחיהם.

לאחר שהסתיים שלב הניגונים, הוזמנו הנוכחים לתרום את חלקם: בשיר, בסיפור מהביוגרפיה האישית, בהזכרת מעשה טוב של יהודי, או בהתחייבות לעשות מעשה טוב בעתיד. מי שהשתתפו בערבי השבת אצל גבי ורבקי מספרים, שהם חוו במהלכם רגעים נדירים של השתייכות לקהילה, הרחק מהבית.

רק אז, כשסביב השולחן שררה אווירה משוחררת ונעימה של 'שבת אחים', הוגשה המנה העיקרית. לפני הקינוח התקיים עוד סבב 'לחיים', מלווה בדברי תורה וחסידות, ואחרי הקינוח - פירות טריים, לפתן או קוגל אטריות – ננעלה הסעודה בסיבוב משקה אחרון. בשלב זה השעה כבר הייתה בסביבות חצות, ובטרם קמו מהשולחן בירכו המשתתפים את ברכת המזון. חלק מהם פרש למיטה, וחלק אחר המשיך לדבר סביב השולחן אל תוך השעות הקטנות של הלילה, עד שהעיניים החלו נעצמות בכבדות. גבי ורבקי, על אף עייפותם הרבה, לא מיהרו לעזוב. הם המשיכו לנהל שיחה חברותית, לשמוע מתרמילאים על מסעותיהם ולספר על חייהם בבית חב"ד.

את יום השבת בילה כל אחד על פי דרכו. היו מי שנותרו לישון עד שעה מאוחרת, היו מי שהצטרפו לגבי וקמו לתפילת שחרית ב'כנסת אליהו', והיו מי שיצאו לטייל בעיר. בארוחת הצהריים הורגשה נוכחות דלה יותר של סועדים, אך השולחן עדיין היה מלא בכל טוב.

לרבקי הייתה השבת הזדמנות מתוקה לשעות של אושר בחברת מוישי. את מה שלא יכלה לעשות איתו במהלך השבוע, עשתה בשבת. אז פינתה את עצמה לגמרי למענו, קראה לו ספרים, שיחקה עמו בחדר שבקומה החמישית, והרעיפה עליו אהבה. הרגעים האלה טענו אותה בכוחות מחודשים. כל השבוע היא הייתה האמא של הבית, טרודה בדאגותיהם של המבקרים, מתרוצצת בין החדרים, מנקה ומבשלת. אך בשבת היא הייתה כל כולה האימא של מוישי.

לא מסתירים כלום

קרוב לעשר שנים חלפו מאז אותו לילה מר ונמהר. בשבוע שעבר הגיע מוישי, מלווה בסביו וסבתותיו, לביקור ראשון מאז עזב את הודו לאחר שניצל ממתקפת הטרור. אנו ניצלנו את ההזדמנות לשוחח עם הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי, ולשמוע על רשמים ייחודים מהביקור.

"בכל הזמן שחלף מאז שגבי ורבקי נרצחו האירוע נוכח בתודעה של מוישי", מספר הרב שמעון המשמש כשליח חב"ד בעפולה, "וזאת מתוך רצון לעזור לו להתמודד עם מציאות החיים. שהרי עצם המצב שבו הוא גדל בבית סבא וסבתא וללא הורים, לא תמיד התקבל בהבנה על ידי חבריו בגן הילדים. גם מתוך רצון למנוע הדחקת יתר שעלולה בעתיד להתפרץ, אנו, בעצה עם מומחים, לא הסתרנו ממנו את מה שקרה".

ואיך הדבר בא לידי ביטוי בבית?

"אנו מספרים לו שהוריו היו שלוחים של הרבי. וכשם ששליחים התנסו בניסיונות, כך גם הוא. למשל עקדת יצחק שהתנסה בה אברהם, קרויה דווקא על שמו של יצחק, הבן. זה שיעור גדול באמונה. ואנו חסידים ואמונתנו בקדוש ברוך הוא שלמה".

איך התכוננתם לקראת הנסיעה להודו?

"למעשה לא תכננו לנסוע השנה להודו, הנסיעה נחתה עלינו בהפתעה גמורה. תכננו לנסוע לקראת הבר מצווה של מוישי, שבעזרת ה' תתקיים בשנה הבאה. העלינו כל מיני רעיונות, לנסוע למומביי ולקיים שם את הנחת התפילין הראשונה, או לנסוע לחצרו של הרבי ואז להמשיך למומביי. בכל מקרה היה עוד חזון למועד. אבל בקיץ האחרון, ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בארץ, ובמסגרת הביקור ארגנה השגרירות ההודית בארץ, בהוראתו של מודי, מפגש בינו לבין מוישי. קיבלנו הודעה על המפגש, ומוישי התרגש והכין כמה דברים באנגלית והינדית, אבל כאשר מודי נכנס לחדר, מלווה בראש הממשלה נתניהו, הוא ניגש אל מוישי ושאל אותו באנגלית 'מה אתה רוצה לומר לי?' ואז מוישי השיב בספונטניות 'אני אוהב אותך'.

"התשובה של מוישי מוססה מיד את כל הפורמאליות של הביקור. מודי חיבק אותו, וכולנו ראינו בתמונות שפורסמו באיזו אהבה. נתניהו 'נאבק' עם מודי מי ירעיף יותר אהבה על מוישי. מודי המשיך לחבק אותו ושאל את מוישי 'ומה עוד?' ואז מוישי אמר כמה משפטים באנגלית ובהינדית, ואמר שמודי אוהב את כל עם ישראל...

"מודי שאל אותו מה עוד הוא מבקש, ומוישי השיב 'להיות שליח במומביי'. מודי מצדו הבטיח לו שכך יהיה, ועד אז בכל פעם שמוישי יגיע לביקור בהודו, הוא יבקר אותו בלשכתו. נתניהו שעמד לצדם אמר שביקור כזה יגיע בעוד כמה חודשים, כשהוא עצמו מתכנן להגיע לביקור גומלין בהודו ומוישי יצטרף אליו לנסיעה".

"לאחר מכן שאלתי את נתניהו אם הדברים נאמרו לפרוטוקול או שהוא אכן התכוון לכך. באותו רגע נתניהו פנה לראש הלשכה יואב הורוביץ, והנחה אותו לצרף אותנו".

חובשים מסכת צחוק

והנה נתניהו מימש את הבטחתו, ולא לפי התכנון המקורי אתם מצטרפים אליו לנסיעה.

"למען האמת נתניהו רצה שנצטרף אליו לכל הנסיעה. אך אנו העדפנו לטוס ביום שני כדי לעשות את השבת במנוחה. מהשגרירות ההודית התאכזבו לשמוע זאת, ואמרו שמודי ממתין לו. הופעל עלינו לחץ, וחשנו שתקרית דיפלומטית עלולה להתפתח. אבל טובתו של מוישי, כתמיד, עמדה לנגד עינינו, וכדי למנוע ממנו עומס רגשי החלטנו להגיע להודו לחלק מהביקור ולא לכולו. להודו יצאנו בסך הכל שבעה - אני ורעייתי, הסבא נחמן הולצברג והסבתא פרידה, סנדרה, המטפלת ההודית שהיא כבר אזרחית ישראלית, והפסיכולוג ד"ר משה בן אילון מקיבוץ מירב שמכוון אותנו, ודאג שלא תהיה הצפה רגשית ולווסת רגשית את הביקור.

"לביקור היו שתי מטרות מבחינתנו. האחת, להודות לה' על ההצלה, שמוישי יוכל להגיע ולברך בשם ובמלכות על הנס שנעשה לו במקום הזה. הדבר השני, הוא השליחות. שמוישי יבקר במקום שהוא עתיד להגיע אליו כשליח של הרבי. כשם שהוריו היו מוכנים למסור נפש בגשמיות, הוא בעזרת ה' יפעל מתוך מסירות נפש של רוחניות, כפי שהורונו אדמו"רי חב"ד".

תוכל לספר לנו על הביקור ב'נארימן האוס'?

"לא דבר פשוט", הרב שמעון נאנח והמילים נחנקות בגרונו. עוד רגע ארוך של נשימה והוא ממשיך ומתאר, "כמו ביציאה מנמל התעופה בארץ, גם ליד הבית חיכו לנו גדודי צלמים. בקושי רב פילסנו את הדרך פנימה, וגם זאת בסיועם של כמה גברתנים שהדפו את ההמון.

"עברנו בכמה מחדרי הבית. ראינו את המזווה שבו סנדרה הסתתרה, ואז עלינו לקומה השנייה, אל החדרים בהם היו בית הכנסת והמשרדים של גבי ורבקי. ממוישי חסכנו את הפרטים. בהמשך שוחחנו עם השלוחים המקומיים שקיבלו אותנו במאור פנים, הרב ישראל קוזלובסקי והרבנית חיה. הם הכירו לנו את ילדיהם, בהם גם גבי הקרוי על שם הרב גבי הי"ד".

ובכל המפגש הטעון הזה, יש גם רגעים של חיזוק?

"בוודאי, ביום המחרת שוב ביקרנו בנארימן האוס. הפעם התעכבנו ליד התמונה של הרבי, שעל אף שהקיר עליו הייתה תלויה היה כולו מנוקב מכדורים, היא לא נפגעה כלל.

"לאחר מכן הראיתי למוישי את ארון הקודש שבו ספר התורה שכדור פגע בו. זהו ספר אחד מתוך ארבעה שהיו בארון הקודש, אבל הוא היחיד שנפגע, כאשר כדור בודד ניקב את הגוויל בפרשת 'אחרי מות'. זוהי סגירת מעגל, שכן את הספר הזה אנו מביאים פעמיים בשנה לבית הכנסת בעפולה. הפעם הראשונה היא ביום כיפור, בתפילת כל נדרי. לומר לקדוש ברוך הוא, שבשם הקדושים יאמר 'ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה'. והרי זה אותו ספר שקראו בו במומביי בתפילת מנחה של יום הכיפורים, ובהשגחה פרטית הוא נפגע בפסוק 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו'".

והפעם השנייה?

"בשמחת תורה, והפעם כדי לשמוח עם התורה, ועם האמונה הזו אנו מתחזקים ומחזקים. כולם בקהילה יודעים שזה הספר התורה של מוישי ועמו הוא רוקד בשמחת תורה".

ואתם?

"אנו חובשים מסכת צחוק, כמו יוסף הצדיק שכשנזקק לבכות לא עשה זאת בפרהסיה אלא נכנס אל החדר ובכה, ובחסידות מוסבר שכאשר אתה מייצג משהו עליך להיות חזק. אנו הרי בניו של הקדוש ברוך הוא ובפרט שלוחיו של הרבי, ועם האמונה הזו אנו ומוישי ממשיכים קדימה".

הכתבה באדיבות "קרוב אליך".