אופס, טעות! על ההמצאות שהתגלו ממש בטעות

קפיץ סלינקי

אחד הצעצועים הכי חביבים על ילדים ברחבי העולם הוא הסלינקי, אותו קפיץ קטן וצבעוני שנוטה להסתבך בתוך עצמו ולוקח שעות לשחרר. הסלינקי הוא צעצוע פופולרי במיוחד ומחירו שווה לכל נפש, אבל אולי תופתעו לגלות שכמו הרבה המצאות גאוניות אחרות, גם הסלינקי נולד בכלל בטעות.

הממציא שלו היה בכלל מהנדס בחיל הים האמריקאי בשם ריצ'רד ג'יימס, שניסה לייצר מכשיר שיפקח על תפוקת כוח הסוס של ספינות במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך הניסויים שלו אחד הקפיצים שנועד לייצב את המכשיר נפל מהשולחן והמשיך "ללכת". מיד עלה במוחו הרעיון להפוך את הקפיץ המהלך לצעצוע לילדים, וב-1945 נוצר הסלינקי הראשון. ג'יימס ורעייתו נטלו הלוואה של $500 וייסדו את "חברת ג'יימס לקפיצים ולתיל". ג'יימס בנה מכונה שמלפפת והופכת עשרים וארבעה מטרים של סרט מתכת, לסלינקי, בתוך כ-10 שניות. המתכת ששימשה לייצור הגיעה משוודיה ופס הייצור הראשון היה של 400 יחידות בסך הכל.

בעלי החנויות לא ממש התרשמו מההמצאה החדשנית, וסירבו לשווק את הקפיץ לחנויות, אבל ג'יימס עצמו סירב לוותר. בכוחות עצמו, שכנע את מחלקת המכירות של חנות הכל-בו גימבל'ס שבפילדלפיה להדגים כיצד הצעצוע נע על מדרגות שהוצבו בקצה שולחן מכירות במחלקת המשחקים. רעייתו של ג'יימס אפילו צלצלה לחברתה הטובה והציעה לתת לה דולר על מנת שתקנה את הסלינקי הראשון, אבל כשהגיעה החברה לדוכן, מצאה עשרות אנשים מתגודדים סביב השולחן ומנופפים בשטרות של דולר. תוך 90 דקות נמכרו כל 400 היחידות שהיו ברשותם, ועוד מאות מיליוני קפיצים דומים נמכרו ונמכרים עד ימינו אנו.

קוקה-קולה

כולם יודעים שהנוסחה הסודית של חברת המשקאות קוקה קולה למשקה הדגל שלה, היא אחד הסודות השמורים בעולם, אבל לא כולם יודעים שהנוסחה הסודית הזאת נולדה בכלל כתרופה לכאבי ראש.

ג'ון פמברטון, רוקח מאטלנטה  שבג'ורג'יה אשר בארה''ב, בסך הכל ניסה למצוא תרופה לכאבי הראש מהם סבל. במהלך ניסיונותיו לרקוח תרופה סבירה, הוא שפך מספר רכיבים לתוך קומקום, ובסופו של דבר יצר מתכון שנותר בגדר סוד עד היום. אמנם לכאבי הראש התרופה לא ממש עזרה, אבל מבחינת טעם, הוא טעם וראה כי טוב. תוך זמן קצר החל לשווק את התרופה שרקח כמשקה מרענן ומפה לשם הפך המשקה החדשני שזכה לכינוי קוקה קולה לאחד המשקאות הנמכרים (והלא בריאים!) בעולם.

פלסטלינה

בכל גן ילדים שמכבד את עצמו חוזרים הילדים מידי שבוע עם יצירות גבשושיות וצבעוניות להפליא, אבל במקור, פלסטלינה הייתה בכלל חומר שיוצר במטרה להסתיר פיח שהצטבר על קירות הבתים כתוצאה מהסקה בפחם. החומר נוצר בשנות ה-40 על ידי נואה מקוויקר, יצרן סבונים זעיר, וזכה להצלחה סבירה עד שהביקוש לחומר דעך. גילוי הגז הטבעי והשימוש בו להסקה במקום פחם, יחד עם השימוש בטפטים העשויים מויניל שהפכו את הניקיון לפשוט בהרבה, גרמו לחברת הסבונים של מקוויקר הפסדים גדולים. מקוויקר כבר עמד להכריז על פשיטת רגל, אלא שיום אחד הבחין בדבר מעניין: חומר הניקוי שלו זכה לפופולריות גדולה דווקא בקרב ילדים. מקוויקר החליט לשווק את החומר הגמיש מחדש, הפעם כצעצוע לילדים תחת השם פליידו ומכאן הדרך להצלחה הייתה קצרה. עד שנת 1958, כבר נמכרה הפלסטלינה בשווי של כ-3 מיליון דולר, הפעם ביעודה החדש כצעצוע לילדים, ועד היום היא נחשבת כאחד ממותגי הפלסטלינה הבטיחותיים והנמכרים בעולם.

(צילום: shutterstock)

ממתיק מלאכותי

ההמצאה הדיאטטית הזאת נוצרה דווקא בגלל כימאי רשלן ששכח לשטוף ידיים בסוף העבודה, ומה אתם יודעים, כנראה שזו אחת הפעמים הבודדות שידיים לא נקיות הובילו למשהו מועיל. בשנת 1879 הכימאי קונסנטין פאלברג, שעבד במעבדה של אירה רמסן באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב, שב הביתה וישב לארוחת ערב מבלי ששטף את ידיו. בזמן הארוחה הוא חש טעם מתוק על ידיו וקישר זאת לחומר עליו עבד במעבדה במשך היום. בסופו של דבר גילה שהחומר שאחראי לכך הוא הסכרין שעל ידיו. טעם הלוואי שימש זרז לפיתוח הציקלמאט שאמנם מתיקותו נמוכה יותר (רק פי 200 מסוכרוז) אבל הוא נטול טעם לוואי.

פניצילין

אחת התרופות הכי חשובות בהיסטוריה התגלתה בכלל בגלל צלחת שנשכחה בחוץ. הכימאי אלכסנדר פלמינג גידל חיידקים בצלחות מיוחדות ובאחד הימים שם לב שאחת הצלחות נשארה פתוחה והתפתח בה עובש. רגע לפני שזרק אותה לפח, הוא בחן היטב את הצלחת ושם לב לדבר מעניין, אמנם התפתחו המוני החיידקים בצלחת, אך בסביבתו של כתם העובש הם לא התפתחו בכלל.

פלמינג הבין שעלה על משהו, אבל נכשל בניסיונותיו לשכנע את הקהילה המדעית בחשיבות הגילוי, וזנח את הנושא. רק עשור מאוחר יותר גילו שני מדענים את מחקריו של פלמינג, ועם ציוד מעבדה יקר ומתקדם יותר - הובילו את מחקריו לפריצת דרך משמעותית בתחום הבריאות, ולהמצאת התרופה האנטיביוטית הראשונה בהיסטוריה.

צ'יפס

החטיף המוכר והאהוב נולד במסעדה בסרטוגה ספרינגס בניו יורק בשנת 1853 לגמרי בטעות. במקור, טוגני תפוחי אדמה היו אחד המאכלים הפופולריים ביותר שהגישה המסעדה, עד שאחד הלקוחות התלונן בפני הטבח ג'ורג' קראם שהפרוסות שהוגשו לו עבות מדי. קראם הכין פרוסות דקות יותר, טיגן אותן, אך הלקוח עדיין לא היה מרוצה. כשהצלחת המלאה בטוגנים חזרה למטבח בפעם השלישית, קראם המרוגז חתך את תפוחי האדמה דק כל כך - עד כי לא ניתן היה לנעוץ בהן מזלג לאחר שהתקשו בטיגון. להפתעתו, הלקוח הטרחן לא רק שלא התעצבן – הוא שיבח את התוצאה והפיץ את השמועה. מנת הצ'יפס החדשה הפכה לאחת ממנות הדגל של המסעדה, ותוך זמן קצר שווקה ברחבי ארה''ב בהצלחה מסחררת.

(צילום: shutterstock)

עוגיות שוקולד-צ'יפס

רות ויקפליד, שסיימה בית ספר יוקרתי לכלכלת בית בשנת 1924 במסצ'וסטס, הייתה, יחד עם בעלה, הבעלים של פונדק בשם 'טול האוס' בעיירה קטנה בשם וויטמן. רות, שהייתה אחראית על המטבח, רכשה לעצמה מוניטין בזכות עוגיות חמאה וקקאו שנהגו להגיש בפונדק בשעת התה. באחת הפעמים, כשרצתה להכין את העוגיות המפורסמות שלה, היא גילתה שאספקת הקקאו לא הגיעה. מחוסר ברירה היא החליטה להשתמש בשבבי שוקולד מריר מבית נסטלה, מתוך המחשבה המוטעית שהשוקולד יימס במתכון. השבבים אמנם לא נמסו כמתוכנן, אבל העוגיות זכו להצלחה גדולה ונמכרו במהירות.

בחברת נסטלה שמו לב שעקומת מכירות השוקולד של החברה עלתה בצורה משמעותית ללא שום סיבה ברורה. כשבדקו את הסיבה לעליה הם גילו שהעלייה במכירות נבעה עקב העובדה שהמתכון לעוגיות פורסם בעיתון מקומי בבוסטון וזכה לפופולריות גדולה. וויקפילד מכרה את המתכון לנסטלה תמורת אספקה של שוקולד צ'יפס לכל החיים. ולמעשה, עד היום מופיע המתכון המקורי של וייקפילד על כל אריזה של שוקולד צ'יפס שנמכרת בצפון אמריקה.