איה קרמרמן: מה כל כך מיוחד במצוות הפרשת חלה?

שבת בבוקר, יום יפה. סתם. האמת שאין לי מושג, לא טרחתי להוציא את האף מחוץ לדלת. בוודאי לא אחרי שהאפים של הילדים חזרו מבית הכנסת סטייל מערת הנטיפים.

בכל מקרה, שכבתי על הספה וקראתי "בשבע". העיניים נחתו על הטור של הרב מלמד, "מה מיוחד בהפרשת חלה?", ומיד נדלקו לי כל הנורות. הפרשת חלה זו המצווה המועדפת עלי. טוב, אולי לא המועדפת לגמרי, יש לה מתחרות, אבל בטוח שהיא זוכה באיזו מדליה. וכן, אני מאמינה שמותר שתהיה מצווה שהיא חביבה מהאחרות. לפעמים מצווה אחת שמסתננת ללב גורמת לכך שהכול נפתח.

במהלך קריאת הטור של הרב חשבתי לעצמי שאם אני הייתי כותבת טור על הפרשת חלה, כמה שונה הוא היה. על אף שלפני שנים למדתי לעומק את מה שהרב כתב בטור, ואף על פי שקראתי בשקיקה כל מילה, הבנתי שמזמן זנחתי את הסיבות הרציונליות למצווה הזאת. החיבור הרגשי לקח את הבכורה, והוא זה שמוביל אותי לחזור בשמחה ולעשות את מצוותי החביבה שוב ושוב. הנה, זה הטור. לא הסיבה, לא ההלכות, אלא הרגש, האהבה, השמחה שבמצווה.

מאותו רגע של הארה ניסיתי בכל כוחי לא לחשוב על זה יותר מדי, כי כידוע דברים שמתכננים בשבת אף פעם לא יוצאים לפועל. הם נתקעים בזמן העל-זמני שנקרא שבת, מרחפים באוויר הקדוש ומסרבים לצאת לאור החולין.

אז מה באמת כל כך מיוחד בהפרשת חלה? במקרה שלי אני תוהה אם יש כאן קלאסיקה של ביצה ותרנגולת, מה הגיע קודם, מי המסבב ומי המסובב. בבית של אמא שלי המטבח היה קצת בגדר נרות חנוכה, לראותו בלבד. רק כשרינה, חברה של אמי, הייתה מגיעה ומתחילה לבשל, הוא היה מקבל חיות נהדרת. אלה היו רגעי קסם בעיני. הריחות, האדים, הטעמים. אושר של בית. אושר של בית שאימצתי לביתי שלי, לפעמים קצת יותר מדי. כשהבן של רינה היה מגיע לביקור בארץ, היינו מכינות לכבודו עוגת שמרים. הדבר שאחותי ואני הכי אהבנו לעשות היה להמיס את קוביית השמרים בסיר עם חלב חם וסוכר. אחר כך רינה הייתה נותנת לנו לערבב את השמרים עם הקמח הרך. "לושי לושי" צעקנו עם כל לישה. אחחחח, איזה ריח משכר התגנב לתוך האף. אני חושבת שמאז אותם רגעים קסומים התאהבתי בבצק. כל תירוץ שמאפשר לי ללוש, אני מאמצת בחום. אז אולי בגלל זה קשורה נפשי במצווה? אולי זה מתוך החומר שמעלה בי זיכרונות מתוקים, שאני מחוברת לרוח?

פעולת הבצק

האמת ששנים שכחתי מזה, הרי קל יותר לקנות לחם מאשר ללכלך מטבח שלם. מי שהעירה בי את אהבתי הרדומה הייתה גיסתי. היא חזרה בתשובה כמה שנים לפני, והזמינה אותי ללמוד להכין חלות ועל הדרך לעשות הפרשת חלה. בטח בלב היא חשבה שמצווה גוררת מצווה, ואולי מתוך הבצק תבוא ישועה. תכל'ס, היא צדקה. אי אפשר להתווכח שמשהו פה עבד.

איך שראיתי את הקערה הענקית מלאת הקמח, הכנסתי שתי ידיים פנימה באושר, ואפשר לומר שהן מעולם לא יצאו. אהבת הבצק התעוררה ושבה אל חיי במלוא המרץ. אין שבוע שאני לא מכינה בצק כזה או אחר - לחם, לחמניות, חלות, לחוח, פיתות וכל מה שביניהם. המצחיק הוא שאלו לא בלוטות הטעם שמכתיבות את דרכי, זה התהליך, שבדרך נס משיל ממני מחשבות וכעסים. מאות פעמים עמדתי מהופנטת כשהתבוננתי בשמרים חוזרים לחיים בזכות המים החמימים. מאות פעמים ידי כאבו כשלשתי קערות ענק, ונהניתי מכל רגע. מאות שמלות נשלחו לכביסה אחרי שנראו כאילו עברו סופת שלג. ויותר מכל אלו יחד, אלפי דמעות שנחתו היישר לבצק, מתבלות את החלות בתפילות על בריאות וזיווג. אז אולי זו רוח המצווה שגורמת לי להתאהב מחדש בלישה ובחומר?

המצווה המקסימה הזאת מאפשרת לי להתנתק מהיומיום ולהתחבר לרוחו יתברך, להתחבר לחלק אלוק שבתוכי. זה רגע של תפילה נטו. של התנתקות בשביל התחברות. של ניקוי כל מחשבה בדרך, כדי לשוב חזרה לארמונו של מלך. יש רגע שבו אני מגלה את הבצק שתפח, זה שעד לפני שעה היה נראה כמו בוץ חסר חיים, מנתקת ממנו חתיכה ומרימה אותה לכיוון שמיא. זה הרגע שבו אני אומרת: "מתוך זה החומר, מתוך זה הבוץ, שאני מרגישה שלפעמים כך נראים חיי, אני מתחברת אליך". זה רגע שבו אני מסיטה הכול הצידה, את החיתולים, הכביסות, הילדים הרעבים, ומתחברת פנימה. הרגע הזה מכיל את הרגשות הכי כמוסים, את הרצונות הכי בראשיתיים, את התפילות החשובות ביותר, אלו שבוערות בי, אלו שביומיום אני שמה עליהן נעץ שלא יזוזו עד שאתפנה או שוכחת מכובד הכדורים שבאוויר.

אומנם אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, אבל אני חושבת שהרבה נשים יתחברו להרגשה שזה נדיר לשים הכול בצד ולהתמקד בעצמנו. תמיד אנחנו שמות את עצמנו אחרונות בסולם סדר העדיפויות. והנה, אנחנו מקבלות מתנת חינם. אולי זה ה' שעושה לנו הפוך על הפוך, ואומר: הנה, את אשת חיל, לא עוצרת, ממשיכה לדאוג למשפחה, נותנת, מאכילה, מבשלת ודואגת. אז תדעי, בתוך זה הבוץ, החומר והבלגן האינסופי, אני מגיע עד אלייך, כי התגעגעתי למנגינת ליבך. רק קחי חתיכה ותרימי אותה כלפי שמיא.

10 טיפים לעבודה עם שמרים

נשים רבות כותבות לי שהן מפחדות משמרים. אז יש לי חדשות: שמרים זה לא ג'וקים ולא עכברים. יש כמה דרכים פשוטות להימנע מטעויות. ולכן במקום לתת עוד מתכון שחלק מהאנשים לא יכינו כי הם נרתעים, אני נותנת טיפים איך לעבוד עם שמרים:

1. אני משתמשת בשמרים יבשים, אלו שבאים בוואקום. תמיד אפשר לשים חבילה במזווה ולפתוח כשהשמרים בחבילה הפתוחה לא תופחים מספיק. אני גם לא אוהבת את ריח השמרים החיים, הוא חזק לי מדי.

2. יחס של שמרים חיים ויבשים הוא יחס של 1 ל-3 מול השמרים הטריים. לדוגמה, 1 כף שמרים יבשים מול 3 כפות שמרים טריים.

3. איך מעירים שמרים? כוס מים חמימים, קרים יותר ממים פושרים, כפית סוכר. ממיסים את הסוכר במים ומפזרים מלמעלה את השמרים. תוך כמה דקות של סבלנות הם יתעוררו ויתחילו לתסוס. אם הם לא תוססים, תגידו קדיש ותתחילו שוב.

4. מיתוס השמרים והמלח אומר שיש להפריד ביניהם. זה נכון רק אם אתם מעוררים את השמרים. אם אתם מוסיפים אותם ישר לקמח, אין מה לדאוג. אבל כאמור, אני מעדיפה לעורר אותם.

5. לא להתפיח על יתר המידה. אם לא מאוד קר, שעה-שעתיים במקסימום מספיקות. יותר מזה תקבלו בצק בריח מחמצת מריר.

6. אל תלושו בצק שיצא מהמקרר, וגם אל תכניסו אותו קר לתנור. הוא צריך להיות בטמפרטורת החדר.

7. ההתפחה השנייה מתרחשת אחרי גיבוש הצורה הרצויה, לפני ההכנסה לתנור, למשך כעשרים דקות.

8. קמח מלא זקוק ליותר לישה מקמח רגיל, יש אומרים 10 דקות, כדי לבנות רשת גלוטן יציבה.

9. קמח כוסמין הוא דל גלוטן, ולכן יש להחסיר מים אם משתמשים במתכון של קמח אחר. מאותה הסיבה הוא נוזלי ולא מחזיק צורה. עדיף להכניסו לתבנית.

10. מי שרוצה בצק פחות שמן, שתערבב את הבצק כמעט עד שהוא מוכן, ורק אז תעטוף אותו במעט שמן. כך אפשר להוריד לפחות חצי מהכמות הכתובה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".