הטור של דבורי וקשטוק: "ואז גילינו את עצמנו על אי באמצע האוקיינוס"

חוויה כזו עוד לא עברנו, או כמו שהבכור בן השבע אמר "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"

בשבת האחרונה זכינו לחגוג שבת שבע ברכות לבת אחותי בעיר אשדוד. בשמחה ובששון נסענו על טפינו ומזוודותינו בואכה אשדודה.

ביום שישי אספנו את הילדים מהמוסדות שלהם וישר משם יצאנו לתחנת האוטובוס. באופן פלאי האוטובוס הגיע בזמן סביר, הוא לא היה עמוס והיה לנו מקום להתרווח בנחת. גם מזג האוויר היה נוח. קר, אבל יבש. התחלנו את המסע ברגל ימין.

הגענו לאשדוד. התחנה סמוכה מאד לבניין שאליו היינו צריכים להגיע. אחיין שלי הגיע והנחה אותנו לדירה הנכונה.

קיבלנו דירה שנידבו לנו חברים של המשפחה, שנמצאת בקומה השלישית בבניין ללא מעלית.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא בענייני מדרגות, בטח שלא עם שלושה ילדים, מזוודה ענקית, שקיות, מעילים ואני בכבודי ומשקלי. אני מאוד מחבבת מעליות.

נכנסנו לדירה שהייתה מסודרת ונקיה. חיכו לנו שמיכות וכריות. הנחתי את המזוודה והתחלתי לפרוק אותה, מכינה לכל ילד את הבגדים שלו לשבת, את הפיג'מה ללילה, ואת המצעים שהבאנו אתנו.

הילדים רצו לחלון הגדול ובעלי ואני התחלנו בסידור המיטות.

סיירנו בבית והראנו לילדים את השירותים, הכיור לנטילת הידיים והחדר שאנחנו הולכים לישון, שירגישו בנח.

נכנסתי למטבח וחיפשתי מיחם למים חמים. לא היה.

בדרך כלל מקובל להשאיר מים חמים, אבל הפעם לא היה. חשבתי על הדייסה של הקטנה ואז אמרתי לעצמי שאני פשוט אדפוק בדלת ממול ואבקש מהשכנה. הרי בעלי הדירה לא חייבים לנו כלום!

הדלקנו את המזגן בסלון, אך לשווא. לא נדלק. השלט לא עובד. ניסינו להדליק בחדר השינה, אבל גם שם לא נדלק. השבת דחקה בנו ולא היה זמן לברר את הסיבה. הבנו שהשבת לא יהיה חימום. החלטנו לא להתבאס ולא לתת לשום דבר להרוס לנו את השבת.

ארגנו את הילדים, הדלקתי נרות ויצאנו כולנו מהדירה.

השבת נכנסה.

מפתח תקוע וגשמי זלעפות

הילדים ואני כבר ירדנו למטה ולקח לי זמן להבחין שבעלי מתמהמה. אחרי דקות ארוכות הוא קרא לי מלמעלה ואמר שיש בעיה עם הדלת. עליתי. המפתח היה תקוע בדלת וסירב לצאת.

חצי שעה נלחמנו במפתח, נזהרים לא לשבור אותו, אבל שום דבר לא עזר. בעלי עמד להפסיד תפילת מנחה והילדים למטה התחילו לריב.

חצי שעה שהיא סוף העולם, אך לשווא.

דפקתי אצל השכנה ממול, הסברתי במה מדובר ושאלתי אם ידוע לה אם יש בעיה. "כן", היא אמרה. היא יודעת שיש איזושהי בעיה אבל היא רואה שהם כן נועלים את הדלת.

חשבנו וחשבנו ואז הצעתי שנשים איזה פריט לבוש על המפתח ונשאיר את הדלת ככה, ואז נקרא למישהו מהמשפחה שאולי יוכל לבוא ולעזור.

השכנה הביאה לנו פריט של אחד מהילדים, אותו הלבשנו על הידית כך שהמפתח התקוע בדלת לא יראה, ואמרה שהם ישתדלו לשים עין.

בלב כבד מאד הלכנו לאולם, שהיה באותו הרחוב.

בחוץ ירד גשם.

הודיתי לה' על התבונה שהייתה בי רגע לפני שיצאנו מהבית בירושלים ועל ששם במוחי את המחשבה שאולי נצטרך מגפיים, כך שהילדים היו מסודרים. על העגלה של הקטנה הייתה שקית עם נעלי השבת שלהם, אותן נחליף באולם.

הגענו לאולם שנמצא בקומה השנייה. שוב מדרגות.

בעלי לקח את העגלה ואני טיפסתי עם הקטנה את המדרגות. הילדים רצו לפנינו.

השמחה הייתה גדולה. בני המשפחה הגיעו בזה אחר זה, כל אחד סיפר איפה הוא שוהה ואיזו דירה מצאו עבורו. חיבוקים ונשיקות של מזל טוב וסעודת שבת חגיגית.

שיתפתי את המשפחה במפתח התקוע ובהתלבטות מה לעשות ואז אמרה אחיינית אחת, זו שסידרה לנו את הדירה, שהם באמת אמרו לה שיש בעיה ושצריך לסובב את המפתח רק סיבוב אחד ולשלוף אותו. נשמתי לרווחה מתוך תקווה שזה אכן יעבוד.

המשכנו לקשקש בכיף. הילדים חגגו וסחטו "קולה" מכל מי שהסכים לתת להם (כי הם יודעים שאני מרשה מעט מאד).

ואז גילינו שבמרכז האולם מטפטפים מהתקרה מים. הזזנו את השולחן והנחנו קערה. הילדים חגגו איתה והטיפות ירדו על הרצפה. זה לא הטריד אף אחד. מה זה כבר כמה טיפות לעומת המבול ששמענו שיורד בחוץ?

קצת אחרי עשר בלילה הסתיימה הסעודה והתפנינו לחזור כל אחד למעונו.

התלבשנו כולנו עם מעילים וכובעים, ירדנו את המדרגות וגילינו... תוהו ובוהו.

השמיים היו קרועים לרווחה. דליי מים נשפכו מהם ללא רחמים, נהרות נהרות זרמו במקום שהיה כמה שעות לפני כן כבישים רגילים. ברקים האירו את שמי הלילה שוב ושוב שוב.

עמדנו המומים! גשם כזה לא ראה אף אחד מאיתנו מעולם.

חלק גדול מאתנו לא בא ערוך לגשם ברמה כזו, כולל נעלי עקב פתוחות או כיסויים שלא מספיקים לראש.

החלטנו כולנו להמתין ולחכות שהגשם יירגע, אך לשווא.

"איזה כיף, נכנסים לבריכה"

אחרי דקות ארוכות היה נראה שבכל זאת הגשם נחלש. ניצלנו כולנו את ההזדמנות וירדנו לרחוב, מחפשים דרך כדי לחצות את הכביש לצד השני, אבל כל הכביש היה מוצף. לא ניתן היה לרדת לכביש. כל אחד הלך לכיוון אחר לחפש דרך לעקוף את הנהר, אך אף אחד לא מצא פיסת יבשה. היינו כמו על אי באמצע אוקיינוס בלי שום דרך לחצות את הנהר.

עודינו תוהים מה לעשות והגשם חזר בשיא עוצמתו וכולנו, נשים, גברים, צעירים ומבוגרים, ילדים ועגלות, נסנו חזרה אל הבנין, מקום המבטחים היחיד.

פרצנו בצחוק. הסיטואציה הייתה הזויה לחלוטין. עשרות אנשים עומדים ותוהים מה לעשות, כשרובינו במרחק הליכה של בניינים ספורים בלבד מביתם, ועדיין, מרחק כה קצר הפך למרחק בלתי אפשרי.

המתנו שוב. הגשם לא עמד להפסיק.

בשלב מסוים, אחותי תפסה אD7 אמא שלי וביחד הן פשוט ירדו את הכביש כשרגליהן משכשכות בנהר החדש של רחוב הרותם ומפלסות את הדרך. הן היו הנחשון שקרע את הים, רק הפעם הים לא נקרע אלא הן פילסו את דרכן בתוכו.

דקה לאחר מכן התחלנו בזה אחר זה לרדת אל הרחוב ולהתמודד עם מזג האוויר הקשה.

בעלי לקח את העגלה ואני תפסתי בכל יד ילד אחר. "אתם רואים את הבריכה הזו?" אמרתי להם. "הולך להיות לנו כיף. אנחנו הולכים להיכנס אליה ביחד! מה אתם אומרים?"

שיהיה ברור. לא חשבתי לרגע שזה כיף. דאגתי על הבגדים, על הבריאות, על זה שאין לנו מגבות להתנגב, אין חימום להתחמם. זה לא הבית שלנו. מדובר בילדים קטנים. אבל הבנתי שאין ברירה, ואם אני לא רוצה להשאיר להם טראומה, כדאי שהם יחגגו את הרגע.

ותכל'ס, אין לי באמת דרך לשנות את המציאות אלא רק לבחור איך להגיב אליה.

הם הסתכלו עלי וראו שאני מחייכת. "יאללה, שלוש ארבע ו..." תפסתי אותם חזק והורדתי רגל למים הקפואים.

באותם רגעים עלו לי תמונות האימה מהצונאמי שארע לפני כמה שנים. אנשים מלאים עד צוואר במים קפואים ללא שום סיכוי, ואנחנו מה? רק רגליים. עוד רגע אנחנו בדירה. פרופורציות!

וככה, כשאני מעודדת את עצמי, עודדתי את הילדים בקול:  "יהיה לכם מה לספר לחברים שלכם. בחיים לא ראיתי כזה גשם!" והילדים מרוגשים ושמחים רצו איתי במים לצד השני. המשכתי לדבר אליהם ולעודד אותם לרוץ בזהירות איתי בקול עליז וחגיגי. רצנו ביחד עד לבניין המדובר, מרחק של כמה בניינים בלבד.

נכנסנו לבניין. "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה" אמר בן השבע, כאילו הוא לפחות בן שבעים.

המעילים היו סחוטים. לקחתי אותם מהילדים והם החלו לטפס את המדרגות. רגליהם רטובות.

הגענו לדירה. פריט הלבוש עדיין היה שם, שומר על המפתח.

בלב הולם פתחנו את הדלת. הכל כשהיה.

אכן, סיבוב אחד והמפתח נשלף, ולא צריך לנעול עד הסוף.

הבית היה קפוא. מצאנו מגבת באמבטיה. ניגבתי את הרגליים שלהם ומיהרתי להחליף להם לפיג'מות החמות, גרביונים יבשים, וכיוון שהכל היה מוכן כבר לשינה, נשאר רק להכניס אותם מתחת לפוכים.

הגשם דפק על החלון ושמענו אותו רועם מכל כיוון. שמחנו שאנחנו אחרי.

להתרכז בשמחת השבת

כשהלכנו לישון, בעלי שיתף אותי ואמר לי שהחליט בלבו שלא ייתן לסיפור המפתח לבאס אותו ולקלקל לו את שמחת השבת ובירר במחשבתו מה ה' רוצה מאתנו שסובב את זה כך שיש בעיה במפתח. מה השליחות שלנו בעניין זה? ואמר לי: "אני לא מבין מה ה' רוצה מאתנו אבל ברור לי שיש סיבה טובה לעניין זה, ובחרתי לא להצטער ולא להתעצבן, אלא להתרכז בשמחת השבת ולהחליק את העניין. והנה, ברגע שעמדנו בניסיון, נפתרה הבעיה ואחיינית שלך הגיעה ואמרה שהיא שכחה לספר לנו שיש בעיה במנעול והסבירה לנו איך לתפעל אותו".

אין ספק שכשברור לנו שיש מטרה מאחורי כל מה שקורה לנו, הרבה יותר קל להתמודד עם הנסיבות. קוראים לזה "אמונה".

בבוקר הקטנה התעוררה ראשונה. הבית היה קפוא. היא ביקשה את הדייסה שלה. דפקתי על הדלת של השכנה (אחרי שביקשתי את רשותה בליל שבת לקבל קצת מים חמים וחלב והיא הסכימה בשמחה) אבל היא לא פתחה. הקטנה בכתה.

לקחתי אותה למיטה שלי וניסיתי להרגיע אותה. אחרי כמה דקות שמענו דפיקות על הדלת.

השכנה באה לשאול אם אנחנו צריכים חלב ומים, כי עדיין לא ביקשנו. מסתבר שהיא פשוט לא שמעה את הדפיקות כי המזגן אצלם רועש מאד.

שמחתי מאד והודיתי לה.

"בטח גם את רוצה משהו חם לשתות" היא אמרה "בואי, כנסי. מה את אוהבת? קפה? תה?"

וככה, כשאני עם גרבי לילה הלכתי אחריה למטבח, הכנתי לקטנה דייסה ולעצמי קפה חם. הרגשתי כמו מישהו שחזר לנשום. הקטנה נרגעה ורצה מאושרת עם הבקבוק למיטה שלי. הודיתי אלף פעם לאישה שאני לא מכירה, ושעשתה מעשה קטן אחד ומתחשב שפשוט הציל אותי.

לאט לאט הילדים התעוררו. רציתי לצאת איתם לבית של אחותי שגרה קרוב כדי שיתחממו, ישתו ויאכלו.

התארגנו שוב. בגדים אחרים, חמים ויבשים.

המעילים לא הספיקו להתייבש כי לא היה חימום בדירה. המגפיים של האמצעית היו ספוגים בגשם אבל היו לה נעליים להחלפה. הנעליים שלי היו רטובות ממש ולא היו לי נעליים להחלפה.

החלטתי לא להתעצבן. אין על מה. עוד כמה שעות ונחזור הביתה.

אמרתי לילדים שהמעילים קצת רטובים ושיאזרו בסבלנות. לאמצעית נעלתי נעלי שבת והזהרתי מליון פעם שלא תיכנס לשלוליות. יצאנו מהבת וקיווינו לטוב.

בחוץ הנהרות נרגעו והפכו לכביש נורמלי, רטוב עם שלוליות, אבל נורמלי.

הגשם ירד ברוגע.

שמנו כובעים. שוב ידיים לכולם. ושוב, בריצה עברנו את הכביש, הפעם בלי להירטב ברגליים.

הגענו לבניין של אחותי. אחות אחרת בדיוק יצאה מהבניין בדרך לדירה שהיא קיבלה. היא הייתה נראית עייפה. "נו, מה עם המפתח?" היא שאלה אותי "הכל בסדר. הסתדרנו. ולמה את ככה?" שאלתי. "אל תשאלי". היא אמרה "הגענו לדירה והיא הייתה מוצפת. כל המיטות רטובות. המזוודה על הרצפה רטובה. השמיכות נרטבו. מזל שבאנו בלי הילדים".

סיוט.

ועכשיו היא הולכת לישון כדי לקבל קצת כוח במיטה היבשה היחידה שנשארה.

הרהרתי. מה הייתי עושה עם הייתי מגלה שהמיטות של הילדים שלי רטובות? שהמזוודה שלנו נרטבה על כל תכולתה? יותר טוב לא לחשוב על זה.

נכנסתי לבניין.

ארבע קומות לעלות. עשרות מדרגות. אבל מי סופר כשאת יודעת שמחכה לך כוס קפה חמה וחלב חם לילדים?

"יאללה, ילדים. בואו נעלה", אמרתי ברוח ספורטיבית שממש לא אופיינית לי.

השארתי את העגלה ואת המעילים למטה והתחלנו לטפס.

הבית של אחותי היה חם. חלצתי נעליים וקיוויתי שהן יתייבשו קצת. רגליי היו קפואות. הכנתי לילדים שתיה חמה ושקיות קורנפלקס והתיישבנו לנשום.

ואז שמענו מה הם עברו אתמול. מסתבר שהם חזרו מהאירוע וגילו שכל הקומה השנייה של הבית מוצפת! במשך שעתיים גרפו חמישה מבוגרים את המים ורק אז התארגנו לשנת לילה.

באותו רגע אמרתי לעצמי "דבורי, פרופורציות! פרופורציות!"

נהרות של תובנות

כמה דקות לאחר מכן התארגנו שאר בני המשפחה ויצאנו שוב אל הגשם שבחוץ. שוב מעילים לכולם, כובעים, נעליים, עשרות מדרגות (הפעם בירידה) ניילון לעגלה ויאללה, כל השיירה צועדת.

הגענו לבניין של האולם. גם בו נקוו שלוליות ענק. בכל זאת הייתה לנו דרך יבשה לעבור ולטפס את המדרגות אל האולם שמחכה לנו.

האולם היה קר וטיפות ירדו מכמה נקודות בתקרה. יש נזילה.

ואז התחילו להגיע האורחים ובני המשפחה, כל אחד וסיפורי האימה שלו על הערב שעבר, על חוויות המבול ועל ההשלכות שלו. אחת האחייניות לא יכלה לחזור הביתה, מרחק של 30 דקות הליכה, והלכה עם בעלה לישון אצל קרובת משפחה על מזרונים. אחיינית אחרת שהביאה רק סט אחד של בגדים לה ולילדים (שכחה את הסטים האחרים במכונת כביסה) הגיעה רטובה, ועוד.

סיפורי אימה של בתים מוצפים, מיטות רטובות ואנשים שלא ישנו כל הלילה.

ואני? רק עם נעליים רטובות ורגליים קפואות. זה הכל!

הילדים יבשים, מרוצים ושמחים. בעלי יבש. יש לנו בגדים להחלפה. הכל בסדר!

בחסד וברחמים.

התיישבנו לסעודה והמשכנו לפטפט. למרות אירועי יום האתמול הייתה אווירה טובה מאד, משפחתית וחמה.

הגיע הזמן לסיים. שוב התארגנו וירדנו החוצה. הרחוב היה רטוב מאוד, אבל ללא נהרות. גשם ירד בעוצמה סבירה. רצנו את הרחוב ומיהרנו לדירה שלנו. היא עדיין הייתה מקום מפלט ראוי אחרי כל הסיפורים ששמענו.

במוצאי שבת יצאנו אל האוטובוס לירושלים כשטפטף. כשהגענו לתחנה הגשם פסק. התחנה הייתה עמוסה במשפחות עם ילדים ותינוקות שחיכו לאוטובוסים שלהם.

"תודה, ה'" לחשתי, ולבעלי אמרתי בקול: "רק היה חסר שירד עכשיו גשם ונחכה ככה כולנו. איזה נס שהגשם פסק".

בקושי סיימתי את המשפט והאוטובוס הגיע. הוא היה כמעט ריק, שזה דבר נדיר ממש כי אנחנו עלינו בתחנה האחרונה בעיר. בעלי ואני הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. עוד נס.

הילדים תפסו את מקומותיהם. הבנות השתוללו כל הנסיעה.

הגענו לירושלים, וגם היא חיכתה לנו, קרה אך יבשה.

צעדנו הביתה, מהרהרים בשבת שעברנו. יודעים בוודאות שאת השבת הזו לא נשכח לעולם.

עודנו מטפסים את המדרגות, אמרתי לבעלי "אני לא מאמינה שאנחנו כאן". והוא ענה בתמורה "אפילו שאנחנו לא אוהבים את הבית שלנו, מסתבר שהוא עדיין המקום שהכי טוב לחזור אליו".

חייכתי. הוא כל כך צודק. בית זה בית עם כל המשתמע מכך. ויש לנו בית לחזור אליו.

הדלקנו את כל המזגנים על חימום, נתנו לילדים לאכול, ארגנו אותם לשינה והכנסנו אותם לחדר החם, לפוכים המוכרים ולחדר האהוב.

הבגדים משבת עוד היו רטובים ונכנסו אחר כבוד למכונת הכביסה, בעוד אני אומרת לעצמי שיש אנשים שאין להם חימום בבית, או כסף להדליק חימום (אני מכירה משפחה כזו), יש אנשים שהדירה שלהם מוצפת עכשיו, יש אנשים שאיבדו את ביתם במזג אוויר קיצוני, יש אנשים שקופאים מקור כי אין להם בכלל בית. יש אנשים שזו לא שבת אחת, ולא חוויה שלא תשכח, אלא שיגרה חורפית קבועה.

כמה שום דבר לא מובן מאליו, ואיך זה שאנחנו זוכרים להודות רק כשנלקח לנו לרגע משהו שהיה לנו ברור ורק אז אנחנו מרגישים בחסרונו.

ואולי... אולי רק בשביל זה אנחנו צריכים מידי פעם לחוות את החסר, כדי שנדע לזכור על כל הטוב שיש לנו. ויש לנו. אם רק נחפש אותו.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי". 

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו