הרבנית ימימה מזרחי: כשאת הולכת על חבל דק, ומתחתיך – תהום

איזו נחמה. מעשה שאת עושה כאן, בחייך הגשמיים על פני האדמה, משנה מהלכים עליונים בשמיים. רבי חיים מוולוז'ין מגלה שנטיעות הן עניין שמיימי; וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם.  כל ברכה שאת אומרת בכוונה, נוטעת לך שתיל בעולמות עליונים ואת תראי מזה כל כך הרבה טוב, כל כך הרבה שפע.

השירה היא נטיעה כזו.

"שירה" – גימטריה 515. זה בדיוק מספר התפילות שנשא משה רבנו כדי להיכנס לארץ ישראל וחז"ל מגלים לנו, שאילו היה מתפלל רק תפילה אחת נוספת, תחינותיו היו מתקבלות והוא היה נכנס לארץ. אז השירה היא הדבר הכי "כמעטִי" שיש. כמעט-כמעט להגיע...

אנחנו לא רוצים "כמעט". רוצים שלמוּת. רוצים לשמוע את הקול הדרמטי המבשר: "הגעת ליעד". לפעמים, כשמשהו חסר, נדמה שכלום לא שווה. ופרשת "בשלח", פרשת הגאולה שקוראים בחודש שבט, מראה כיצד הגאולה באה בצעדים קטנים, בהטיות כמעט לא מורגשות. הפרשה מלאה בשורש י.ט.ה: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ", "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה", "בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה". יציאת מצרים היתה נטייה לטוב. כל שלב בה בישר התקדמות לקראת מצב טוב יותר.

אבל את בשלך: אז יופי, את הים קורעים עם נטיית היד והמטה, אבל אני לא רוצה נטייה לטוב. אני רוצה נטיעה! קביעוּת! לא רוצה בחור עם הטיות, פעם הוא ככה ופעם הוא ככה. לא רוצה שמחה זמנית מבגד חדש. אני רוצה שמחת-עולם! רוצה להיות נטועה – תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ!

די, מתוקה, ה' אומר. אי אפשר. נכון לעכשיו אין גאולה שלמה, ואת הנשים בראתי כבריות חסרות קביעוּת, תמיד מתנודדות, תמיד מתמודדות. יום אסל, יום בסל. אבל ההפוגות בין לבין הן יקרות כל כך.

כמאמר רבי נחמן: כל העולם כולו גשר צר מאד. והכלל, והעיקר, שלא להִתפַּחד כלל. בפשט, רבי נחמן מבקש ממך: החיים משולים להליכה על חבל על פני תהום. אבל את, אל תפחדי. טוב?

ונראה לי שבעצם הוא אומר כך: אם את רוצה "את כל העולם – כולו! עכשיו! אני רוצה לראות את הישועה הסופית שלי!" אז את תרגישי שאת הולכת על חבל ומתחתייך – תהום. כשאת רוצה את כל העולם כולו, את השיר המושלם, את הגאולה השלמה עבור הילד שלך, את הפרנסה המושלמת והיציבה עבור האיש שלך, ואת חושבת: "מה יהיה עם הילד הזה בעוד שנתיים? האם בעלי יישאר כמות שהוא גם בעוד עשר שנים? ומי מבטיח לי פרנסה בשפע בעוד חמש שנים?" – את לא תעמדי בזה. כשאת רוצה את כל העולם כולו, כאן ועכשיו ולתמיד, את תגלי שהפחד משתק אותך. פרפקציוניזם תמיד מעורר פחד. זה ירגיש לך כמו גשר צר מאד מאד מאד.

מה כן? תתחילי להודות על כל פסיעה. על כל... לעיסה. גם ים סוף לא נפתח בבת אחת. הוא נפתח לבני ישראל עוד קצת ועוד טיפה, עם כל פסיעה שהם התקדמו בתוכו. ואם בעודך על החוט הדק הזה את תודי על כל פסיעה ("גם היום לא נפלתי!"), העולם לא יהיה מקום מפחיד. אפילו שאינך יודעת מה יקרה מחר, את יודעת: "היום היה יום טוב, אז אני אומרת שירה. ברור לי שאחר כך תהיה נשירה. אז מה. אני יודעת לשיר על מצב נשיר, על מצב שלא יאריך ימים. אני יודעת שהעלים ינשרו והישועה הסופית שלי לא הגיעה ובכל זאת אני שרה".

מה זאת אומרת, "לשיר"? זה לא רק התווים, אלא המנגינה. האמירה. שירה היא מִשלב גבוה של דיבור, שמגלה בתוך המציאות והשגרה ממשוּת נוספת, דקה, עמוקה ומרגשת. זה אומר להביט בחיים בעיניים קצת יותר פיוטיות.

מתוך ספרה של הרבנית ימימה מזרחי, "איך היא צומחת", בהוצאת קורן מגיד