להתעטף בטליתו ה’מוכתמת’ של הצדיק, או בטלית נקייה ונאה

סבי ע"ה - פנה בן עלייה אחד למו"ר שליט"א - היה צדיק וקדוש מפורסם. לאחר עלייתו בסערה השמיימה, זכיתי לקבל את טליתו הקדושה, הטלית בה התעטף בתפילתו רבות בשנים, ועמה ישב כמעט מידי יום על כסא הסנדקאות.

אלא, שטלית זו ישנה ובלויה, ומוכתמת בכתמי יין ודם-מילה, שנשפכו עליה במהלך הבריתות הרבות בהם שימש הצדיק כסנדק.

מאידך, יש לי טלית חדשה, נאה וצחורה. והסתפקתי - באיזו טלית עדיף שאשתמש - הרי נאמר במשנ"ב (סי' כ"ד סק"ט): "מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה, שנאמר 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות" (כדאיתא בשבת קל"ג:); אך מאידך, אולי הטלית היותר מהודרת היא טליתו של הצדיק הקדוש, על אף שאינה נקייה?

השיב מו"ר שליט"א:

הקדושה שניתן 'להספיג' בלבוש

נאמר בירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"א): "מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת אותי דעה". ומבואר שאפילו במקל של צדיק יש סגולות נפלאות. וה'חתם סופר' כתב (בחידושיו על התורה, בראשית כ"ז, ל"ו): "מלבושיו של האדם נאצלים מקדושתו של הלובש, והלובש אותם אחריו, נאצל עליו מאותו הרוח".

הרי לנו שיש מעלה גדולה בהתעטפות בטלית של צדיק. ונראה שאין חסרון בכך שהיא בלויה ומוכתמת, כי אדרבה זהו נויה ויופיה, שהכניסו עמה תינוקות רבים בבריתו של אברהם אבינו[1].

מעיל קטן 'שגדל' עם לובשו

מסופר בנביא (שמואל-א', ב'), על חנה הנביאה, אמו של שמואל, שתפרה לבנה מלבוש פאר שבו יעבוד את עבודת ה', "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ". ומבואר בחז"ל, ששמואל גדל עם מעיל זה, ולבשו כל ימי חייו, ועמו נקבר, כפי שמתארת בעלת האוב לשאול המלך את דמותו של שמואל הנביא שהעלתה באוב (שם כ"ח): "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל", ואומר המדרש (תנחומא אמור ד'): "ולהלן הוא אומר "ומעיל קטן תעשה לו אמו", תנא, הוא המעיל אשר בו גדל, בו נקבר, בו עלה".

ושואל הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר ח"ב עמ' ט"ו): לשם מה הוצרך שמואל הנביא לנס מיוחד זה שיגדל עמו המעיל?

והוא משיב ורואה כאן דוגמה לשפע הכוח שמסוגל האדם להחדיר, אפילו בחפץ דומם, על ידי אהבתו ומסירותו: "את כל דמעותיה ותפילותיה, את כל אהבתה וכל ליבה, נתנה חנה אל תוך המעיל הקטן שעשתה לו, וכל זה חדר ונספג אל תוך המעיל, והפך הוא עצמו למקור שופע אהבה וחסד. וכיון שנתעטף בו שמואל, נכנסה בו אהבת ישראל ואהבת הקב"ה עד אין קץ, ויחד עם המעיל גדל, וה' עמו. והיה מסבב כל עיירות ישראל, להביא להם את דבר ה', ולנהל אותם בדרך הישר. והכל ממידת אהבת ישראל שהיתה בו, ועל ידי מידה זו זכה שתשרה עליו שכינה. על כן לא נפרד שמואל מן המעיל הקטן לעולם, ומשום זה נעשה לו נס שגדל המעיל עמו ולא בלה!".

טליתו הבלויה של הט"ז

מסופר על רבנו דוד סגל בעל ה'טורי זהב', ששימש כרבה של לבוב, והתעטף בטלית בלויה מאוד, ישנה נושנה, והנשים הצדקניות ראו מעזרת נשים את טליתו, והתנדבו וקנו לו טלית חדשה. הט"ז הודה לנשים על נדבת ליבן, אך סירב לקבל את הטלית באומרו: "טלית זו הבלויה, תעיד עלי בעומדי למשפט בבית דין של מעלה, שלא שוחחתי אף פעם שיחה בטילה בבית הכנסת, ולא היתה לי מחשבה זרה בתפילה, ולכן ברצוני להתעטף בה עד זיבולא בתרייתא".

הרי לנו, שכשיש טעם מיוחד להשתמש דווקא בטלית זו, אין חסרון בכך שהטלית בלויה וישנה. וממילא גם בשאלתנו יש להעדיף את טלית הצדיק המוכתמת.

ה'נוי' נמדד לפי הרואים

במה דברים אמורים, באופן שהציבור מודע לכך שהטלית היתה של הצדיק, וממילא כל אחד מבין שיש הידור ו'סגולה' בלבישת הטלית הזו; אולם אם הרואים אינם יודעים שהטלית היתה של הצדיק, ובלבישת הטלית הזו הוא נראה מזולזל בעיניהם, עדיף להתעטף בטלית חדשה ונקייה, שנראית לרואים כנאה ומהודרת, (יעויין ביומא (ע'.): "כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים", ופירש רש"י: "להראות נויו, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצוות").

לסיכום: באופן שהרואים יודעים שהטלית היתה של הצדיק, עדיף להתעטף בה, אך אם אינם יודעים זאת, עדיף להתעטף בטלית נקייה ונאה.

* * *

המכתים את הטלית - האם ישלם?

והוסיף מו"ר שליט"א לדון בשאלה ממונית, שהתעוררה בעקבות טליתו המוכתמת של הצדיק - מה יהיה הדין במקרה שיבוא אדם, וישפוך יין על הטלית הזו, והיא תהפוך ליותר מלוכלכת - האם בעל הטלית יכול לתבוע את דמי הכיבוס משופך היין? (ויעויין במבואר במסכת נדה נ"ח., ובנתיבות סי' ש"מ סק"ג, שהמכתים בגד, חייב בדמי כיבוס הבגד).

השיב מו"ר: מכתים הטלית פטור מלשלם, הואיל וממילא היא מלאה בכתמי יין, ובעל הטלית 'משתבח' ו'מתהדר' בכתמים אלו, כך שגם לאחר שנוספו עוד כתמים, לא ילך לכבסה, ולכן אין צריך לשלם לו דמי כיבוס! (וע"ע בשו"ת תורה לשמה סי' ש"ס).

* * *

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט"ו, ב') - התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו, בדיו נאה ובקולמוס נאה, וכורכו בשיראים נאים (שבת קל"ג:).