בית גדול בערבה, פרק 4 - רואה חשבון

המנעול מסתובב על צירו, דיתי ואני מאחורי הדלת של הבית. דחיפה קטנה ואנחנו בפנים. "היום אמא הכינה לך אוכל יאמי יאמי", אני מדביקה את לחייה המשומנות של הבובה שלי לפני, נושכת אותה בגעגועים.

ניגשת לכיור האמבטיה, רוחצת את ידיה בסבון. "תשני אחרי האוכל, סיכמנו?", אני לוחשת לה, והיא מביטה בי בעייני שקד ענקיות.

מושיבה אותה בכיסא הפעוטות ומוותרת על הסינר שממילא ייתלש בעוד שניה. ניגשת לעמדת הכיריים ופותחת את הסירים. אורז עם עדשים ועוף ממלאים את הצלחת הוורודה, נותנים לאדים הרותחים לכסות במסך לבן את זגוגיות משקפי.

דפיקות בדלת. הפעוטה נעמדת בצהלה בכסא. "דיתי, מסוכן!", אני זורקת אליה ורצה לפתוח.

"יו, אמא, איזה כיף!" חיהל'ה מחבקת אותי. הצלחת של דיתי כמעט נופלת מידי.

"אמא, מה הכנת?" חנני, התלמיד-חוכם שלי, נעמד על קצות אצבעותיו, מציץ לתוך הצלחת.

"אני רעבה, איזה ריח טוב!" אסתי נכנסת למטבח בעיניים נוצצות.

הצלחות והכפות מקשקשות בקול. עוד מנה לכל מי שמעוניין, ואי אפשר בלי כוסות פטל טבעי. לאחר שאסתי ניקתה פעמיים את השולחן מהתזותיה של דיתי, חיהל'ה צחקה בפה מלא אוכל וחנני סיים להדגים את תאוריו הצבעוניים של הרב'ה, אני פורשת לספה הגדולה, ומזמינה אותם לפנות את צלחותיהם הריקות לכיור הבשרי.

שוב הם מתאספים סביבי, משפחה חמה ומלוכדת. חנני פותח קלסר קריאה, חיהל'ה מציעה לעשות לי "דיגדוגים" נעימים בכתפיים, ודיתי מועמסת כשהיא רדומה בידיה של אסתי האחראית למיטתה.

הטלפון מצלצל, זה דודי. "אמא ,אני יוצא מהישיבה, מה יש לאכול?".

"הו הו, מה יש לאכול", קוראת חיהל'ה מבעד לשפופרת. "תגיע מהר כי הכל כמעט נגמר".

"אל תדאג, דודי", אני מרגיע אותו בחיוך. "יש לך חצי סיר. אתה יכול להביא גם את החברים שלך".

"אני חושבת שאסתפק לבדי בחצי הסיר", הוא מבסוט. בעוד פחות משעה יגיע הביתה, רעב כמו בחור ישיבה.

אני עוצמת עיניים, מנסה לחטוף תנומה קלה. הילדים מעסיקים את עצמם בטונים שלא קורעים לי את עור התוף, וזה מצוין.

מנעול מסתובב. ידית בפעולה. זו שבי, נכנסת הביתה. מטופטפת כרגיל, עייפה כמו כל בת סמינר.

"היי, מה נשמע?", היא שואלת ונפנית לחדר הבנות להניח את הציוד. "אני לא יודעת אם לנוח או לאכול קודם", היא פורסת את התלבטותה.

"השאלה אם תצליחי לנוח כשאת רעבה", עניתי בעיניים חצי עצומות. "קחי לך פרי או פרוסת עוגה, ואחרי המנוחה, תאכלי עם דודי".

"דודי מגיע?", פניה זורחות בתקווה.

"כן, הוא יצא כרגע מהישיבה", אני שמחה בשבילה.

"וזה נורמלי, שהוא ככה יצא?", היא שואלת, בוררת כל מילה, עוצרת מילים נוספות שרוצות להתגלש.

"לא בדקתי. אבל בדרך כלל הוא צייתן לכללים. לא קורה כלום אם פעם ב... הוא מתגעגע הביתה".    

"כן, אבל המשגיח?", היא תוהה.

"דודי כבר יודע להסתדר איתו, זו ישיבה גדולה, מאמינה שהוא קיבל אישור מלא". הביטחון בדודי מרגיע אותה.

"איזה כיף להם, הבנים האלו", חוזרת מהמטבח, נוגסת בעוגת לימון מוקצפת. "אין להם כללים מעצבנים כמו לבנות בסמינר". המתח שבין מילותיה מחפש נוחם באישור שפתי.

"אולי", אני די מסכימה איתה. "אבל קחי בחשבון שלכן יש דרישות גבוהות בגלל לימודי התעודה, וחוץ מזה, עד החתונה זה יעבור".

העוגה נעלמת בזווית פיה. היא קמה ממושבה למרגלותי והולכת לנוח.

"פרקה מעט מליבה, הבחורה שלי". אני מהרהרת לעצמי ומסמנת "וי" קטן ליד שורת דאגותי.

לאחר פחות משעה, דודי ניכנס הביתה עם כל האנרגיות החיוביות שרק דודי יכול להביא בתוך המגבעת והכיסים.

אני קמה ממנוחתי לקבל אותו, מחממת שתי צלחות ומגישה לשולחן השבת, רחוק מהעומס במטבח. דיתי מתעוררת, זורקת את עצמה לידיו של אחיה הבכור. האחים עומדים סביבו במעגל, מבקשים לראות למי דיתי תסכים ללכת מתוך ידיו של דודי.

בין הערביים עוזר לי להריץ את הקטנים למקלחות ולסיום שיעורי הבית.

שוב מנעול מסתובב, ידית בפעולה, דלת נפתחת. אברהם ניכנס הביתה ושמח לגלות שכל ילדינו נמצאים. דודי מעדכן שהלילה הוא כנראה יישן בבית, אנחנו מאפשרים לשמחה לעטוף את הידיעה הזו. לילה אחד, נפלא. 

כולם בחדריהם, מי במיטתו ומי רוכן על חומר לימוד לבוחן. אני מנקה את השיש ביסודיות, ומגלה את אברהם נישען על קצהו מהורהר.

"מה חדש?", אני מתעניינת, מאושרת מהיום המלוכד שלנו בבית.

"מצוין", הוא מורח חיוך. רוצה שגם שלי יישאר.

"איך היה בעבודה היום?". אמא, רעייה, אחות, ועדיין זוכרת שיש עוד מישהו, שדרכו השפע מהבורא יורד אל ביתנו.

"בסדר, כרגיל, כמעט", הוא נאנח.

"אברהם, מה כמעט לא כרגיל?", האחות המתחקרת נכנסת לפעולה, אינה מתייראת מממצאים מפחידים.

"הייתה פשיטה של מס הכנסה על המחשבים". הוא ניתק מהשיש ומתיישב ליד השולחן. מקרב אליו כוס זכוכית ריקה. "הם ערכו השוואות בין הנתונים הממוחשבים לפנקסי הניירות של הלקוחות. זה דווקא עבר מצוין, למעט טעויות אנוש קטנות ובלתי מזיקות". הכוס מגרדת את המפה. אני מחפשת בעיני אחר בקבוק המיץ, שימלא את הכוס הקלילה והמציקה הזו.  

"אבל במחשב של שני, נמצאו נתונים לא הגיוניים" אברהם נאנח. המטבח הופך בין רגע למערה אפופת ערפל, כזה שמכאיב בעיניים ומבחיל את הגרון.

"אני לא יודע מה יהיה, חני, אני רועד מהמחשבה שהיא עשתה משהו בזדון". רואה החשבון הנאצל נהפך מול עיני למואשם חסר ישע.

אני בודקת את הגז – הוא כבוי. הערפל ממשיך לחנוק אותנו.

לא, אני לא הולכת לתת לזה לקרות. אברהם לא יהפוך לעשן, בגלל הצתה של אחרים.

מילים חדשות נחרטות בליבי, אדומות, זועקות ופוצעות.

ואין לי שום "וי" כדי לפתור אותן, רק איקס אחד גדול. פותחת את החלון ומבקשת מאוויר החורף שיפרוץ אל המטבח.

הוא עושה זאת, נאמנה.

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים".