פרשת יתרו: כוחה של השמיעה

התורה פותחת במילים: "וישמע יתרו". מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא במילים אלה? והרי כולם שמעו את אשר עשה ה' למשה ולישראל, כפי שנאמר: " שמעו עמים, ירגזון; חיל אחז, ישבי פלשת" (שמות ט"ו, י"ד).

מכיוון שכולם שמעו, אך לא עשו דבר. רש"י אומר: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". כל העולם שמע דברים אלה, שמע ולא בא. יתרו שמע – ובא, וכך זכה שתקרא פרשה על שמו, הגר הראשון בהיסטוריה.

המילה "וישמע" יכולה להשתמע במספר מישורים. היא יכולה לבטא שמיעה כפשוטו, וכן "וישמע", לשון הבנה: "תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א, ט"ו), או "וישמע" – לשון קבלה, כמו "שמע ישראל...".

יתרו, שהיה כהן מדין, כהן לעבודה זרה (אפיפיור) בעל ניסיון אלילי רב, ידע כיצד לשמוע. היתה לו שמיעה פנימית, וכך השמיעה הובילה לידי הבנה, קבלה, ומעשה. מיד כשהכיר בגדלות הבורא הודה והתפעל, וכן שינה מעשיו והתגייר: "עתה ידעתי, כי-גדול ה' מכל-האלהים".

קריאת התורה בשבת פרשת יתרו – שמיעת עשרת הדברות

השבת הזו מיוחדת, ונחשבת ל"חג שבועות קטן", כפי שאומר הרבי מרוז'ין זצ"ל, שכמו שהזמן מעורר את הקריאה, שקוראים בתורה מענייני היום או הפרשה, כך הקריאה מעוררת את הזמן. בשבת שקוראים בתורה על קבלת התורה – מעוררים את ההארות של קבלת התורה. התורה היא אור, המורה הוראה המאירה את דרכו של היהודי, ולכן יש בשבת הזו בחינת מתן תורה קטן. זו הזדמנות יקרה להתחבר אל הקול האלוקי ששמעו אבותינו על הר סיני, וכך לחדש את האהבה שהיא התולדה של השמיעה הפנימית הנכונה. ומכאן ואילך, בכל יום שנאמר בתפילה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", נוכל לזכות להתחדשות הרגש בתפילה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך". בקריאת שמע יש אפשרות לשמוע את ה"אנוכי", את ה"בת קול" היוצאת מחורב בכל יום ויום! ההכנה הנכונה לפני מתן תורה היא השמיעה, ההקשבה והקבלה. התורה יכולה להשפיע על האדם ולכוון את דרכו רק במידה והוא שומע, כי השמיעה היא המשמעות. השמיעה מבטאת צניעות והכנעה בנפש האדם. יתרו מגלה מידות אלה שמיוחסות להר סיני שנבחר לראוי לקבלת התורה: "ויחד יתרו על כל-הטובה, אשר-עשה ה' לישראל". ויחד - לשון חדווה, יתרו שמח בדבר.

חז"ל מלמדים על הפסוק: ''שמע ותחי נפשך'', שניתן לרפא את הנשמה עם מילים או קולות של הטבע (שהרי טבע הוא השם שהטביע עצמו בהסתרה בעולמו). יתרו ש"שמע" – נרפא מהשליליות ומהטומאה הזרה בנפשו והתחבר למשה ולתורתו. כך שבת הזו, בכוחה לעורר את השמיעה הפנימית ולעורר את הרגשות החזקים שהיא משפיעה.

"שמעי בת" – התבוננות אל תוך הנפש פנימה

דוד המלך כותב, בתהילים בפרק מ"ה: "שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך". סדר הפעולות הוא: שמיעה, ראיה ושוב הטית אוזן. המלבי"ם, בפירושו לתהילים, מבאר פרק זה ואת הביטוי "בת" כסמל לנשמה, היא הממד הפנימי של היהודי. כדי לשמוע שמיעה אמיתית צריך להגיע עד הנשמה, ולכן בהמשך מוסבר היכן מקומה של הנשמה: "כל כבודה בת מלך פנימה". בת מלך – היא הנשמה. כל כבודה בת מלך פנימה – הנשמה נמצאת בפנימיות, בשכל העליון, ורק על ידי התבוננות פנימית ניתן לשמוע את קולה המתגלה במסתרי הלב והנפש.  כדי להגיע אליה צריך להקשיב לצליליה העדינים, "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה". הנשמה מתרוממת ומרוממת חזרה את האדם בהשפעות חיוביות. כשהאדם מתייחס אליה ושומע את קולה, הוא מקבל יכולת מעשית לבחור בטוב.

כתוב במשלי: "ואיש שומע, לנצח ידבר". היכולת לדבר תלויה במסוגלות להיות "איש שומע". מי שפתוח "לקבל" כמו יתרו, יוכל גם להשמיע דבריו. ואכן, משה שומע לעצתו של יתרו כיצד לנהל את מערכת השיפוט בעם: "וישמע משה לקול חתנו; ויעש כל אשר אמר".

מעמד הר סיני – "חוויה חושית אורקולית": "וכל העם רואים את הקולות". אומרים חז"ל: "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה". בשעת מתן תורה הקולות נראו בעיניים והמראות נשמעו באוזניים.
במוח יש מרכז למידע חזותי ויש מרכז שאחראי למידע קולי. ויש גם מרכז משותף, המרכז העל חושי  והוא פועל רק כשהאדם מתרומם מעל הטבע שלו.

עם ישראל התעלה למדרגה כל כך גבוהה בעת מתן תורה, עד שהתאחדו כל החושים במרכז החושים, ובמעמקי הנשמה בתודעה הפנימית של האדם, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה
מיד קבל ממשות, עד שהיו רואים באוויר את האותיות פורחות, נהגות בקול ונשמעות. ראיית הנשמה כוללת בתוכה את חווית כל החושים. במתן תורה זכו כולם לכך, ומסתבר שבלבו של כל יהודי מסתתרים רצונות וכיסופים לחוש את החוויה הזו שהיא אפשרית אם רק נשמע את הקולות.

כמה, כמה אהבה יש בנשמה

בפרשה הזאת יש אהבה גדולה. אהבה של הקב"ה, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ", אהבה גדולה של הקב"ה לישראל, אהבה גדולה של ישראל לקב"ה.

בפרשה זאת עם ישראל אוהבים את השם, ואומרים "נעשה ונשמע", "כל אשר ידבר השם נעשה". עמ"י מוכנים לקבל עליהם כל דבר באהבה.

השורש לזה קיים בכל אחד מאתנו, אם נזכה ונזדכך עד שנהיה אחד: הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל אחד הם! "ועתה, אם-שמוע תשמעו בקלי, ושמרתם, את-בריתי--והייתם לי סגלה מכל-העמים".

ועתה- הרגע הזה, "היום הזה ממש"!

"והייתם לי סגולה מכל" – סופי תיבות "מילה", ברית מילה. כמובן שבפשט הכוונה לברית מילה שעם ישראל מלים עצמם ביום השמיני, אך המושג "ברית מילה" מתייחס גם למאמר חז"ל "ברית כרותה לשפתיים" – האדם מדבר, והדיבור יוצר מציאות! תסגלו לעצמכם למלל מילים טובות, תחברו את מילות התפילה עם הלב. פרוש המילים "שמע ישראל" הוא דע והבן! ואז נזכה שתקוים ההבטחה "והייתם לי עם סגולה":
"והייתם לי" – זו סגולה בפני עצמה, להיות, פשוט להיות עם הלב והנשמה בתוך התהליך שמוליך אותנו אל הגאולה. "להיות" בשביל לעשות ולשמוע ולקיים את התורה מתוך אהבה.
"סגולה" – כי אנחנו מסוגלים! הייחוד של עם ישראל הוא משימה ולקיחת אחריות. להיות עם נבחר זה אומר לבחור, ואם אנחנו בוחרים ב"נעשה ונשמע" אז הקדוש ברוך הוא בוחר בנו: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

טיפ: לשתוק כדי לשמוע, לשתוק כדי לדבר

פעם ביום קחי לך כמה דקות של "שתיקה", התבוננות והקשבה פנימית.

"כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא צפצף, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, עד שיצא הדיבור" (שמות רבה).

כדי לשמוע את הקול הפנימי שיוצא מחורב מתוך הנפש, צריך להשתיק את שאר הקולות, להתבונן ולייחד את הרגע. רק אז, כשאת מסוגלת להתבונן "מי ברא כל אלה", אז תשמעי את הדיבור, את קולו של השם יתברך, ותרגישי את אהבתו.