אבלות: דינים הקשורים למנהג השכבה

זמן ההשכבה

המנהג לומר "השכבה" בתוך י"ב חודש לאחר שיעור תורה או תפילה, ובגמר העלייה לתורה, ובפרט בשבת קודש. ובכל שנה ביום הכיפורים. (א שנג. ג קצח, קצט)

כתוב בשבולי הלקט, אחר קריאת התורה בשבת נהגו להזכיר נשמות. לפי ששבת היא יום מנוחה, דוגמא לעתיד לבוא שהוא עולם שכולו שבת ומנוחה, וגם יום שהמתים נוחים בו ואינם נידונים, לכן ראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם. (בית יוסף אורח חיים סימן רפד)

מיעוט שבחים

באמירת ההשכבה יזכירו את שם הנפטר בלי הפלגת תוארים ושבחים, כמו: הישר באדם, החסיד, אהוב למעלה ונחמד למטה וכו', כי ההפלגה בתוארים, יכולה לפגוע בנשמתו, כי בעולם האמת מדקדקים מאוד בדבר. (א שסח)

כתב מרן החיד"א אודות רב גדול שציוה שלא יאמרו עליו שום תואר בהשכבה, אלא רק כאחד העם, וגדולי העיר היו רוצים לשנות מצוואתו. והנה חז"ל אמרו אדם שיודע מסכת אחת, ומכבדים אותו בחושבם שיודע שתי מסכתות, צריך לומר להם למדתי רק מסכת אחת. ועל כן, הרב הזה שהיה ירא לנפשו פן יתארוהו בשבחים מופלגים יותר ממה שהוא ראוי, חייבים לשמוע לצוואתו.

נוסח ההשכבה

בהשכבה יאמרו את הנוסח הרגיל: "המרחם על כל בריותיו [או "אל מלא רחמים"] הוא יחוס ויחמול וירחם על נפש רוח ונשמה של המנוח פלוני בן פלונית, רוח ה' תניחנו בגן עדן". ולא יאמרו את נוסח ההשכבה "מנוחה נכונה בישיבה עליונה". (א שסח)

רבנו חיים ויטאל בשער המצוות כתב, ענין ההשכבות שאומרים איזה שליחי צבור, "מנוחה נכונה בישיבה עליונה במעלת קדושים וטהורים", היה מורי האר"י ז"ל מלעיג עליהם מאוד, והיה אומר שאדרבה אינם מעלים את נשמת המת, ולפעמים מורידים אותו, אם נפשו לא היתה ראויה לכך. ובחון תיבת "מלעיג" שיצאה מפה קדוש כמוהו. ע"כ. והיינו כעין מה שפסק מרן (סימן שדמ), שהמוסיף להפליג יותר מדאי בהספד, גורם רעה לעצמו ולמת. וכתב השל"ה שחזנים האומרים, מנוחה נכונה וכו' "תחת" כנפי השכינה, שתיקתם יפה להם מדיבורם, כי נשמותיהם של צדיקים הן "על" כנפי השכינה, ואילו הם מורידים אותה למטה, ושכן קיבל ממורנו רבי חיים ויטאל, שנשמות הגרים דוקא "תחת" כנפי השכינה, כמו שכתוב אצל רות המואביה "אשר באת לחסות תחת כנפיו", ואילו הצדיקים נשמתם על כנפי השכינה. ע"כ.

למה נקרא שמה "השכבה"?

כתב הגאון רבנו יוסף חיים זצוק"ל, אשר שאלת מה טעם קוראים אותה "השכבה"? דע, כי מקום מנוחת הנפש מכנה הכתוב בשם משכב, וכמו שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית מז ל): "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי", ופירשו חז"ל "ושכבתי" - במקום מנוחת הנשמות. וכן הכתוב (ישעיה נז ב): "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". ולכן בקשת רחמים בעד הנפש קוראים אותה בשם "השכבה", כי על ידי בקשה זו תשכב הנפש במקום מנוחתה. ואפילו נפש צדיק יש לה תמיד עילוי אחר עילוי, ומקום עילוי השני נקרא מקום מנוחתה לגבי עילוי הקודם, וכן על זה הדרך. (שו"ת רב פעלים חלק ד או"ח סימן לה)

שם האב או שם האם

מנהג הספרדים בהשכבה לומר פלוני בן "פלונית", על שם האם, והאשכנזים נוהגים לומר פלוני בן "פלוני" על שם האב. (א שסח)

בכף החיים כתב, שבהשכבה מזכירים את שם האם, מפני שהאם ודאית, וכמו שנאמר: 'וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ', וכמבואר בזוהר הקדוש. ובשו"ת דודאי השדה כתב, שבעירו נוהגים להזכיר את שם האב. והגאון רבי אליהו גוטמאכר כתב, שכאשר מתפללים על החיים, כגון על חולה, יזכיר שם האם, אבל בהשכבה יזכיר שם האב, כי נשמת האב והבן נקשרות יחד. וכן כתב הגאון ממונקאטש, ושכן הוא מקובל מרבותינו הקדושים תלמידי הבעל שם טוב. ובגשר החיים כתב, שהספרדים מזכירים בהשכבה שם האם, והאשכנזים שם האב.

אחר י"ב חודש

גם לאחר י"ב חודש, טוב לעשות מידי פעם השכבה להורים לעילוי נשמתם לאחר קריאת התורה ובגמר הלימוד. (א שנג. ג נו)

השכבה לחייל דרוזי

חייל צה"ל דרוזי, שנהרג בידי ערבים ישמעאלים על משמרת בטחון ישראל, מותר לומר השכבה בבית הכנסת לעילוי נשמתו. (שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סימן נה. ג רלח)

הדרוזים מאמינים באל אחד, ואינם עובדי עבודה זרה כלל. וגם מאמינים בהשארת הנפש, ולא עוד אלא שהם מתגייסים לצבא הגנה לישראל ומוסרים את נפשם על הגנת תושבי מדינת ישראל, ושומרים על שבע מצוות בני נח, ודינם כחסידי אומות העולם. וכתב בספר חסידים, נכרי שעשה טובות לישראל, יכולים לעשות לו השכבה ולבקש מהקב"ה שיקל בדינו. וכל שכן חיילים דרוזים אשר שׂמים נפשם בכפם להגן על ישראל, שמצוה להתפלל עליהם להשם יתברך להקל בדינם, ורחמיו על כל מעשיו. וכתב הגאון רבי יצחק עטייה בספרו רוב דגן, שמותר להתפלל לרפואת גוי חולה מחסידי אומות העולם, כשם שאמרו חז"ל (מסכת גיטין נט ע"א), מפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ומה גם אם תתקבל תפילתו ותהיה שעת רצון והחולה יתרפא, שאז יהיה קידוש ה' ברבים. וכן עשו כמה גדולי ישראל. וראיה מאלישע הנביא שריפא את נעמן מצרעתו, ונעשה גר תושב (מסכת סנהדרין צו ע"ב). וכל שכן עתה שאנו בגלות וזקוקים לחסדי אומות העולם. וכן בא מעשה לרב הגדול החסיד רבנו יהודה קצין (בעל מחנה יהודה), שבא אליו גוי אחד, ותינוק מוטל בידו כפגר מת, כאבן דומם, ואחר שהרב לחש עליו והתפלל עליו וברכו, התעורר מתרדמתו ומיד נתרפא ויצא ממוות לחיים, ונעשה קידוש השם גדול. ומה שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן קנח), שאין לרפאות גוי אפילו בשכר אלא במקום איבה, זהו רק לגוי שעובד עבודה זרה, אבל אם אינו עובד עבודה זרה, מותר. וכן פסק רבי חיים פלאג'י ביהודי שהיה לו שותף גוי שעשה לו טובות, וחלה הגוי ונפל למשכב, שמותר להתפלל עליו לרפואה שלימה. ומעשה בגוי שנטה למות, ושלח לבקש מאת הרב שיתפלל עליו, וכן עשה הרב, וחלם הגוי שתפילת הרב עשתה פירות, ונעשה קידוש השם גדול. ומכל זה נלמד גם לענין חייל דרוזי, שבודאי ראוי לומר עליו השכבה. (שו"ת יביע אומר חלק י יו"ד סימן נה. ג רלח)