אבלות: הלכות הקשורות לימי השלושים

השתדלות למיתוק הדינים

על הבנים להשתדל הרבה מאוד עבור נשמת אביהם, בפרט בשלושים יום הראשונים שהדין קשה ביותר. ומבואר בזוהר הקדוש שאפילו צדיקים גדולים צריכים עזרה גדולה מאוד בימים אלו, ועל ידי שבניהם עוסקים בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ואומרים את הקדישים, מתמתקים הדינים מעליהם ומקילים את עונשם. (ג קלז)

בזוהר הקדוש מובא, שכל שלושים יום הראשונים, אין נשמה שלא מקבלת עונש. וביאר בספר מעבר יבוק: כי אחר השבעה תיקנו אבלות של שלושים, כדי שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכוחות חומריות ומכתמיה, ואפילו אם יהיו מעטים, צריך לפחות שלושים יום, שהם כנגד שלושים מדרגות, עשר בעולם העשיה, ומשם לעשר שבעולם היצירה, ומשם לעשר שבעולם הבריאה. שלושים מעלות אלו צריכה הנשמה שתעלה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים בעולם האצילות, וצריך זכות רב כפי עלייתה והתלבשותה. ולפי זה, טעם השלושים יום, כדי להמתיק הדינים שבשלושים מעלות אלו, כי עד שם מגיע קיטרוג החיצונים, ולכן אין להתאבל ולבכות אפילו על הגדול שבישראל יותר משלושים יום, כמו שנאמר במשה. וביתר ביאור כתב בשו"ת רב פעלים, כי ידוע שבשלושה עולמות, בריאה, יצירה, עשיה, ישנה קליפה, וההבדל הוא, שבעולם העשיה - רובה רע, וביצירה - מחצה ומחצה, ובבריאה - רובה טוב, אבל באצילות כתוב (תהלים ה ה): "לֹא יְגֻרְךָ רָע". ולכן עד שם מגיע קיטרוג החיצונים, וצריך למתק הדינים אשר שם כדי לעזור לנשמה [וכמו שאמר דוד המלך (תהלים נא ט): "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין", ולכיבוס יש צורך לשפשף.] ועל ידי שהקרובים סובלים את הצער של האבלות באלו השלושים, בתספורת, ובתוספת קדישים ולימוד תורה שעושים לעילוי נשמת הנפטר, ממתקים את הדינים, ולכן צריך לסגל תורה ומצוות ביותר במשך השלושים יום, ולכן אין התחלת השלושים אלא מיום הקבורה. ובסיום השלושים יש להרבות יותר בתורה ומצוות לסייע לנשמת הנפטר, כי הכל הולך אחר החתום. ע"כ. ומכל זה אנו למדים שגם אם חל חג, יש למנות שלושים יום ממש לענין האזכרה שעושים בליל השלושים, ואין לפחות מהם.

הפרטים הנוהגים בשלושים

להלן נבאר את הפרטים השייכים לימי השלושים: תספורת, גזיזת ציפורניים, לבישת בגדים חדשים, גיהוץ, כיבוס ומלאכה. [לבד מדיני שמיעת כלי נגינה והשתתפות בשמחות, שיבוארו להלן (עמוד 263, 265)].

דע, כי החמירו חז"ל באבלות על אב ואם יותר משאר קרובים, כי הצער על חסרונם גדול יותר. וגם כי מעתה הפסיד את מצות "כיבוד אב ואם", שהיא המצוה החמורה שבחמורות [קשה מאוד], ולכן גם שכרה רב ועצום לאין שיעור, כי 'לפום צערא אגרא' [שלפי גודל הקושי, כך גודל השכר].

תספורת

כל שיער שבו

אסור לאבל להסתפר ולגלח הזקן ולגזוז כל שיער שבגופו עד יום השלושים מהקבורה. ואולם השפם והשיער שבצידי הפה, אם מפריעים לו באכילה, מותר לגוזזם לאחר השבעה. (סימן שצ ס"א. ב רפח, רצ)

נשים

אשה אבלה מותרת להסתפר לאחר השבעה מיד, בין רווקה בין נשואה, שלא גזרו חכמים איסור תספורת לנשים לאחר השבעה. (כמבואר לעיל עמוד 204). (ב רצג. א רלו)

בעלי ברית

בעלי הברית שהם: הסנדק, המוהל ואבי הבן, החפצים להקל להסתפר בתוך השלושים, רשאים. (ב שסג. מעיין אומר רפד) וכן שמעתי ממרן זצוק"ל שהורה הלכה למעשה לפני כארבעים שנה, לשר הפנים שפירא, שהיה בתוך השלושים על פטירת אביו, ומכורח תפקידו היה צריך להיפגש עם שרים ממדינה אחרת, והתבייש לבוא כשאינו מגולח, ואמר לו מרן שיציע את עצמו להיות סנדק, ואז יוכל להסתפר ולהתגלח.

בשו"ת חתם סופר כתב, שבכל המדינות נהגו להתיר לבעלי הברית להסתפר לכבוד המילה בשבוע שחל בו ט' באב, אף שהתספורת אסורה מן הדין, וכמבואר הטעם בשו"ת פנים מאירות. וגדולה מזו נהגו בערי פרנקיא להתיר אפילו לאבל בשלושים שלו. והנודע ביהודה שאסר, אילו ראה דברי הפנים מאירות, היה חוזר בו. וכן פסקו: מאורי אור, לשון חכמים, שבות יעקב, דברי שאול, בית דוד, הגאון מהרש"ח אב בית דין דפרנקפורט, והגאון מהר"ל. וכן כתב בשו"ת תבואות שמש בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו (מחבר ספר שופריה דיעקב), שבמקומו נהגו להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו ט' באב. ומאחר ולדעת רבים, שבוע של ט' באב חמור יותר משלושים של אבל, כי זו אבלות של רבים ובפרהסיא, ואף על פי כן התירו האחרונים, כן יש להקל בשלושים של אבל, שהלכה כדברי המיקל באבל.

היתר תספורת בשאר קרובים

לאחר פטירת שאר קרובים [אח, אחות, בן, בת, איש על אשתו], בהגיע יום השלושים, רשאי להסתפר מיד בבוקר לאחר תפילת שחרית, כי באבלות אומרים "מקצת היום - ככולו". [דהיינו, אפילו התחיל מעט מהיום, אנו מחשיבים כאילו הסתיים היום].

היתר תספורת באב ואם

לאחר פטירת אב או אם, אין להסתפר עד שיגיע יום השלושים, ובנוסף לכך שיגערו בו חבריו, דהיינו שיאמרו לו "לך להסתפר". וזמן הגערה מיום שלושים בבוקר ואילך, אבל אם גערו בו קודם לכן, אפילו בליל השלושים, אין הגערה מועילה. (ג קב, קג. ד תקנט)

יש נוהגים באב ואם, שלא להסתפר עד יום שלושים ואחד או יותר קצת, כדי שיהיה ניכר ההבדל בין אב ואם לשאר קרובים. ומכל מקום אם חל השלושים בערב שבת או ערב חג או ערב ראש חודש, גם הם יכולים להסתפר. (ג קב)

גערה מועילה ביום השלושים, כי מקצת היום ככולו, ורשאי להסתפר מיד, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סימן שצ ס"ד), וכתב מרן החיד"א בברכי יוסף שכן דעת הגהות סמ"ק, ושכן כתב מרן בבית יוסף בשם הגהות מיימוניות, וכן הסכימו שיירי כנסת הגדולה, נאמן שמואל ורבו, ובית דוד. עי"ש. וכן דייקתי לנכון ממעשה רב של מרן הראשון לציון זצוק"ל בפטירת אביו רבי יעקב ז"ל [שהרי אביו של מרן נפטר בכ"ד תמוז, ויום השלושים חל בכ"ד אב. ומרן ואֶחיו הגיעו כשהם מסופרים לתפילת מנחה באזכרה שהתקיימה בישיבת "פורת יוסף" - גאולה בירושלים. ולא יתכן שעשו את האזכרה בליל השלושים, כי איך יסתפר קודם לכן ביום העשרים ותשעה, אלא האזכרה היתה ביום השלושים, ערב שלושים ואחד, ונמצא שמרן הסתפר ביום השלושים עצמו. וכן השיב לי מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א].

והנה החיד"א החמיר בזה בשו"ת חיים שאל וכתב, במקומותינו שרובם ככולם נהגו שלא לגלח על אב ואם עד עבור איזה ימים אחר שלושים וגוערים בהם, אז אם אירע שגערו בו באבל ביום שלושים, והוא איסטניס, מועילה הגערה. אבל בעיר שנהגו תמיד שגוערים ביום שלושים על כל אדם, נמצאת תקנת חכמים בטלה לגמרי, שלפי זה אין הפרש בין אב ואם לשאר קרובים, ואינו ניכר החילוק ביניהם, כי אם באמירה קלה בעת שיוצא מגזרת שלושים, שאומרים לו שיגלח. ולא נכון לעשות כך לעקור תקנת חכמים שעשו הפרש בין אב ואם לשאר קרובים. ואף בזמנינו שיש שמגלחים זקנם, ובשלושים יום הם מנוולים ומצטערים, צריכים לקיים תקנת חז"ל לעשות הפרש שיצטערו יותר באב ואם. ומה שכתב השואל, שהמנהג לגלח ביום שלושים על ידי גערה, הנה מנהג זה נעשה מקרוב, ומנהגם עוקר תקנת חכמים, שאין הפרש בין אב ואם לשאר קרובים, ובודאי אין ללכת אחריו. ע"כ. וכן הסכמת יד אבישלום, נהר מצרים, נחל אשכול, בית אהרן, בתי כנסיות, דבר משה, הגר"ח פלאג'י ועוד.

כבוד השבת

גם אם חל יום השלושים בשבת, אין להקדים ולהסתפר ביום שישי לכבוד שבת, אפילו בשאר קרובים. (ב רצה) ומכל מקום כיון שיש חולקים בזה, כל שיש איזה ספק שהוא נוסף בהלכה, יש להקל בשאר קרובים מטעם ספק ספיקא. אבל באב ואם, אין להקל כלל, מאחר והוא חייב גערה, ולא מועילה גערה בפחות משלושים יום. (ב ש)

דין גערה

תלמיד לרבו או אשה לבעלה, יכולים לומר לו שילך להסתפר, כי אף שחייבים בכבודו, אין זה נחשב גערה ממש דרך בזיון. וכן השיב לי הראשל"צ רבנו יצחק יוסף שליט"א.

אבל שלא גערו בו, רשאי לרמוז לחברו שיגער בו. ומעשה בחכם אחד שאמו נפטרה, ועברו שלושים יום ולא גערו בו, ובא אצל הראשון לציון הגאון רבנו יצחק יוסף שליט"א, ושאלו כאילו מסיח לפי תומו על אבל שגערו בו ביום ה-29, האם מועילה הגערה או לא? הבין הרב את הרמז מיד שהוא רוצה שיגערו בו, וגער בו, והלה שמח והלך להסתפר.

בכל מקרה, אם לא גערו בו ועברו חודשיים מהפטירה, יכול להסתפר. (ג קא)

ימי עומר

אבל על אב ואם, שהגיע יום השלושים בתוך ימי העומר שהמנהג לא להסתפר בהם, והכביד עליו שערו, מותר לו להסתפר לאחר גערה. (ב רצד, ג קיג)

כתב בשו"ת זרע אמת לדמות דין זה למה שכתב הב"ח שאבל שחל יום השלושים שלו בבין המצרים שמנהג האשכנזים שלא להסתפר, מותר לו להסתפר, שכיון שאינו אלא מנהג, אין להחמיר בו לאבל. ולפי זה גם כאן, שמה שאין מסתפרים בעומר הוא רק מנהג, יכול להסתפר. וכן פסקו: ישועות יעקב, בית אהרן קריספין, פני אהרן, רבי דוד הכהן, בית הרואה, מטה יוסף, וכן הורה הלכה למעשה מורנו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל.

גזיזת ציפורניים

אסור לגזוז ציפורני הידים והרגלים בכלי כמספריים או קוצץ עד שלושים יום, אבל בידיו או בשיניו, מותר אפילו בתוך השבעה. ומותר גם להתחיל חיתוך קטן במספריים, וימשיך ליטול שאר הציפורן בידו. (ב רצה. ד תקסג)

היתר הגזיזה

ביום השלושים אפילו על אב או אם, מותר לגזוז ציפורניים, ואין צריך גערה.

אף שבתספורת יש חומרה באב ואם יותר משאר קרובים שצריך גם גערה, בנטילת ציפורנים אין הבדל ביניהם ואין צריך גערה, כי רק בשיער שניכר לרואים שייכת גערה, אבל בציפורניים אין דרך להסתכל בידים של בני האדם. כן פסקו: הלכות קטנות, הלבוש, לקט הקמח, בית דינו של שלמה, והסכים עמו אביו הגאון רבי שמואל, זרע אמת, הגיד מרדכי, מסגרת השלחן, ברית כהונה, דברי יעקב, משיב הלכה, מעט מים, דבר משה. וכתב בשבט יהודה עייאש, שכן נראה סתמות הפוסקים, וכן מנהג העולם. (ב רצה)

לכבוד שבת - אם חל יום השלושים בשבת, רשאי לגזוז הציפורניים ביום שישי לכבוד שבת. משום ספק ספיקא, שמא הלכה כבה"ג ורבי יצחק בן גיאת וסמ"ג וריא"ז שמותר לגזוז מיד לאחר השבעה. ושמא הלכה כרבנו יום טוב מבעלי התוספות שמותר אפילו להסתפר כשחל השלושים בשבת, וכל שכן בגזיזת ציפורניים. (ב רצה)

כבוד התורה

מעשה בגאון אב בית דין שאירע לו אבל, ובתוקף תפקידו היה עליו ליסוע לעיר אחרת בתוך השלושים לאבלו בענין של מצוה רבה, והיה מצטער מאוד על שצפרני ידיו ארוכות משום אבלו, ושם לא נודע שהיה אבל, והיה בוש ונכלם כי הכל יהיו תמהים על תלמיד חכם גדול שכמותו שצפרניו ארוכות. ולחותכן בידיו או בשיניו היה קשה לו מאוד, וחקר לדעת האם יש איזה היתר לגוזזן במספריים? והנה עיקר הדבר שנוי במחלוקת, כי לדעת רבנו יצחק בן גיאת, בה"ג, סמ"ג וריא"ז, לאחר השבעה מותר לגזוז הצפרנים. ויש אומרים שדוקא בגנוסטרי [כלי המיוחד לגזיזת ציפורניים] אסור, אבל במספרים מותר. וכיון שיש לאותו רב צורך גדול מאוד לגוזזן, ויש בזה משום כבוד התורה וכבוד הבריות, ואין לו כל כוונה לייפוי או נוי, יש להקל. וכעין מה שהותרה רחיצה בתוך השבעה לאיסטניס. וכבר נאמר (משלי ד כד): "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ". ובצירוף מה שכתב הבן איש חי, שאם הציפורניים עודפות על הבשר מותר לגוזזן אפילו בתשעה באב, מפני שיש חיוב גדול ליטלן על פי הסוד. ואם יכול, עדיף לגוזזן על ידי גוי, שכתב הרדב"ז שבאיסור דרבנן, אין איסור מסייע. (ב שב)

נשים

אשה אבלה לא גוזזת ציפורניים כל שלושים יום, ולא כתספורת שמותרת מיד לאחר השבעה. אולם לצורך טבילת מצוה, מותר לה לגזוז אפילו בכלי. (ב שב)

כלה

כלה שהתחתנה ובתוך שלושים יום לחתונה אירע לה אבל, מותר לה לגזוז ציפורניה אפילו בתוך שבעת ימי האבלות, שגידול ציפורניים ניוול הוא לה.

כמו שהותר לעיל (עמוד 204) לכלה לגזוז שערותיה אפילו בתוך שבעת ימי האבלות, הוא הדין שמותרת לגזוז ציפורניה, שהרי איסור גזיזת ציפורניים נלמד מדין תספורת, ואם מותר לכלה להסתפר בתוך שבעה, כל שכן שמותר לה לגזוז ציפורניה. גם כי לא גרעה גזיזת ציפורניים משאר הדברים שהתירו לה, רחיצה, קישוט ואיפור, אף שאסורים מן הדין בשבעה. ועיין למרן החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"א סימן ב) שכתב, ובאמת קשה על מרן השלחן ערוך, שמאחר שפסק שאשה מותרת בתספורת אחר שבעה, היאך אסר לאשה ליטול ציפורניה בכלי על ידי עצמה, ואפילו בטבילת מצוה לא התיר אלא על ידי אחרת, והרי איסור ציפורניים נלמד מדין תספורת. וכבר ראיתי לט"ז שהעיר קצת בזה, ומה שנראה ליישב וכו', אך הדברים רחוקים, וחומרה יתירה היא. על כן, נראה שמן הדין היה מותר לאשה ליטול הציפורניים אחר שבעה, אלא שרצו להחמיר גם בנשים, וחומרה בעלמא היא.

כיבוס

מותר לכבס בגדים לאחר השבעה, וכל שכן שמותר ללבוש בגדים מכובסים. (סימן שפט ס"א. ב רעט, רפ)

מנהג בני אשכנז שלא ללבוש בגדים מכובסים עד יום השלושים. ואם חפץ להחליף בגדיו, יתן לאחר שילבשם זמן מה [אפילו דקה אחת], ואחר כך ילבשם הוא. ואולם, רשאים לכבס בשביל ללבוש לאחר השלושים, וכל שכן שרשאים לכבסם יחד עם שאר בגדי בני הבית. (ב רפ, רפא, רפג)

בגד חדש

מן הדין מותר לאבל ללבוש כל בגד חדש לאחר השבעה.

ואולם, יש מחמירים שלא ללבוש בגד חדש, לבן ומגוהץ, בשאר קרובים - עד השלושים. ובאב ואם - עד השלושים ובנוסף שיגערו בו חבריו, כלומר, שיאמרו לו "לבוש בגד חדש", וכדין תספורת שגוערים בו. ומכל מקום, שאר בגדים חדשים, רשאים ללבוש ללא חשש. ואף שלפי המציאות כיום, שמחים גם בשאר צבעים, מכל מקום אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל. על כן, מותר לכל הדעות לחדש חליפה חדשה שחורה, כחולה, אפורה וכדומה, ופשוט שיברך "שהחיינו". (ב שג, שה)

בגמרא (מסכת מועד קטן כג ע"א) מבואר שאסור לאחר שבעה ללבוש בגד חדש, לבן ומגוהץ, אבל אם חסר אחד התנאים, מותר ללובשו מיד לאחר השבעה. ואולם, כתב הרמב"ן שאין דין זה נוהג בזמנינו, כיון שהגיהוץ שלנו אינו חשוב כל כך כגיהוץ של זמנם, שאינו משובח כל כך, ואינו אלא ככיבוס שלהם. נמצא שאף אם הבגד חדש ולבן, מותר ללובשו כי חסר התנאי של גיהוץ. והביאו מרן בשלחן ערוך (סימן שפט ס"ח). ואף שיש חולקים על הרמב"ן, וגם לא מוסכם שכך היא דעתו של מרן השלחן ערוך, שהרי לענין שבוע שחל בו תשעה באב (אורח חיים סימן תקנא ס"ג) כתב, שהמנהג להחמיר גם בכיבוס וגיהוץ שלנו. ואף כאן (סימן שפט סעי' ה, ז) הביא את דעות האוסרים, מכל מקום הלכה כדברי המיקל באבל. ואולם, כתבנו את הדין גם לאותם הרוצים לחוש לדעות המחמירים שגיהוץ שלנו אסור.

והנה בעיקר דין זה שבגד לבן, חדש ומגוהץ אסור, יש לדון האם יש הבדל בין אב ואם לשאר קרובים? כי הנה לרמב"ם והמאירי, די להמתין שלושים יום כדין שאר קרובים. ולרמב"ן והרא"ש, צריך שלושים יום, ויגיע חג, ויגערו בו חבריו שילבש בגד חדש. וטעמם שהצריכו שיגיע החג, שאם לא כן לא ניכר שאינו לובש בגד חדש, כי בעיקר בחג מחדשים בגדים, וממילא אין מה לגעור בו, אבל בתספורת כל שהכביד שערו, כבר גוערים בו. ובשו"ת תשובה מאהבה ושבט יהודה עייאש ביארו בדעת מרן השלחן ערוך (סימן שפט ס"ה) שאין צריך ג' דברים [ל' יום, חג וגערה], ודי בשלושים יום וגערה. וכן נראה מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם והמאירי, שדי בשלושים יום ללא גערה, ושמא כתשובה מאהבה ושבט יהודה, שאף לדעת השלחן ערוך די בגערה לאחר שלושים, ואין החג מעכב כלל. [ושמא בזמנינו אין איסור כלל כנ"ל. ושמא הלכה כדברי המיקל באבל אף נגד השלחן ערוך. (ועי' ח"ג עמוד צט ודו"ק.)]

טלית. בגדי זיעה.

מותר ללבוש טלית לבנה חדשה, בין גדולה ובין קטנה, לאחר השבעה, כיון שלא גזרו בבגד של מצוה. וכל שכן שמותר לחדש גופיה ושאר בגדי זיעה, שלא שייך בהם איסור זה, שהרי אין לבישתם ניכרת כלפי חוץ, ואין להם חשיבות כל כך. (מעיין אומר קעז, רצז)

גיהוץ

מותר לגהץ בגדים לאחר השבעה וללובשם מגוהצים. (סימן שפט ס"ז)

מלאכה

על כל הקרובים, אם רצה האבל למעט במלאכתו ובסחורתו בתוך שלושים יום, ימעט. ואם לא רצה, אינו ממעט. אבל על אביו ואמו, צריך למעט כפי יכולתו. (רב האי גאון, רבנו חננאל, הרמב"ם, הרמב"ן, שבולי הלקט. ב קנז)

טיול

יש לאבל להמנע מלצאת עם חבריו לטיול מאורגן, שבדרך כלל שמחים בו הרבה. ומכל מקום, אם בבית הספר אירגנו טיול לכל החברים, יש להקל לנער יתום להשתתף עם חבריו אפילו בתוך שלושים יום לפטירת אביו או אמו, כי יש לו צער גדול אם לא ישתתף. (ב קנח)

מה שמצוי כיום שמארגנים נסיעה למקומות הקדושים [וכמובן שהכל ביראת שמים טהורה], ונרשמים אנשים רבים שאין אחד מכיר את חברו, מאחר ובנסיעה עצמה אין שמחה כל כך [כי היא דומה לנסיעת אנשים זרים באוטובוס מעיר לעיר, שאין שׂם לבו עליהם], ועיקר ההנאה היא במקומות עצמם שבא לשם ולא מחברת האנשים, וכיון שאין איסור לאבל ללכת למקומות הקדושים, על כן מותר לו להשתתף בנסיעה כזו. (עיין ב קנח, שט)

מדין התלמוד אסור לאבל בתוך שלושים לצאת לסחורה למרחוק עם שיירה גדולה, כי דבר זה דומה לשמחה, ששמחים הם מאוד בדרך. ועל אביו או אמו אסור לצאת עד שיגערו בו חבריו אחר שלושים ויאמרו לו "צא עימנו". וכתב בערוך השלחן, שבזמנינו לא שייך דין זה. ומכל מקום יש להמנע מלצאת לטיול מאורגן, כמו שכתב בספר יוסף אומץ יוזפא. (ב קנח)

יום השלושים

אזכרה

המנהג לערוך אזכרה ולימוד בליל השלושים, ומביאים תלמידי חכמים שיאמרו דברי תורה וחיזוק, ומדליקים נר לעילוי נשמת המנוח. (ג קלו. ד תקנה) ועיין לעיל (עמוד 232) היאך ההנהגה הנכונה בעשיית האזכרה. ושומע לעצה חכם.

אם יש צורך להקדים את האזכרה מעט מכל סיבה שהיא [וכגון שהאזכרה יוצאת בדיוק שלושים יום לפני החג שאסור להספיד כבר, כמבואר להלן (עמוד 312)] יתחילו את האזכרה ודברי ההספד ביום העשרים ותשע אחר הצהריים, וימשיכו קצת בלימוד גם בליל השלושים. (ד תקנה) וכן אם חל יום השלושים בשבת, מקדימים את האזכרה ליום חמישי בערב, מפני כבוד השבת.

עליה לבית קברות

נוהגים לעלות לקבר ביום השלושים, וקוראים שם תהילים ומשניות, וישתדלו מאוד שיהיו שם עשרה אנשים, כדי שיאמרו קדיש לאחר הלימוד. (ג רי)

שלושים. י"ב חודש.

הפרטים שיבוארו להלן בענין כלי זמר והשתתפות בשמחות, נוהגים עד שלושים יום על פטירת שאר הקרובים, ועד י"ב חודש על אב ואם. ואפילו אם השנה מעוברת [שיש בה שני חודשי אדר, ובסך הכל יש בה שלושה עשר חודשים], נוהגים דינים אלו עד י"ב חודש בלבד. (ב שכ, שלח)

כלי שיר. קלטות.

האבל אסור בשמיעת כלי שיר, אפילו מקלטות ודיסקים. (ב שסד)

לא מתכוון ליהנות

אבל הנוסע באוטובוס והנהג משמיע שירים עם כלי נגינה, או שיושב בביתו ושכנו מנגן בכלי נגינה, יסיח דעתו ויכוון שלא לשמוע וליהנות. והוא הדין, אם אשתו ובני ביתו משמיעים שירים, יכוון שלא לשמוע וליהנות. וכן אמר לי מורנו הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א, שבהיותו בשנת אבל על אמו הרבנית מרגלית ז"ל, ובני ביתו רצו לשמוע שירים, התיר להם הרב, והוא היה עוסק בתורה בחדרו כדרכו בקודש, ומתכוון שלא ליהנות. ומה גם שקשה לגזור על בני הבית שלא לשמוע שירים במשך שנה שלימה. (ב שסז. מעיין אומר רט)

מבואר בגמרא (מסכת פסחים כה ע"ב) ונפסק ברמב"ם, שהנאה הבאה לאדם בעל כרחו באחד מכל האיסורים, אם התכוון אסור, ואם לא התכוון מותר. וכתב הרדב"ז, שאם לא התכוון, אף שאפשר לו להיבדל מאותה הנאה, מותר, שהכל הולך אחר הכוונה. וכן כתב הריא"ז שההולך לעשות חפציו, ובדרך הליכתו הריח ריח קטורת של עבודה זרה, אם אינו מתכוון לאותה הנאה ואינו חפץ בה, אף שיש לו דרך אחרת לעבור בה, מותר. וכן אם היה שומע מנגינות הכומרים שמנגנים לפני עבודה זרה, אם מתכוון ליהנות אסור, שאף על פי שהקול אין בו ממש, אסור ליהנות ממנו. אבל אם אינו מתכוון ליהנות מותר. וכתב מרן השלחן ערוך (סימן קמב סט"ו), אסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה. וכתב הרמ"א: ואם אינו מתכוון מותר. וכתב הש"ך, שאפילו יכול לאטום אזניו, כל שאינו מתכוון ליהנות מותר. [וכן דעת הגר"א שם, שו"ת תורה לשמה (סימן שצד), וספר חפץ חיים (כלל ו הלכה ה, ס"ק יד בבאר מים חיים) ועוד].

אבל הממתין לחברו שיצא מאולם שמחות שיש שם כלי נגינה, רשאי להיכנס ולישב בצד ולהמתין לו, אך לא ישב יחד עם המסובים ממש, וישים לב שלא להתכוון ליהנות מקול הנגינות. (שו"ת הר צבי. ב שסז)

נגן אומן

אומן היודע לנגן בכלי שיר, ופרנסתו היא מהופעותיו בשמחות של מצוה, כחתונות, בר מצוות ועוד, רשאי לנגן לאחר השבעה לצורך פרנסתו (ב שמט). [וכל שכן לפי המציאות כיום, שקובעים עם התזמורת חודשיים שלושה או יותר לפני כן, ואינו רשאי להותירם כך ללא תזמורת.]

האבל רשאי להמשיך ללמוד נגינה לאחר השבעה, כיון שכוונתו היא ללימוד ולא להנאת המנגינה. (מעיין אומר קמו)

מלמד. גננת.

מותר לאבל/ה מלמד או גננת, להשמיע שירים לילדים להרגיעם ולשמחם. שגם זה בכלל צורך פרנסתם. וגם עסוקים הם בעבודתם ואינם מתכוונים ליהנות כנ"ל. (ב שנ)

עצבות

הסובל מהתקפות דיכאון ל"ע, רשאי לשמוע שירים בתוך י"ב חודש, כדי לקבל שמחה ומצב רוח טוב, וכמו שנאמר (מלכים ב ג טו): "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'", אך ישתדל כפי יכולתו לשמוע בצינעה. (מעיין אומר רצה)

ברית מילה

אם אבי הבן או אשתו היולדת בתוך י"ב חודש, רשאי להביא פייטנים עם כלי שיר בליל הברית [ברית יצחק, זוהר] וביום הברית כנהוג, כי יום טוב שלהם הוא, שמכניסים את בנם לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. (עי' ב שלט, שסה)

ודע, כי אף שבסעודה של ליל הברית המתקיימת לאחר ראש חודש אב, אין לאכול בשר, כי אינה סעודת מצוה ממש כמו ביום הברית, מכל מקום לענין אבלות שהלכה כדברי המיקל באבל, יכולים לשמוע כלי זמר וכנ"ל. (חזו"ע ארבע תעניות קנד)

בר מצוה

אם אבי חתן הבר מצוה או אמו בתוך י"ב חודש, רשאים להביא זמר עם כלי שיר לכבוד הבר מצוה כנהוג, כי יום טוב שלהם הוא, שמכניסים את בנם לעול תורה ומצוות.

כתב בשו"ת זרע אמת, נער שהגיע למצוות, ונעשה בר מצוה בתוך שלושים יום של אמו האבלה, רשאי בעלה אבי הבר מצוה לעשות השמחה כרגיל עם כלי נגינה, כיון שהוא אינו אבל, והשמחה תלויה בו, ששמח שזכה בנו להגיע למצוות, ונפטר מעונשו, וגם האם יכולה לשמוח עמהם. ושוב ראיתי למר חביבי הרב המובהק החיד"א שהתיר כיוצא בזה וכנזכר לעיל. ע"כ. והנה כבר הבאנו בהלכה הקודמת מה שכתב החיד"א שהוא הדין אם אבי הבן בתוך י"ב חודש, שיהיה מותר לו להביא כלי נגינה, כיון שיום טוב שלו הוא. וממה שדימה בשו"ת זרע אמת ברית מילה לבר מצוה, מזה נלמד שהוא הדין גם אם אבי הבר מצוה בתוך י"ב חודש, ולא רק במקרה שהאמא תוך י"ב חודש. (עי' ב שלח)

הכנסת ספר תורה

מותר לאבל להכניס ספר תורה ברוב עַם עִם כלי זמר. ובמקום צורך, כגון שהאבל אחד מנכבדי וחשובי הקהל או גבאי בית הכנסת שהוא המוציא והמביא בכל ענייני בית הכנסת, אף שלא הוא המכניס את ספר התורה, יש להתיר לו להשתתף. כי יש לדמות זאת לימי העומר, שאף שאין שומעים בהם כלי נגינה, בכל זאת בהכנסת ספר תורה שהיא מצוה גדולה ושמחה של כולם, מותר להשמיע בהם כלי נגינה. וכן התירו חז"ל איסור דרבנן לכבודה של תורה, כמו בשמחת תורה שמצוה לרקוד ולטפח לכבוד התורה. (מעיין אומר קעה, רצו)