אזכרה וקדיש: מנהגי אבלות למשך השנה לפטירה

שליח ציבור

ישנה מעלה שהבן יעלה שליח ציבור בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, ובלבד שיהיה ראוי לזה, וכדלהלן. וכתב הרש"ל: אם האבל ראוי להיות שליח ציבור, אדרבה נראה לי שמצוה הוא עושה, כי מלך מלכי המלכים חפץ בכלים שבורים, שנאמר (תהלים נא יט): "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (ב"ח סימן שפד אות ג). ואדרבה יש בזה עילוי נשמה יותר מאמירת הקדיש. (א קכח) וכתב מרן הראש"ל זצוק"ל: "וכן עשיתי מעשה לעבור לפני התיבה בימי אבלי על מרת אמי נ"ע. וכן ראוי להורות". וכן עשה מעשה מורנו הראשון לציון רבנו יצחק יוסף שליט"א ועלה שליח ציבור במשך כל השנה על אמו הרבנית ז"ל בתפילות שחרית, מנחה וערבית.

ומכל מקום, ברור שאין בזה שום חיוב אלא מעלה חשובה. ומרן הראש"ל זצוק"ל היה אומר בדרך הלצה: "מי שאביו נפטר, עשה אותו יתום, אך לא עשה אותו חזן".

כתב מרן השלחן ערוך (או"ח סימן נג סעי' ד, ה): "שליח ציבור, צריך שיהיה ריקן מעבירות, ושלא יָצָא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה, נביאים וכתובים. ואם אין מוצאים מי שיהיו בו את כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבציבור, בחכמה ובמעשים טובים". ע"כ. ואמנם, כיום המנהג להעלות שליחי ציבור גם בעלי תשובה אמיתיים, כי אין דבר העומד בפני התשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. (ג רו. חזו"ע ימים נוראים עמוד לז)

בקי בדקדוק

לבד מהנ"ל, על השליח ציבור להקפיד לבטא נכון את האותיות, אבל אם קורא ח' כמו ה' או כמו כ' רפויה, או ע' ו-ה' כמו א', או ק' כמו כּ', אין ראוי למנותו שליח ציבור כשיש אחר היודע לבטא כהוגן. כמו כן, יזהר שלא יבלע תיבות ואותיות, אלא יחתוך את המילים, ולא יאמרן בהלעטה. וכן יזהר בניקוד: שוא נע, שוא נח, דגש קל, דגש חזק, כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סי' סא סעיפים כב, כג. ג רו).

שומר פיו ולשונו

על השליח ציבור להזהר מאוד, שלא יפגום פיו בשום דיבור איסור, כשקר, לשון הרע, רכילות, קללה, כדי שלא יִקְרַב לשרת לפני ה' בכלי טמא ומאוס. (פלא יועץ)

שליח ציבור במועדים

מנהג אשכנז שאין האבל בתוך י"ב חודש עולה שליח ציבור בשבתות, ימים טובים, ימים נוראים, הלל בראש חודש וחנוכה, אלא אם כן אין שם חזן אחר. אבל מנהג בני ספרד שלא לחשוש לזה כלל ועיקר. וכן נהג מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בהיותו בתוך י"ב חודש לאביו ואמו שעלה שליח ציבור בחול, בשבת, בחגים, ובקריאת המגילה בפורים כדרכו תמיד בכל השנים. וכתב הנודע ביהודה, שאין שמץ איסור בדבר אלא מנהג בעלמא, ובני ספרד לא נהגו בזה. (ג ו, ז, ח. שו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סימן מ. מעיין אומר רעא)

משלים או מפטיר

עליית מפטיר מסוגלת מאוד לעילוי נשמת הנפטר יותר מעליית משלים. (זוהר הקדוש. ג קצה, קצט)

המעלה בעליית מפטיר, היא דוקא בתנאי שהבן בקי ויודע לקרוא את ההפטרה מילה במילה, בדקדוק ובטעמים כהוגן. אבל אם אינו בקי בקריאתה, לא יעלה 'מפטיר' אלא 'משלים' ויאמר קדיש. וטוב שיקנה עליית מפטיר לעילוי נשמת הנפטר, ויכבד בה אדם אחר שיודע לקרוא את ההפטרה כהוגן.

כתב בספר חסד לאלפים, ישנם אנשים הקופצים בראש וקוראים ההפטרה למנוחת הוריהם, ומדלגים חציין של תיבות ובולעים האותיות, ושגיאות מי יבין. ובאמת, שאף על פי שאמרו רבותינו שעל ידי הקדיש וההפטרה ניצולים ההורים מדין גהינם, אבל הדבר ברור שכל זה טוב ומועיל כשאומרים אותם אות באות, תיבה בתיבה, אבל אלו הבולעים אותיות או מדלגים תיבות, גורמים להוריהם 'נגע' במקום 'עֹנג', והעְדֶר טוב ממציאות הרע, וקרוב מאוד שברכותיהם לבטלה. ויותר טוב היה שהמעות שקונים בהן ההפטרה יתנום לעניים תלמידי חכמים ובני אדם מהוגנים, ויהיה נחת רוח לאביהם ואמם. ע"כ. "שְׂפָתַיִם יִשָּׁק, מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים". (ג רז)

שינוי מקום בבית הכנסת

המנהג פשוט שגם אם יש לאבלים מקום קבוע בבית הכנסת, אין משנים את מקומם במשך השנה על אב ואם, וכל שכן בשבתות וימים טובים. [ודי להם לשנות כאשר באים הם לבית הכנסת בימי השבעה בחול]. (ד תקסט)

כתב השלחן ערוך (סימן שצג ס"ד): הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת, יפה הם עושים. וכתב בשו"ת רב פעלים, רבנו חיים ויטאל העיד על רבנו האר"י שבשבת שבשבעה, לא שינה את מקומו משום אבלות בפרהסיא. והנה כל זה בשבעה, אבל לאחר השבעה אין טעם לשנות מקום בבית הכנסת כלל, לא בשבת ולא בחול. מיהו פה עירנו בגדאד היה מנהגם לשנות מקום בבית הכנסת רק בשלושים יום אפילו על אב ואם, ולאחר שלושים חוזרים למקומם, ומאיזה שנים נהגו כמה יחידים לשנות מקומם בבית הכנסת בין בחול בין בשבת כל י"ב חודש, ודברים אלו וכיוצא בהם אשר מחדשים בני האדם מדעתם ואין להם שורש, אין למדים מהם ואין חשובים כלום. ע"כ.

קריאת תהילים

כתב מרן החיד"א, אין שום דבר להגן מפני המזיקים כאמירת הקדיש על מזמורי תהילים. לכן יש להנהיג את הבנים על אבותם שיקראו בכל יום מהשנה קצת מזמורי תהלים, ואחריהם יאמרו קדיש ["יהא שלמא"]. (ג נט)

צדקה

נתינת צדקה מידי יום לעילוי נשמת ההורים, מכפרת וגורמת להם נחת רוח. (פלא יועץ) וכתב בשו"ת חתם סופר, חילוק צדקה לעניים, עדיף יותר בלי ספק מהדלקת נר בביתו או אפילו על הציון שבקברו. (ג נט) וכתב המשנה ברורה (סימן תרכא ס"ק יט), בן הנותן צדקה בעד אביו, מועיל להקל עליו מיסוריו, אפילו אם היה רשע, כי סוף סוף ברא מזכה אבא.

"הריני כפרת משכבו"

בתוך השנה, אם הבן אומר [או כותב] דברי תורה בשם אביו, או הנהגה טובה שהיה עושה, כשמזכיר את שמו יאמר: "הריני כפרת משכבו". וכמו כן, כשמזכיר את אמו לשבח שהיתה מקיימת הלכה חשובה, כגון שהיתה מכסה את ראשה כהלכה במטפחת או כובע ולא בפאה נכרית, או שהקפידה להתלבש בצניעות כהלכה ללא בגדים קצרים וצמודים, או [באשה ספרדיה]: שברכה על הדלקת נרות שבת קודם ההדלקה, כדעת כל הראשונים ומרן השלחן ערוך, או שלא ברכה על נטילת לולב וישיבה בסוכה, כדעת הרמב"ם ועוד ומרן השלחן ערוך, יאמר: "הריני כפרת משכבה". אבל אם מזכיר אותם בדברי חול, אין צריך לומר. (ג קצו)

לאחר שנה, כשמזכיר את שמם כנזכר לעיל יאמר: "זכרונם לברכה לחיי העולם הבא" או בקיצור "זכרונם לברכה" או "עליהם השלום". ואם מפאת כבודו שרוחש לו מאוד רוצה לומר "הריני כפרת משכבו", רשאי. (ג קצו, קצז. ד תר, תרב)

ביאור "הריני כפרת משכבו" - כתב רש"י (מסכת קידושין לא ע"ב): עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו, אבל לאחר י"ב חודש, כבר קיבל מה שקיבל, שאין משפט רשעי ישראל בגהינם אלא י"ב חודש. וכן כתב רבנו שמעון בן צמח: שבתוך י"ב חודש, מכיון שהנפטר סובל צער ויסורים, חייב הבן לומר דרך כבוד, עלי יבוא אותו צער, להיות צערי כפרת משכבו. אבל לאחר י"ב חודש כבר קיבל דינו, ואינו מכבדו בכך. ע"כ. ומכל מקום אף לאחר י"ב חודש, היו חכמים שמזכירים ומכבדים את החכמים שנפטרו בכך, כמו שמצאנו (מסכת סוכה כ ע"א) שאמר ריש לקיש: "הריני כפרת רבי חייא ובניו". ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן קנא).

כתב בשבולי הלקט בשם הספרֵי על הפסוק (דברים כא ח): "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ", "כפר לעמך ישראל" אלו החיים, "אשר פדית" אלו המתים, מגיד שהמתים צריכים כפרה. ועל זה סמכו העולם לומר בתוך י"ב חודש אחר פטירת אב או אם: "הריני כפרת משכבו", כי מתכפרים המתים בצער גופם או בממונם של החיים. וכתב הרוקח, ואם תאמר מה תועיל הצדקה שהחיים נותנים בעד המתים? אלא השם יתברך בוחן לבבות ויודע שאילו היו המתים בחיים היו נותנים צדקה בעצמם. והחי יכול לבקש רחמים כדי להקל את דין המת, כגון דוד המלך על אבשלום (מסכת סוטה י ע"ב), וכן רבי יוחנן על אלישע אחר (מסכת חגיגה טו ע"ב). (שו"ת יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לז)

ויש להתבונן, מאחר ובאמירה זו הבן מקבל עליו את יסורי אביו, אם כן מה יעשה הבן כדי להינצל מהם? ואף שאמרו חז"ל (מסכת ערכין טז ע"ב) שאפילו יסורים קטנים שקיבל אדם בעולם הזה, פודים ממנו יסורי גהינם קשים ומרים עד מאוד שאי אפשר לתארם, אבל עדין מי חפץ ביסורים חס ושלום, ומה עליו לעשות כדי להינצל מהם? וצריך לומר, ראשית כדברי הספרֵי לעיל שהצדקה מועילה להגן מפני היסורים. ובארו במדרש ויקרא רבה, שילך ויהיה גבאי של צדקה, דהיינו שיהיה עושה וּמְעַשֶּׂה לאחרים לזכותם שיתנו אף הם, ולא די בנתינת צדקה כלשהי (חזו"ע ימים נוראים עמ' ריח). זאת ועוד, אם יקבל על עצמו תשובה שלימה וישמור שבת כהלכתה, ניצול מן היסורים, שכך היא סגולת ומעלת השבת לכפר (ט"ז או"ח סימן רמב). וכמו כן, אם ירבה בעסק התורה כהוגן, ינצל מן היסורים (מסכת ברכות ה ע"א). וכן אם יקבל עליו "תשובה מאהבה" על כל עוונותיו, לא יבואו עליו יסורים, שהרי אפילו חייבי כריתות ומיתות בית דין, על ידי תשובה מאהבה ניצולים מן היסורים. (ג קצז)

ראש השנה, כיפור, יום השנה - אם בימים אלו מזכיר את אביו או אמו בדברי תורה והנהגות חשובות כנ"ל, טוב שיאמר: "הריני כפרת משכבו", אפילו אחר כמה שנים. שכיון שספרי חיים ומתים נפתחים לפני הקב"ה ודנים אותם, הרי זה כמו בי"ב חודש, שיוכל לכפר בעדם. (בתי כנסיות, הגר"ח פלאג'י. ג קצז)

לבוש שחור

המנהג שנהגו בעיקר בחוץ לארץ, שהאבל לובש בגדים שחורים לאות אבל במשך י"ב חודש, אין בו שום איסור, כי בגדים שחורים היו מאז ומקדם מנהג אבלות, כמבואר בגמרא ובכל הפוסקים. ואמנם בארץ ישראל לא נהגו ללבוש כן, וטוב שגם בחוץ לארץ ינהגו כמנהג ארץ ישראל. (ג ס)

בית חדש

מותר לעבור דירה או להיכנס לבית חדש לאחר השבעה, ובפרט כשמטרתו לצורך מגורים הכרחיים למנוע צפיפות וכדומה. (ב שה. ד תקסח) ויעשה "חנוכת הבית" עם סדר הלימוד כנהוג, ורשאי לערוך גם סעודה, כי סעודת מצוה היא. (עיין ב שנו)

מצאנו לגבי חודש אב, שכל בנין שנעשה להרווחה, ממתינים מלהיכנס בו עד לאחר תשעה באב. ולכאורה הוא הדין בתוך י"ב חודש שצריך למעט האבל בשמחה? אך יש לחלק בין החורבן שהוא אבלות כללית לכל עם ישראל, לבין אבלות של יחיד. תדע לך, שהרי לא אוכלים בשר בתשעת הימים ולא רוחצים במים חמים, ואילו באבל לא אסרו כן. גם יש לחלק בין זמן מועט של תשעה ימים שיכול לעמוד בזה, לזמן ממושך של שנה. ומאחר ובשלחן ערוך לא הוזכר איסור בזה, מנין לנו לחדש שאסור להיכנס לדירה חדשה. ומכל מקום לעבור לדירה שהיא להרווחה שהשמחה בה היא גדולה מאוד, ראוי להימנע, כל שאין לו הפסד מחמת המתנה זו. אך ברור כי עצם קניית הדירה מותרת, כי הרי המחירים עולים, וגם יכולים אחרים להקדימו, ורק לענין העברה ינהג כאמור.

צביעה. רהיטים.

מותר לצבוע את הדירה לאחר ימי השבעה. וכן מותר לקנות רהיטים ומוצרי חשמל חדשים, שאין לנו אלא מה שאסרו חז"ל ולא יותר. (ב שה. ד תקסט)

החודש האחד עשר

אמירת הקדיש

המנהג שהאבלים מפסיקים לומר את הקדישים שבתפילה בתחילת חודש שנים עשר למשך שבוע אחד, אבל קדיש שאחר לימוד תורה וקריאת תהילים, ממשיכים לאומרו. (א שלו. ג קצו)

כתב הרמ"א (סימן שעו סוף סעיף ד): נהגו שאין אומרים קדיש רק י"א חודשים, כדי שלא יאמרו שעשו את אביהם ואמם רשעים, כי שנינו (מסכת עדויות סוף פ"ב), משפט רשעים בגהינם שנים עשר חודש. ואולם בשער הכוונות כתב, ושמעתי ממורי האר"י ז"ל שטוב לומר הקדיש על פטירת אביו ואמו כל השנה כולה, ואף בשבתות וימים טובים, לפי שאין טעם הקדיש כמו שחושבים המון העם, כדי להצילם מדינה של גהינם בלבד, אלא יש תועלת רבה מאוד להכניסם לגן עדן, ולהעלותם ממדרגה למדרגה בגן עדן. ולכן אף בשבתות וימים טובים יש לאומרו. ע"כ. ולפי זה יכולים לומר הקדישים כל שנים עשר חודש. וכן כתב הרב פחד יצחק, שמנהג בני איטליה לומר קדיש כל י"ב חודש. וכן כתב הרה"ג רבי אהרן בן שמעון שהמנהג בירושלים על פי האר"י ז"ל, לומר קדיש כל י"ב חודש. וכן נהגו במצרים. וכתב בספר כתר שם טוב שכן מנהג הספרדים בארץ ישראל, והוא המנהג הנכון. וכך ציוו הגאון רבי שלמה קלוגר, והגאון רבי אליהו רגולר, לבניהם, לומר קדיש אחריהם בכל י"ב חודש. ובשו"ת זקן אהרן וואלקין העיר על הרמ"א, שהרי לדעת האר"י אמירת קדיש מועילה להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן, ובודאי שיוכל לומר קדיש כל השנים עשר חודש, ועל הראשונים אנו מצטערים שנהגו כהרמ"א להפסיק מאמירת הקדיש בסוף אחד עשר חודש, שהרי כל העניינים האלה התייסדו על יסוד דברי המקובלים שיודעים מה למעלה בעולם הנשמות, וכיון שאמרו שבאמירת הקדיש יש עילוי לנשמה, למה נפסיק לאומרו, והרי אנו תופסים כדבריהם שאומרים קדיש גם בשבתות וימים טובים. גם מרן החיד"א העיר כן, וסיים, שבשביל המון העם שחושבים שהקדיש רק להציל מדין גהינם, די לחסר שבוע אחד מחודש שנים עשר, וכמו שהנהיג הכנסת הגדולה. וכן כתב בשו"ת רב פעלים, שמנהגם שעושים הלימוד והאזכרה בסוף י"א חודש, ומפסיקים לומר קדיש בשבוע הראשון של חודש י"ב בלבד. ושכן ראוי לעשות על פי הסוד. וכתב הרב נתיבי עם שכן המנהג כעת בירושלים ת"ו. וכך פשט המנהג.

מי שבתוך שנה, ושוב מת לו מת ונעשה אבל שנית, לא יפסיק לומר קדיש בסיום י"א חודש של הראשון, הואיל והוא בתוך י"א חודש של השני. (ד תעט)

אזכרה

נוהגים בסוף אחד עשר חודש לעשות אזכרה ולימוד, ומביאים תלמידי חכמים לומר דברי תורה וחיזוק. ומכל מקום, יש לדעת שעיקר האזכרה היא בליל י"ב חודש שזהו יום השנה, ולא באחד עשר. (א שלו. ג רו) וטוב לעשות בשניהם, כדי להרבות חיזוק בתורה ובמעשים טובים. וכן עשה מרן הראשון לציון זצוק"ל בפטירת רעייתו הרבנית מרגלית ז"ל. ועיין לעיל (עמוד 232) היאך ההנהגה הנכונה בעשיית אזכרה. ושומע לנו ישכון בטח.