הלכות אבלות: על מי לא מתאבלים

לא ברור שמת

מי שנטבע בים או שיצא קול שנהרג, ולא נמצאת גופתו, אם הוא בחור רווק, משעה שהתייאשו לחפש אחריו, מתחילים שבעת ימי אבלות. אבל אם היה נשוי, אף אם יש סבירות גבוהה מאוד שמת, כל שאין עדות ברורה על כך, אסור לאשתו ולבניו להתאבל עליו, או להספידו, ולא לומר השכבה וקדיש, כדי שלא יטעו ויבואו להשיא את אשתו. ואולם, אשה שטבעה בים והתייאשו לבקש את גופתה, יש לבעלה ולבניה להתאבל עליה ולהספידה. (א תקלב)

שונאי התורה

פסק מרן השלחן ערוך (סימן שמה ס"ה): כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול התורה והמצוות מעליהם, ואינם נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד השבת והמועדים, ובישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הם כבני חורין לעצמם בפריקת עול שמים כשאר אומות העולם. וכן היהודים המומרים, והמוסרים את ממונם של ישראל לשלטונות - כל אלו שמתו, אין אוננים ואין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים, על שאבדו שונאיו של מקום. ואמרו באבות דרבי נתן (פרק טז): לא יאמר אדם, אהוב את החכמים ושנא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם, ושנא את המינים והאפיקורסים, המסיתים והמדיחים, המשומדים והמוסרים, וכן בדוד הוא אומר (תהלים קלט כא): "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא, וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט. תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי". ועליהם אמר שלמה בחכמתו (משלי יא י): "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". (ש"ך סימן שמה ס"ק ט. א תקלו. ענף עץ אבות עמוד קמ)

מעשה באחד שלקח גויה, וכל ימיו לא חזר בו וחי בעבירה, והורה מרן זצוק"ל שלא לשבת עליו שבעה (ד קעא). ומעשה באחד שלקח גויה בנישואין אזרחיים, ושאלו אֶחָיו את מרן זצוק"ל אם ישבו עליו, והשיב בזו הלשון: "חס ושלום, ברוך המקום שהרגו". (מעיין אומר קצו)

וכה שמעתי ממרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, על ראש הממשלה בן גוריון 'שם רשעים ירקב', שחטא והחטיא את הרבים, והיה אחראי להעברתם על הדת של רבבות רבבות מאחינו בית ישראל. ופעם למחרת יום הכיפורים, כתבו עליו בעיתון שהוא צם והלך לבית הכנסת בכיפור. מיד ביום שלמחרת יצאה הכחשה ממשרד ראש הממשלה, וביקש לפרסם ולהודיע שזה שקר, כי הוא לא צם ולא היה בבית הכנסת. עליו בודאי נאמר: "בָּאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה".

מי שהמיר דתו ומת, אין בוכים ואין מספידים עליו. וכתב מרן הבית יוסף: רבנו גרשום התאבל י"ד יום על בנו שהמיר דתו ומת בהמרתו. אך אין לנו ללמוד ממנו, שמרוב אנינות עשה כן, על שלא זכה לשוב בתשובה בחייו. (א תקלט)

שריפת גופו

מי שציוה לשרוף את גופו לאחר מותו, הדבר פשוט שאסור לשמוע לו, שהרי זה איסור חמור על פי תורתנו הקדושה, וברור שהוא בכלל פושעי ישראל, והפורשים מן הציבור, שאין אוננים ולא מתאבלים עליהם כלל, שכן הוא כופר בהשארת הנפש ובתחיית המתים, וכאילו כופר בעשרת הדברות ובכל התורה כולה. ולא מצאנו דבר זה אלא אצל טיטוס הרשע שהחריב את בית המקדש וציוה לשרוף את גופתו, ולפזר את אפרו בשבעה נהרות, בחושבו שלא ימצאהו השם יתברך להענישו (מסכת גיטין נו ע"ב), אבל ישראל קדושים שמאמינים בשכר ועונש ובתחיית המתים, לא ישמע ולא יזכר דבר זה. כן פסקו כל גדולי ישראל, ומהם: שו"ת אבן יקרה, בית יצחק, מלמד להועיל, שרידי אש, מהר"ם שיק, תעלומות לב, חבלים בנעימים, מנחת אלעזר, וילקט יוסף, חיי עולם, כמו השחר, בית דוד לייטר, הגרש"ז אוירבך ועוד. (א תקלט)

תורם גופו

התורם את גופו לאחר מותו לצרכי מדע לנתיחת אבריו, אף שכוונתו לקידום חכמת הרפואה, הרי הוא עושה איסור חמור, ועלול למנוע את גופו שלא יקום בתחיית המתים, ולכן אין להתאבל עליו. אולם, אם טעה וחשב שעשה חסד להציל נפשות מישראל, ובחייו לא היה פורש מדרכי ציבור כנ"ל, מצוה להתאמץ להביאו לקבר ישראל. (הליכות שלמה אוירבך. א תקלט. מאור ישראל - פסחים מט ע"ב)

אף שמצד ההלכה מותר לעשות ביטוח חיים, מכל מקום כתב מרן זצוק"ל (שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן פה): בהיות שבפוליסות ביטוח מסויימות קיים סעיף בנספח לביטוח למקרה מוות בתאונה, הקובע, כי לחברה לביטוח תהיה הזכות לבדוק את הגופה ולבצע בה ניתוח שלאחר המוות בדרך שתיראה לה, יש להבהיר ולהזהיר שעל פי ההלכה אין מקום להתיר להסכים לסעיף זה, שגדולה חומרת האיסור של נתיחת מתים וניוולם, כמבואר בחולין (יא ע"ב), ובבא בתרא (קנד ע"ב). ועל כיוצא בזה אמרו (כתובות נו ע"א): המתְנֶה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל. ואסור להסכים מראש לתנאי זה לבצע בגופו ניתוח שלאחר המוות, שאין לאדם רשות ובעלות על גופו ונפשו, שהכל הוא קנינו של השם יתברך יוצר האדם, ואין מחילה מחיים מועילה בזה.

את מי מותר לנתח לאחר מותו?

אמרו חז"ל (מסכת פסחים מט ע"ב): "עם הארץ מותר לקורעו כדג, ואפילו מגבו". וכתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע: אמרתי בסייעתא דשמיא פשט נכון בזה, שמדובר בחולה שמת בחוליו, ודרך הרופאים לקרוע בטן החולה אחר שמת כדי לידע סיבת מחלתו ומה עניינו, על כן ודאי במת ישראל לא ניתן להם רשות בכך משום ניוול ובזיון המת, ועל זה אמר, עם הארץ שמת דהיינו גוי, מותר לקורעו כדג מראשו ועד רגליו, כדי להתלמד בו דבר בחכמת הרפואה, ולא חוששים לביזיונו, כדי שתהיה לו כפרה בכך. והוסיף שמותר לקורעו אפילו מגבו, אף שהניוול יותר כשקורעו מגבו. ודברים אלו היו נמצאים כבר בדורות הראשונים, כמו שמצאנו בגמרא (מסכת בכורות מה ע"א) שתלמידי רבי ישמעאל שָׁלְקוּ פרוצה אחת גויה שהתחייבה שריפה למלך, ומצאו בה רנ"ב איברים. נמצא שגם בזמן התנאים היו עוסקים בחכמת הניתוח והרפואה לבדוק ולהבחין באיברים הפנימיים, ולא רצו לעשות ניוול זה אלא לגבי מרשעת זו. שאי אפשר להשיג חכמות אלו על בוריין אלא אם כן יעשו קריעה בגוף האדם שכבר מת. [וכן מצאנו (מסכת נדה ל ע"ב) שאמר רבי ישמעאל לתלמידיו: מעשה בקלפטרא מלכת יון שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקו אותם וכו'.] ובעם הארץ כזה אמרו שמותר לקורעו ולנתחו אחר מותו ואפילו מגבו, ואין לחשוש משום בזיון וניוול המת.

והוסיף מרן זצוק"ל בספרו "מאור ישראל" (פסחים מט ע"ב): ועוד יש לפרש, שמדובר בעם הארץ רשע שאין חייבים לקוברו, ואותו מותר לקורעו כדג, ואפילו מגבו. וכאותו מעשה שהובא בתלמוד ירושלמי (מסכת תרומות פ"ח ה"ג) על טבח ישראל שהיה מאכיל נבלות וטריפות לישראל, ונפל מן הגג ומת, והיו הכלבים מלקקים את דמו, באו ושאלו לרבי חנינא, האם להוציאו מתחת ידם? אמר להם, הרפו להם, משלהם הם אוכלים, שנאמר (שמות כב ל): "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ", והוא היה גוזל מן הכלבים ומאכיל לישראל. ונראה שגם היום שיש אפיקורסים שאינם מאמינים בתחיית המתים, ומצווים למסור את גופותיהם לאחר מיתתם למחקר רפואי, שאין צריך להשתדל להביאם לקבר ישראל, וכשנמסרים לקבורה ליד החברא קדישא, יקברום ליד הגדר רחוק מקברי ישראל. ובשו"ת ציץ אליעזר הביא את דברי הרב בן יהוידע הנ"ל, והסתפק אם התכוון להורות בזה הלכה ולמעשה או רק דרך דרוש. וכתב מרן זצוק"ל: ונראה לי מה שכתבתי להלכה וגם למעשה.

מחלל שבת בפרהסיא

כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה טו): השבת שקולה כנגד כל מצוות התורה, והיא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא [דהיינו בגלוי, בפני עשרה יהודים, כנוסע ברכב בשבת], הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם [ואפילו שאין כוונת המחלל שבת להכעיס את הקב"ה, אלא רק למילוי תאוותיו מחמת יצרו הרע, כמבואר בשלחן ערוך (יו"ד סימן ב ס"ה)]. ע"כ. בכל זאת, מחלל שבת שמת, קורעים עליו, ומתאבלים עליו, ונוהגים עמו כשאר מתי ישראל.

וכמה טעמים לדבר, כי הנה כתב הרמב"ם באגרת השמד, שאין ראוי לנו להרחיק מחללי שבת ולמאוס אותם, אלא יש לקרבם ולזרזם לעשות מצוות. ואף הפושע שפשע ברצונו, אמרו חז"ל שכשיבוא לבית הכנסת להתפלל, מקבלים אותו, ואין לנהוג בו מנהג בזיון, וכמו שאמר שלמה (משלי ו ל): "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב, לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב", כלומר: אל יבוזו לפושעי ישראל שבאים מידי פעם לגנוב מצוות. וכתב הגאון החזון איש שמחללי שבת בזמנינו שנמשכו אחר הוריהם לחלל שבת בפרהסיא, הרי הם נחשבים כאנוסים וכתינוק שנשבה בין הגויים, כי אין אנו יודעים להוכיחם כהוגן. ומחמת כן, לרובם נעשה החילול שבת כהיתר גמור. גם בספר אמת ליעקב קמינצקי כתב, בזמן הזה שבעוונות הרבים אינם יודעים את חומרתה של השבת, אף על פי שעיניהם רואות שומרי שבת רבים, אינם מתחשבים בהם, והרי הם כתינוק שנשבה בין הגויים שהוא אנוס.

ועוד יש לומר, כי כאשר רואה את ימיו ורגעיו האחרונים ויודע בלבו שתיכף יעלה לבית דין של מעלה, ויצטרך לתת דין חשבון על כל מעשיו, הוא מתבונן מה יענה כשישאל אותו השם יתברך למה לא שמרת שבת וכו', [שהרי הוא בודאי מאמין בהקב"ה, שאם אינו מאמין, למה קבע מזוזה בפתח ביתו?! ולמה צם בכיפור?! ולמה עשה ברית מילה לבניו?! ולמה קנה תפילין לבנו בבר מצוה?! ולמה הזמין רב שיערוך חופה וקידושין כדת משה וישראל בחתונתו ובחתונת ילדיו?! ולמה כשהוריו נפטרו הוא ישב שבעה, ואמר קדיש, והניח תפילין, וערך אזכרות והביא רבנים שיאמרו דרשות?! וכו' וכו'], ומן הסתם בעת כזאת, לבו מתעורר לתשובה ומתחרט על מעשיו הרעים שעשה נגד ה' יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"א): "אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים, שכל שזכר את בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו". וכן אמר רבי אליעזר הגדול: כל מי ששב בתשובה לפני בוראו קודם מיתתו, אפילו עבר על כל מצוות עשה ולא תעשה, ועל כל חייבי כריתות ומיתות בית דין, וחילול שם שמים, אם עשה תשובה, המיתה מכפרת לו עם התשובה (אוצר המדרשים עמוד 579). ואפילו אם יודעים שאין את הטעמים הנ"ל, עדין יש לנהוג בו מנהגי אבלות, מחשש של איבה ושנאה חס ושלום, כי הקב"ה חפץ שיהיה שלום בין בניו, וכמו שאמרו (סוף מסכת עוקצין): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. (א תקלח)

משפחה שמת להם קרוב שהיה מחלל שבת בפרהסיא ולא עשה תשובה לפני מותו, מאחר ומן הדין לא ברור כלל שיש חיוב לשבת עליו שבעה, על כן, עליהם להתפלל ולברך אף קודם הקבורה, ורשאים ללמוד תורה בשבעה בכל נושא שליבם יחפוץ, ולא דוקא בהלכות אבלות. (עיין מעיין אומר קמג, קפד, רעד)

דין נפל ותינוק שמת, אם מתאבלים עליו - עיין לעיל (עמוד 177).