כהנים: הלכות טומאת המת

איסור טומאה

נאמר בתורה (ויקרא כא א): "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". מכאן הוזהרו הכהנים שלא להיטמאות למת. וכשם שאסור לגעת במת, כך אסור להיכנס למקום מקורֶה שהמת שם, ואפילו אם המקום גדול. (ב א)

קטנים

על הכהן להזהיר את בניו הקטנים שלא יטמאו למת. שנאמר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים... וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. (מסכת יבמות קיד ע"א. ב סא)

נשים. חללים.

נשים הנשואות לכהנים או בנות כהנים, לא הוזהרו על טומאת מת. שנאמר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", ולא בנות אהרן. וכן החללים [דהיינו, כהן שנשא אשה שאסורה עליו, כגון, גרושה, בנו הנולד לו ממנה נקרא, "חלל"], מותרים להיטמא למתים. שנאמר: "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן", עד שיהיו בכיהונם, אבל החללים נפסלו מהכהונה. (תורת כהנים. ב א, סא)

מעוברת

אשת כהן מעוברת, מותר לה להיכנס לאהל המת, ומותר לה ללדת בבית חולים שיש בו מת. ועדיף שלא תשאל בבדיקת האולטרא סאונד מהו מין העובר זכר או נקבה, כדי שישאר הדבר בגדר ספק. (ב סב)

מצות טומאה לקרובים

מצות עשה מן התורה לכהן שיטמא לקרוביו, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אשתו, אחיו ואחותו [רווקה] מאביו. ואם לא רצה להיטמא להם, מטמאים אותו בעל כורחו. אבל אינו מיטמא לאחיו ולאחותו מאמו שלא מאביו, ולאחותו הנשואה. ופסק מרן השלחן ערוך (סימן שעג ס"ה), שכל אלו הקרובים שמיטמא להם, אפילו שלא לצורך הקבורה מותר. על כן, גם אם מת לו מת בשבת שאי אפשר לקוברו, מותר להיטמאות לו ולשומרו, כדי שלא יהיה מוטל בביזיון. (ב סט)

המצוה להיטמא לקרובים, היא עד הקבורה. [וראה להלן מה הדין כשעוברים דרך קברות נוספים.] על כן, ברור שאינו יכול לבוא לבקר בקברם לאחר מכן, אלא אם כן בריחוק, וכמבואר להלן (עמוד 349).

המצוה להיטמא לקרובים, נוהגת בין בכהנים בין בישראלים. ואף אשה מצווה להתעסק בצרכי קבורת קרוביה, במידת יכולתה. (רש"י, תוספות, הראב"ד, הרמב"ן, והרא"ש) וזו לשון השלחן ערוך (סימן שעג ס"ג): כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם, מצוה שיטמא להם. ואם לא רצה, מטמאים אותו על כורחו, אחד האיש ואחד האשה. (ב ע)

אף בזמן הזה שיש חברא קדישא שמתעסקת בכל צרכי המת, מצוה על הכהן להיטמא לקרוביו, שבודאי יהיה איזה צורך בו. ומעשים בכל יום שהכהנים נכנסים לחדר המת, ומיטמאים לקרוביהם, בלי שום חקירה ודרישה, אם יש צורך בהם, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם. (שו"ת ישכיל עבדי. ב ע)

חסר אבר

אם בשעת מיתה או לאחריה, נחסר מן המת אבר חיצוני [ולא פנימי שאינו ניכר], אפילו אם האבר החסר מונח בצידו, אין הכהן רשאי להיטמא לו. למשל, נקטעה רגל המת בתאונה ונפטר, אינו מיטמא לו. אולם, אם נחסר האבר בחייו על ידי ניתוח, כגון שקטעו את רגלו, לכשיפטר, מיטמא לו אף שאינו שלם. (ב עא)

אבר מן החי

אבר שנחתך מאדם חי, מטמא, ובלבד שיהיה האבר שלם כברייתו: בשר, גידים ועצמות, אבל אבר כמו לשון וכיוצא בה, הואיל ואין בה עצם, אינה מטמאת. על כן, כהן שקטעו את רגלו או את רגל אביו, אסור לו להיטמאות לרגל. [והמנהג, שבמותו מביאים את היד או את הרגל הקטועה לקוברה עמו. כמבואר לעיל (עמוד 163).] ואולם, כהן שנפצע ונקטעה לו אצבע, מותר לו להיטמאות ולהביא את האצבע לבית החולים כדי שיחברו לו אותה. ואם אין שם ישראל, אלא רופא מומחה כהן, מותר לו לעשות זאת. (ב ח, עא, ט. שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צ)

קרוביו רשעים

מי שפרק עול מצוות ומחלל שבת בפרהסיא, או שאיבד עצמו לדעת, אין קרובו הכהן נטמא לו. כן דרשו חז"ל מהפסוק: "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", בזמן שקרוביו עושים מעשה עמיו בתורה ובמצוות, אבל לא שפירשו מדרכי ציבור. (סימן שעג ס"ח. ב עה)

מרן זצוק"ל נשאל מבעלי תשובה כהנים שנפטר אביהם שהיה מחלל שבת בפרהסיא, ואם לא יתעסקו בו להטמאות לו, תפרוץ מחלוקת במשפחה, כי אינם יכולים להתחמק, והשיב שיש להקל להם בשעת הדחק כזו. כי הנה דעת הראב"ד, שבזמן הזה שהכל טמאי מתים, אין הכהנים מוזהרים על טומאת מת. ויש אומרים שכן דעת הבה"ג, רש"י, ורבנו תם. ובצירוף שכהני זמנינו הם ספק ולא ודאי, ובצירוף האומרים שלא נקרא מומר לעשות במגעו יין נסך אלא אם כן קיבלו עדות בפניו בבית הדין שחילל שבת בפרהסיא. ובפרט שלדעת רבים יש להקל אם המחלל שבת היה נוהג לעשות קידוש בביתו, שאז לא חשיב מומר, כיון שמודה בקידוש על מעשה בראשית. [ובצרוף האומרים שכיון שאינם יודעים את חומרת השבת, הרי הם כתינוק שנשבה בין הגויים שנחשבים לאנוסים.] והגר"א כתב, כל זמן שישראלי מאמין באחדותו של ה' יתברך, אפילו עובר על כמה עבירות, אינו מומר לכל התורה, שאע"פ שחטא ישראל הוא ומצטרף למנין, ותפילתו נכללת עם התפילות של כלל ישראל, ורק במודה בעבודה זרה ומשתחוה לאל אחר, וכן בבת אל נכר, מסתלק הקב"ה ממנו, ואין תפילתו עולה כלל.

מת נוסף

כהן שנטמא לקרובו כדין, ופתאום נפטר באותו מקום מת אחר, הריהו רשאי להישאר במקום ללא חשש. (ב פג)

כניסה לבית הקברות בעת הלוויה

לכתחילה הכהן יקבור את מתו בסוף בית הקברות, כדי שלא יטמא בקברות אחרים בעת הקבורה. ואם לא התאפשר וקוברים אותו פנימה יותר, אל יכנס לשטח בית הקברות אלא יעמוד מבחוץ (סימן שעג ס"ז). ואולם, במקום שנהגו להקל שיכנס הכהן לשטח בית הקברות, יש להם על מה לסמוך, אך בגמר הקבורה עליו לצאת מיד, ולא ימתין לאמירת צידוק הדין וקדיש כלל. (ב פא)

כניסה לבית הגוסס

כהן לא יכנס בבית שיש שם גוסס שאינו אחד מקרוביו. (ב כא)

ישן ונמצא מת בבית

כהן שהיה ישן ושוכב ערום, ופתאום מת שם אדם, יש להעירו ולקרוא לו לצאת, בלי להודיעו שיש שם מת, כדי שיתלבש תחילה ואחר כך יצא. אבל אם כבר הודיעוהו שיש שם מת, המיקל להתלבש תחילה, יש לו על מה לסמוך, שגדול כבוד הבריות. (ב כג)

טיסה עם מת

הנפטר בחוץ לארץ ומעלים את ארונו לארץ ישראל במטוס כדי לקוברו בארץ ישראל, מותר לכהן קרובו לטוס באותו מטוס, ובפרט שהוא צריך בהגיעו ארצה להסדיר את שִחרור הארון והכנתו לקבורה. (ב נא)

פסק מרן השלחן ערוך (סימן שעג ס"ה): כל אלו שהכהן מיטמא להם, אפילו שלא לצורך. וכתב הרמ"א, ונכון להחמיר שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכים. והרי כאן קרובו הכהן צריך להתלוות אליו באותו מטוס, כדי שתיכף ומיד בהגיעו ארצה, יסדיר את שחרור הארון מהמטוס והכנתו לקבורה, ובודאי שנסיעתו באותו מטוס נחשבת לצורך קבורה, ואין מקום להחמיר בזה.

בית סמוך

לא רק בבית שיש בו מת אסור לכהן להיכנס, אלא גם בבית הסמוך או לקומה שמעליו, כל שיש חור או חלון בגודל טפח [8 ס"מ] על טפח, שפתוח לאותו בית שהמת שם. (ב א)

חציצה בפני הטומאה

אם סתם את החור שבין הבית שהמת בו לבית הסמוך, או אף מיעט את החור שביניהם ונעשה חלל פחות מטפח, אף אם הסתימה זמנית, הריהי חוצצת בפני הטומאה ומותר להיכנס לבית הסמוך. (ב א, לד)

במה חוצצים

סתימת החלון לחצוץ בפני הטומאה, צריכה להיות בדבר שלא מקבל טומאה, כמו ניילון, כלי פלסטיק, כלי זכוכית, ניירות, וכיוצא בהם. אבל דבר המקבל טומאה מן התורה, אינו חוצץ. (ב א)

הניילון והפלסטיק נעשים מנפט היוצא ממעיינות שבמעמקי האדמה, ודינם כדבר הגדל מן הים שאינו מקבל טומאה, והריהו חוצץ בפני הטומאה. (הגרי"א הענקין, הגרי"ש אלישיב, שבט הלוי, דברי שלמה שניידר, חזקת טהרה, להורות נתן, טהרת פתחים, שערי טהרה שטרן. ב ד)

הנייר נעשה מבלאי בגדי צמר ופשתן שמקבלים טומאה, אך כיון שנעשה לאחר שנטחנו בלאי הבגדים דק דק ונימוחו לגמרי במים, נמצא שהצמר והפשתן נשתנו לגמרי מברייתם ולבשו צורה אחרת, ופרח מהם דין צמר ופישתים, ואין לנייר דמיון כלל ללבדים שהפשתן בהם הוא בעין. ועוד, שאין תורת צמר ופישתים אלא על העומד לבגד, אבל בניירות אלו שמיוחדים לכתיבה ולצרכים אחרים לא שייך זה. (חתם סופר, ברית יעקב, גידולי טהרה. ב ד)

כתב הרמב"ם (הלכות כלים פ"א ה"א): שבעה מיני כלים מקבלים טומאה מהתורה: הבגדים, והשקים, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי מתכות, וכלי עץ, וכלי חרס. ע"כ. ונחלקו הפוסקים בדבר המקבל טומאה מדרבנן, אם יכול לחצוץ בפני הטומאה. לדעת התוספות, רבנו שמשון, הרמב"ן, הר"ן, יד רמ"ה ועוד, הרי זה חוצץ. ולדעת הרשב"א אין זה חוצץ. ויש לשאול, הרי בגמרא (מסכת בבא בתרא כ ע"א) אמרו, אם ישב הגוי בחלון שבין שני הבתים, הריהו חוצץ בפני הטומאה, והרי הגוי טמא מדרבנן כמו זב, ולדברי הרשב"א למה הוא חוצץ? ותירץ הגאון רבי שמואל רוזובסקי שחכמים לא החלו טומאה על הגוי עצמו, כי בו לא שייכת טומאה כלל, ולכן הוא חוצץ, אלא שגזרו טומאה על אחרים שנוגעים בו שיהיו כמו מי שנגע בזב. (ב ב)

סורגים

אם יש סורגים בחלון, ואין ביניהם ריווח טפח, הרי הם חוצצים. ואף שיש ביניהם נקבים הרבה, אין הנקבים מצטרפים לחלל טפח. (ב לד)

חציצה בשבת

אם יש מת בשבת בבית הסמוך ויש חלון ביניהם, מותר לסתום את החלון, ויוכל הכהן להישאר בביתו. וכמו כן, אם היה המת בחדר הסמוך לבית הכנסת, מותר לסתום את החלון, כדי שיבואו הכהנים להתפלל ולברך ברכת כהנים. (ב לז)

ביטול תורה

כהן הלומד בבית המדרש, ונודע לאיזה אנשים שיש מת בבית הסמוך לבית המדרש, ויש שם חלון טפח, טוב שלא יודיעוהו שיש שם מת. ואם הודיעוהו, אם ירצה להמשיך בלימודו, אינו חייב לצאת מבית המדרש, כי בטומאה זו שהיא קלה, יש להקל במקום ביטול תורה. (ב לב) וטוב יעשו אם יסתמו את החלון כנ"ל ואז אין שום חשש.

כניסת כהן לבית הקברות

שמור מרחק

אסור לכהן להתקרב לתוך ארבע אמות של מת או של קבר. ואם היה הקבר מוקף במחיצות גבוהות עשרה טפחים [80 ס"מ], או כמו שמצוי היום שהמת קבור בעומק עשרה טפחים ויותר, אין צריך הכהן להרחיק מהקבר אלא ארבעה טפחים [32 ס"מ] בלבד. (סימן שעא ס"ה. ב ט)

חכמים גזרו שיהיה המת מטמא את כל הנכנס בארבע אמותיו, כדי שלא ירגיל אדם להתקרב אליו, ויחשוב שלא האהיל, ושמא יפשוט ידו ויאהיל עליו בלי ידיעתו. (רש"י)

אף אם יש מחיצות המקיפות את כל שטח בית הקברות, לא נאסרה הכניסה לכהנים, אלא רק בסמוך לקברות כנ"ל. (ב י)

נסיעה בבית הקברות

מותר לכהן לנסוע במכונית בכביש שבתוך בית הקברות, אף שהוא סמוך לקברות. כי כל מה שאסרו להתקרב, הוא מחשש שמא יאהיל על הקבר, אך כיון שהוא נמצא במכונית ובכביש המיועד לנסיעה, יש הרחקה והיכר הרבה, ואין לחשוש לזה. (ב ט)

מטוס ורכבת מעל בית הקברות

מטוס ורכבת העוברים מעל בית הקברות, מותר לכהן לנסוע בהם. כדין אוהל המיטלטל שחוצץ מהתורה, ורק מדרבנן לא חוצץ, ויש כאן כמה ספקות להקל, שמא לא יעבור מעל בית הקברות, ושמא רוב בתי קברות של גויים שאינם מיטמאים באהל. גם נוסעים רבים נמצאים שם, והרי זה ספק טומאה ברשות הרבים, ובצירוף שיטת הראב"ד, שמכיון שהכהנים בזמן הזה טמאי מתים, אינם מוזהרים על הטומאה. (ב לט, נ)

קברי צדיקים

אסור לכהנים להיכנס למערת המכפלה ושאר קברי צדיקים, כי מפורש בתלמוד שטומאה נוהגת גם בצדיקים. ולכן יש למחות ביד מי שרוצה להקל בזה, ולהודיעו שהוא איסור חמור. (ב יב)

כן מבואר במסכת בבא בתרא (נח ע"א) ובבא מציעא (פה ע"ב) וסוכה (כה ע"ב) שקברות הצדיקים מטמאים. וכן פסקו: רש"י, הרי"ף, תוספות, הרא"ש, המאירי, הריטב"א, האשכול, מהרי"ל, מהר"ש גרמיזאן, הלק"ט, מהר"ם בן חביב, שדי חמד ועוד רבים. וכתב הגר"ש קלוגר, הדבר ברור שכהן הנטמא בקברי צדיקים, הרי הוא מחלל קדושת כהונתו, ואין עליו תורת כהן, ולא יעשה כן בישראל. ובפאת השלחן כתב, יש למחות ולמנוע מנהג איזה כהנים שהולכים אל קברי הצדיקים תנאים ואמוראים, באומרם שאין קברי הצדיקים מטמאים, וטעות היא בידם, כי מי לנו צדיקים גדולים יותר מאבותינו הקדושים ויוסף הצדיק, שמפורש בגמרא שמטמאים. וכתב בדברי יחזקאל שחייבים להודיע כן ברבים שאין על מי לסמוך להקל. וכן כתב בקיצור שלחן ערוך, טעות ביד כהנים הדיוטות בזמנינו שהולכים על קברי הצדיקים, וצריך למחות בהם ולמונעם. [והגאון המקובל רבי סלמן מוצפי זצ"ל היה אומר כי בודאי לא ישעו הצדיקים לתפילתם. (שו"ת מבשרת ציון)]

בית קברות גויים

מתים גויים אינם מטמאים בטומאת אוהל, אלא במגע [נגיעה] ומשא [נושא את המת], לפיכך אין טומאה בקברותיהם, ומותר מן הדין לכהן להיכנס לבית הקברות שלהם, ולדרוך על קבריהם בנעליו. (רמב"ם. ב נב, נו)

בגמרא (מסכת בבא מציעא קיד ע"א. ועיין יבמות סא ע"א) מסופר על רבה בר אבוה שמצא את אליהו הנביא בבית הקברות של גויים. שאל אותו, והלא כבודו כהן [שאליהו הוא פנחס שהיה כהן], אם כן איך אתה נמצא בבית הקברות? אמר לו אליהו: וכי לא למדת סדר טהרות? ששנינו שם: רבי שמעון בן יוחאי אומר: קבריהם של גויים אינם מטמאים באוהל, שנאמר (יחזקאל לד לא): "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" - אתם קרואים אדם, ואין הגויים קרואים אדם. וזו לשון הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"א הי"ג): אין הגוי מטמא באוהל, ודבר זה קבלה הוא, והרי הוא אומר במלחמת מדין (במדבר לא יט): "וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל" ולא הזכיר שם אוהל. וכן הגוי אינו נעשה טמא מת, וגוי שנגע במת או נשאו או האהיל עליו, הרי הוא כמי שלא נגע. הא למה זה דומה? לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת. ולא בטומאת המת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן, אין הגוי ולא הבהמה מיטמאים בהם. ע"כ.

אף על פי שמן הדין מותר להיכנס לבית הקברות של גויים, מכל מקום מחשש סכנת נפשות, יזהר שלא יתקרב לשם כלל ועיקר, כי בנפשו הדבר.