איה קרמרמן מתרגשת מט"ו בשבט: יום של התחדשות פנימית

יש משהו בט"ו בשבט שמחייה אותי. אני לא יודעת אם זו ההתעקשות של אמא שלי לנסוע שעות כדי לראות את הפריחה של הכלניות, הנרקיסים או הרקפות, או שאולי זו פנטזיה של ילדה עירונית להיות מוקפת טבע.

תל אביב של ילדותי נראתה שונה לגמרי. באמצע תל אביב, צמוד לבית אמי, הייתה גבעה. היום עומד שם קניון. אבל אז, בחורף, היו סביונים וחוביזות. היינו יורדים ומחפשים חמציצים ואוכלים אותם עד שכאבה לנו הבטן. עד היום אני והילדים מחפשים חמציצים. פעם צלצלתי לרב לשאול אם אני יכולה לאכול אותם בלי לעשר.

אני זוכרת את עצמי חוזרת מהגן עם רון בלב ושתיל ביד. זה היה איזה פרח צהוב, שתול בקופסת פלסטיק שדומה לגביע דני שוקולד. כמה תקוות היו לי בזכות הפרח הזה. אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שהייתה מנת חלקי כשהגעתי איתו הביתה. כמה פנטזתי לשתול אותו באיזה עציץ בחלון, לראות אותו גדל ופורח, מכניס לחיי פרפרים ושבלולים. כמה אהבתי שבלולים. הייתי אוספת אותם. מנסה להצמיד אותם לפרח הצהוב. זה לא עבד.

כשגדלתי, ט"ו בשבט היה כבר פחות מלבב. זה הפך ליום של תעודות. וואו, שנאתי את היום הזה. כמה פרצופים מלאי אכזבה של מורות רצים לי עכשיו בראש. "איה", פרצוף מאוכזב, "את מסוגלת ליותר", פרצוף מאוכזב טייק 2. זה הפך ליום שהיה קשה לבלוע בו את הרוק, מהפדיחה. אני זוכרת איך הייתי מתחמקת מהילדים האלה המוצלחים, המעצבנים, שכל התעודה שלהם הייתה 90 או 100, והם עוד היו מתלוננים. לא סבלתי אותם. זה היה יום שבו הבטחתי שבחצי השני של השנה אשתדל יותר. אחרי מבט קצר של אמי בציונים היא הייתה אומרת: תעודה לא אומרת כמה את חכמה. זה תמיד הרגיע אותי.

ט"ו בשבט חזר לחיי כשחזרתי בתשובה. איזה טוויסט בעלילה הוא קיבל. לא ציונות, חלוציות, פריחות ונטיעות. ט"ו בשבט זה החג של בעלי התשובה. יום שכולו נטיעה, צמיחה, התחדשות. כולם פנימיים. היו לנו שיעורים על איך הזרע הקטן הופך לעץ. וואו, אילו ייסורים המסכן הזה צריך לעבור. כדי שיוכל לצמוח הוא חייב להירקב בתוך האדמה, ורק מתוך הריקבון תהיה צמיחה מחודשת ובריאה. תראו לי בעל תשובה שלא מרגיש שהזרע הזה זה הוא.

חוץ מזה, שלא כמו בשאר חגי ישראל, זה יום שאפשר לשמוח בו בלי יותר מדי הלכות מסובכות. איזה כיף היו סדרי ט"ו בשבט. עפנו על עצמנו. כמה השקענו. כמה שעות התהלכתי בבני ברק לחפש פירות מיובשים מהדרין, שהארץ, או טורקיה, נתברכה בהם.

כשהפכתי לאמא הבנתי שאני ב"דליקה" מט"ו בשבט יותר מכל גננת. איכשהו כל שנה אני מוצאת את עצמי במשתלה, קונה פרחים בגביעי דני שוקולד לכל הילדים בגן. כשאני והבת צועדות חזרה מהגן ומחפשות חמציצים, הפנים שלה מתרגשות כמו ששלי היו בגילה כששרתי "ט"ו בשבט, ט"ו בשבט, חג היום לגן". כשאנחנו מגיעות הביתה היא רצה פנימה להביא כף כדי לחפור לפרח גומה. תודה לה' שיש לי גינה, על אמת, עם פרפרים ושבלולים.

כשהילדים גדלו, ט"ו בשבט חזר להיות שוב יום התעודות. אני כבר שבוע בשיחות הרגעה איתם. מוצאת את עצמי בשיחה דומה לזו שהייתה לי עם אמי, רק מהצד השני של השיחה. אני מסבירה שהלב שלהם, שהמידות הטובות, העזרה בבית, כל אלו הם כל כך יותר אמת ומדהימים ממה שתעודה יכולה להכיל.

כשאני חושבת על ט"ו בשבט, הוא ממש סימבולי לצמיחה שלי. מכל זמן בחיי לקחתי משהו הלאה. מכל חוויית ט"ו בשבט קטפתי צידה לדרך, כדי להצמיח את עצמי, כדי להצמיח את הילדים שלי, שמשרישים את עצמם בקרקע. אני מתפללת שהיא קרקע פורייה, נדיבה ומספיק עשירה, בשביל להצמיח ילדים שיהפכו להיות עצים איתנים בעלי שורשים. עצים שיהיו קרן קיימת לפירות טובים שהארץ תשתבח בהם.

קרקרים של כוסמין עם אגוזים וזרעים

אמא שלי הגיעה עם חבילת קרקרים מהמאפייה. מיד הילדים ואני אימצנו את הרעיון והתחלנו לשדרג. עכשיו הם כבר מכינים לבד. זה נראה כמו הרבה בלגן, אבל תכל'ס זה מעט עבודה. מבטיחה.

חומרים:

2 כוסות קמח כוסמין 70% / 1 כוס קוואקר דק / חצי כוס אגוזי מלך טריים / חצי כוס קשיו טרי / 1 כוס שקדים טריים / חצי כוס גרעיני חמנייה קלופים / חצי כוס גרעיני דלעת קלופים / רבע כוס שומשום שחור או רגיל / 5 כפות שמן / 1 כף מלח / 3 כוסות מים

אופן ההכנה:

לוקחים את השקדים, הקשיו והאגוזים וטוחנים לאבקה / מערבבים בקערה קמח קוואקר, אבקת אגוזים, מלח, שמן ומים. אני נותנת כמה דקות לקוואקר לספוח את המים, ואז בודקת אם הבלילה רכה מספיק. היא צריכה להיות כמו פנקייק, כדי לשטח אותה דק עם מרית או תרווד / מערבבים בקערה נפרדת את הגרעינים והשומשום, לוקחים חצי כוס מהגרעינים ומערבבים בבלילה / בשתי תבניות (או שלוש, אם אתם אמיצים ורוצים קרקרים ממש דקים) מניחים נייר אפייה משומן. שופכים את הבלילה על הנייר ומשטחים אותה באופן שווה / מפזרים מלמעלה את הגרעינים הנותרים / מרימים את תבנית ונותנים כמה מכות על השיש, כדי שהעובי של הקרקרים ישתווה / מכניסים ל‑10 דקות לתנור חם, בחום של 180 מעלות על תוכנית טורבו / מוציאים וחותכים עם סכין לאיזו צורת קרקרים שרוצים, ומחזירים לתנור 160 מעלות לחצי שעה או עד שהקרקרים יבשים (אם חילקתם את הבלילה לשלוש, הסיבוב השני בתנור צריך להיות קצר יותר) / שומרים בקופסה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".