האם עדיין הגאולה שלי תרצה בי, גם כשאני כבר אתייאש מהאבדה?

בארבעה לשונות של גאולה מוסר הקב"ה למשה רבנו את הבשורה על הגאולה הקרבה ובאה. "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי'".

כרווקה שמחכה שנים לחצי המשלים שלה, אני מתקשה להסתיר את התחושה שהסדר של לשונות הגאולה הוא קצת שונה, כשזה מגיע ל'חבילה' שלי. קודם כל – לקחו אותי. לקחו אותו. לקחו אותנו למקום שהוא ההיפך מגאולה, למקום שמאופיין בצרות ובצמצום. איש לא שאל אותנו אם רצוננו בכך, להיפרד זה מידה של זו למספר לא ידוע של שנים, ולחיות בבדידות המחפירה, המכפישה, המחביאה את כל מי שאנחנו בעצם.

אחרי הלקיחה, באה גאולה. 'וגאלתי'. אבל לא שלך, את עדיין מחכה בפינה שמישהו יראה אותך. שמישהו ישים לב לצחות הנשמה, לרצון הלב...אך הגאולה נמצאת כעת במקום אחר. ואחרי הדמעות והבכיות לחינם, כשאת מצליחה איכשהו לסדר את מחלפות התפילות ולקלוע אותן לצמות של ילדה תמימה שדבר לא חסר בחייה מלבד אהבה, את מישירה מבט למעלה ובמבט הכי כן שאת מצליחה לגייס באותו רגע, את לוחשת באוזנו של אביך:  'בסדר אבא, אם זה מה שאתה רוצה – אני אמשיך לחכות. אני אמשיך לקוות שמתישהו, אולי... אני אמשיך להתפלל על זה. אני אמשיך לרצות ולתאר מה אני חושבת שמתאים לי, ואני אמשיך לבכות. עד שהיא תגיע, הגאולה הזו, ובצעדי ענק תתדפק גם על דלתי'.

ואם אתייאש בדרך – מותר?

ואם פתאום ארכין מבט, ולא באמת אאמין שאני ראויה?

ואם אלך לי על שביל הכורכר ולא אראה עוד דבר מה מוכר, דבר מה יקר – שבו ארצה לאחוז במחר?

האם עדיין הגאולה שלי תרצה בי? האם היא עדיין תגיע לפקוד את מעוני, למרות שהדבר היחידי שאוכל להציע לה מפני הקור השורר בחוץ הוא פת קיבר ישנה שאינה ראויה למאכל אדם?

איך אבטיח לה, לגאולה שלי, שעמוק בפנים אני אותה אחת ולא השתניתי?

איך אבטיח לה, לגאולה שלי, שעמוק בפנים אני אותה אחת ולא השתניתי? שהסדקים הרבים הם לא באמת קמטים של זיכרונות שחלפו, אלא כל אותם שבילים שהתעקשתי לעבור אותם ברגליים יחפות – כדי לא לבקש לעצמי הנחות. כדי לא להצטייר כמי שאין בה די כוחות להחזיק את החבילה הכבדה הזו של המסע שלה.

האם שם, במקום המתמסכן, המתבכיין, המתעונן, המקונן, המתאונן, המתיוון שבתוכי – יש עוד יכולת לגאול חלקות יהודיות ו'טהורות' של שמן (ואולי שומנים) שמחכה זה שנים להיגאל, להידלק ולהכריז על ישועה של עם – שמניינו מסתכם ב-110 לא בכדי.

110 הם מספר שמייצג יותר מהשלמות הכי שלמה שיש. אבל מה שהוא באמת אומר לי פה בין הספרות, הוא שאחרי ה-0 לא בא שום דבר, אבל לפניו ואחרי ה-1 תמיד אפשר להיות אפס.

כי בעצם בעצם, את הישועה שלי איני מבקשת רק בשביל עצמי. ומה ייצא לי מזה אם אמשיך להיות אפס? כלום. כי בשביל לגאול עם שלם, לא מספיק להיות אפס. זה לא משנה כמה אני אעבוד על המידות שלי, כל עוד אני לבד.

זה לא משנה כמה הבטחות אני אבטיח לזוגיות טובה, לביטול, להכנעה ולקבלת רצונך כרצוני, כל עוד אין איתי אדם שאיתו אוכל לחלוק את המסע הזה.

זה לא משנה כמה שמנה אני אהיה כתוצאה מהשמן שאתה מדשן אותי בו – שמן התחושות שלא חסר לי שום דבר, שטוב לי לבד עם עצמי, שאני יכולה להשלים את החיסרון בעצמי ושכל מה שאתה נותן זה רק לטובתי, כולל המלחמות והנפילות, הדמעות והרחמים העצמיים, הצעקות וחוסר הרציונליות. הכל שם כדי לשרת אותי, כדי לאהוב אותי, כדי לבשר לי את בשורת הגאולה שכל מה שחסר לה הוא רק עוד כמה מילים אחדות ודי... 

אני לא יודעת מה זה אומר להיות אפס, כי במהות הפנימית שלי – אני אחד

כי האפסיות שלי, היא השלימות של בן זוגי – ולהפך. אני לא רוצה להתבוסס באפסיות, בכלום. אני יכולה להכיל כלום, כי אני כלי וכשם שכלי יודע להתמלא, הוא גם יודע להתרוקן כשצריך. אבל הכלי בעצמו לא יכול להפוך לכלום, לריק בעצמו. הכלי הוא מסגרת, הוא יכול להכיל. הוא יכול לערבב בו חומרים שונים, הוא יכול להתחכם עם מבנים של מרקם, הוא יכול לחשוב על מה שיכול להיכנס אליו אבל הוא לא באמת מסוגל להתערבב עם מה שנכנס אליו ולהיות כמותו.

אם תכניס אל הכלי שלי ריק – אני אקבל אותו אליי. אני אמהל אותו עם חומרים אחרים – שמחה, הבנה, אמפתיה, תפילה, דעת, לימוד, סובלנות, עבודת מידות, התבוננות, שירה, ציור, נתינה, אהבה, בישול, חמימות.

אבל 'מה לעוף קצוץ כנפיים – אצל הנשר בשמיים'? מה לריקנות ולאפסיות – אצל כלי שנועד להכיל בו גדולות ונצורות (הנשמה שלי)?

אני לא יודעת מה זה אומר להיות אפס, כי במהות הפנימית שלי – אני אחד. אני אהבה. אני בצלם שלך. ככה נבראתי, אבאל'ה. עם כוחות, עם תעצומות, עם עוצמות בלתי נדלות לבקש לא רק על עצמי, אלא גם על העם שלי – ועל העם שלי עם חיריק מתחת לעין.

אני רוצה להיגאל עם העם, ועם העם (חיריק) שלי.

כי העם (עם הפתח מתחת לעין) כולל בתוכו את כל העם (עם החיריק מתחת לעין) – והם ביחד מייצגים את כל מי שאני ואת כל מה שעברתי עד לאותה גאולה. כי כמו שהעם שלי (האנשים המיוחדים, הנשמות המפעימות) עמל במשך 410 שנה כדי להגיע לרגע הזה, רגע הישועה השלימה, גם אני – הקטנה, עמלתי: גם אני התמודדתי עם כל הניסיונות מפנים וחוץ, עם כל השידוכים המאכזבים, עם כל הצמצומים הבלתי הגיוניים, עם כל המלחמות הגדולות והקטנות, עם כל האיכסה שאין איפה להקיא אותו אלא בבריכה של החיים שלך – כדי לשוב ולראות שבין כל הגועל שיצא ממך, יש גם כמה אוצרות, כמה יהלומים ששווה להתכופף ולהרים אותם מתוך הרפש.

עין צריכה שיראו לה את הכיוון, שילמדו אותה איך להתבונן

כי בלי העם שלי (זה עם החיריק) – איזה מין פתח אני אמורה להיות עם העין שבי? בלי החיריק, אין פתיחות אמיתית לעולם ולקבלת הניסיונות באהבה. מה כן יש? רק עין שכל מה שהיא מצליחה לראות זה שמישהו מתח מתחתיה קו. מישהו הדגיש אותה שלא לצורך, וזה אומר שכנראה שהיא יוצאת דופן בהיבט השלילי של הדבר.

כי אם אין בה איזה פגם, למה את החברות שלה אף אחד לא סימן? למה להן הולך הכל כל כך בקלות? למה כולם רוצים אותן בשידוכים? למה הן אלו שיכולות לבחור עם מי הן רוצות להתחתן?

הפתח של העין הזו, הוא לא באמת פתוח לקבל שינויים. הוא לא באמת פתוח לקבל את זה שיש כמה גאולות שמקדימות את הגאולה האמיתית והאחרונה. הוא לא פתוח להבין שיש כמה צורות וכמה אופנים וכמה לשונות של גאולה.

הוא אומר שהוא פתוח, אבל הוא בעצם מסמן קו ומוחק את כל מה שלא מספיק ברור לו. את כל מה שהוא עוד לא ממש מבין, את כל מה שאינו לרוחו בתהליך הזה.

הוא אומר שהוא פתוח, אבל הוא בעצם מתכוון לכך שהפתיחות הזו יכולה לבוא רק ללא החיריק. כן, הטיפוס הזה שבתוכי ושאולי נמצא בכולנו (בפרט במי שחווה רווקות מאוחרת) לא באמת יכול לסבול את הנקודה הקטנה הזו, שמעיבה על שדה הראייה המפוכח שלו. הוא לא באמת יכול לסבול את החיסרון הקטן הזה בדמותו של בן זוג שאינו נוכח בחייו, כי כל הדברים האחרים שכן יש בהם – 'אינו שווה לו'.

בדיוק כמו המן הרשע.

יש לו את כל העולם לרגליו, אך הוא רוצה דווקא את מה שאין. את מה שלעולם לא יהיה, כי אין הטהור משתחווה לטמא, בשום מצב שהוא. אז יש לו משפחה, ויש לו בריאות, ויש לו חברים, ויש לו כסף, ויש לו חוכמה, ויש לו עבודה טובה, ויש לו שיעור תורה, ויש לו שמחה, ויש לו בית, ויש לו אוכל, ויש לו חו"ל פעם בשנה, ויש לו בגדים יפים, ויש לו מכונית יוקרתית – אבל אין לו בן זוג. וזה חורה לו, החיריק הקטן הזה שנעמד שם מולו בפתח, ומסרב להשתחוות.

אז מה הפיתרון? פשוט מאוד – עץ גבוה. הכי גבוה שיכול להיות, שכולם יראו. את הנקודה הזו הוא רוצה לתלות על העץ, וזו הופכת להיות משאת חייו.

אבל לא מספיק לו לתלות רק אותה. הוא רוצה לשים קץ לכל הנקודות הקטנות והחצופות שדומות לה, כדי שאף נקודה לעולם יותר לא תעז להראות את עצמה בהפגנתיות שכזו, מתחת לעין שלו.

וכאן – אני חוזרת לעם (עם הפתח).

פתח בלי חיריק – הוא לא פתח אמיתי, כשזה מגיע לעין.

כי עין צריכה שיראו לה את הכיוון, שילמדו אותה איך להתבונן, שיראו לה מה ההבדל בין הניקוד השונה, ושילמדו אותה סובלנות בין זה לזה.

עין צריכה לסגל הסתכלות שונה כשזה מגיע לשידוכים או לניסיונות אחרים שעליהם נאמר 'קשים כקריעת ים סוף'. עין צריכה הסתכלות גמישה ומתרגלת, מתמתחת ומסתובבת. עין צריכה את כל הנקודות (הן היתרונות והן החסרונות) כדי להגיע לפתיחות אמיתית, לפלורליזם פנימי.

וזו בדיוק הסיבה שהגאולה שלי חייבת להכיל בתוכה את שניהם – את הפתח ואת החיריק גם יחד. כי רק בזכותם, הגעתי ל'כאן בהרצה'. ואל תקרו בהרצה – אלא בהערצה. כי כדי להגיע לכאן, הווי אומר להיות נוכחת בחיים שלך כמו שהם עכשיו ולהיות מסוגלת לייקר אותם, לשמוח בהם ולהודות עליהם גם כשאין לך שידוך – צריך להעריץ את בורא עולם.

כשאת מעריצה אותו, את לומדת להעריץ את עצמך ואת חייך, גם אם זה אומר להתבוסס שנים בתוך ביצת הניסיונות הקשים ביותר בעולם. או כך לפחות החוקיות שהוא יתברך יצר, אומרת...

לבלוג של שירה כהן ולקריאת מאמרים נוספים על שידוכים, לחצו כאן