מתנחלת, עיתונאית בכירה, אם לשישה, וסבתא טרייה; שאלון יהדות עם אורלי גולדקלנג

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"הסבים והסבתות הם במקור מדמשק, סוריה, והיגרו בצעירותם לארגנטינה. הוריי, אחי ושתי אחיותיי נולדו שם, ורק אני בישראל. מעבר לכך, הייתי האחות הצעירה ביותר, עם פער של 7 שנים מהאחות שלפניי. החוויה הכי חזקה שלי מהילדות היא חוויה של בדידות, בעיקר כי היה בתוכי געגוע עז ומתמיד לאחי הגדולים. לא היו לנו הרבה שנים יחד באותו בית. בכל שלב שאליו הגעתי, הם כבר לא היו שם, אלא הרבה קדימה.

"כשהייתי קטנה הם היו בישיבה ובאולפנות, כשהגעתי אני לשלב הזה הם כבר היו נשואים עם ילדים. כך שגדלתי במובנים מסוימים כמו בת יחידה. אבל התקופה לפני החתונה של אחי, הראשון שהתחתן, הייתה הקיץ היה ביותר בילדותי. כולם היו בבית בשמחה, מנקים יחד, צוחקים יחד. חוויה שאני משתדלת שתהיה לילדים שלי באופן קבוע בבית".

דמות מעולם היהדות שמשמשת מקור השראה עבורך?

"הרב אריה לוין. שאבתי ממנו השראה מגיל מאוד צעיר. בית ספר היסודי שלמדתי בו נקרא 'הרא"ל', על שמו של רבי אריה זצ"ל, וכבר שם למדנו עליו המון. רבי אריה היה מאיר פנים לכל אדם, וזה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי ממנו, ושאותו אני מאוד משתדלת ליישם בחיי בכלל ובעבודתי בפרט. מערכת עיתון זה מקום שמטבעו הוא מאוד לחוץ ומלחיץ, אבל כאן ב'מקור ראשון' משתדלים ומצליחים לשמור על יחס מכבד מאוד לאנשים.

"מעבר לכך, יש סיפורים על רבי אריה, שאת שומעת אותם פעם אחת והם נחרטים לך בראש לכל החיים. למשל הסיפור עם אשתו ו'הרגל של אשתי כואבת לנו', או הדו שיח שהתקיים בין בעל לאשתו, שבמהלכו הוא אמר לה: 'את לא יודעת כמה אור וכוח עוברים בלחיצת יד של רבי אריה', והיא ענתה לו: 'אתה לא יודע כמה אור וכוח מקבלים במבט של רבי אריה', שכמובן שמר בהקפדה רבה על כללי הצניעות ולכן לא נגע בנשים, אך ניסה לחזק ולנחם גם במבט. כבר בילדותי הבטחתי לעצמי שיהיה לי ילד על שמו, ואכן לבן שלי קוראים הראל".

היהדות בשבילך היא?

"היא הכול. אני לא רואה איפה אפשר למתוח קו בינה לביני. איפה אני נגמרת והיא מתחילה. היא לא משהו מסוים בשבילי, כי היא הכול. היא אני. היא דבר כל כך בסיסי בחיי, כל כך עוטף מכל עבר, עד שהוא הופך להיות עצם הזהות".

מצווה שיקרה ללבך במיוחד?

"יש מצוות לא תעשה שאני אוהבת, ויש מצוות עשה. מצוות לא תעשה שיקרה ללבי היא –מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זה ציווי מאוד חכם, שבכוחו להיטיב במאוד מאוד. כשהייתי קטנה היו כל מיני מצבים שבהם הרגשתי שהגדולים לא מבינים אותי. שהם שכחו איך הם הרגישו כשהיו בגילי. אני זוכרת, ממש בבהירות ובעוצמה, שתמיד אמרתי לעצמי שכשאני אהיה גדולה, אזכור מה הרגשתי ברגע הזה ואזדהה יותר עם הילדים שלי.

"עד היום אני ממש מנסה לעשות את זה, לא תמיד זה מצליח אבל ב"ה לא מעט פעמים גם מצליחה להבין מה עובר עליהם יותר טוב מתוך הזיכרונות של מה שהרגשתי אני בילדותי במצבים דומים. אני חושבת שפשוט צריך להתבונן, לראות ולהבין מה עושה רע לאנשים, ומאוד להשתדל לא לעשות את זה. זה לא קל, אבל זה לפחות מראה את הדרך. את מה שנכון. רק צריך לחשוב מה היינו מרגישים לו היינו עומדים במקומו".

מה את אוהבת במיוחד בשבת?

"השבת היא מצוות העשה שאני הכי אוהבת. יש בה שלימות. עכשיו למשל, כשאני רואה את המאבק כנגד חוק המרכולים אני מסתכלת על מי לנלחמים בו ולא מצליחה להבין ולהזדהות. זה שיש את החמצן הזה, האפשרות לנשום לרווחה, זה רק בשבת. שבת היא קצת כמו יום כיפור קטן, שעושה סוף לכל מיני תסכולים שהצטברו השבוע ומתחילה שבוע חדש.

"כל הדיונים על מסמסים בשבת מאוד רחוקים ממני. מבחינתי הדבר הכי מתוק בשבת זה האפשרות להתנתק מהפלאפון ליום אחד בשבוע. הרי החופש שיש בשבת, זה לא רק לא ללכת לעבודה. גם כשיש חופש מהעבודה, זה לא דומה לשום דבר שמזכיר את שבת – לא בפורים ולא ביום העצמאות ולא בחול המועד. בשבת יש משהו אחר. וזה אפילו יותר מוזר, כי הרבה פעמים ממש לא נחים בשבת. עורכים שולחן, טורחים, מנקים, בית כנסת, שיעורים ובכללי עובדים לא מעט. אבל בכל זאת יש משהו אחר, שכידוע קשה לתאר במילים, אבל קל מאוד להרגיש".

חג אהוב עלייך?

"סוכות. מאז שבני הגיע לגיל שלוש, רציתי שהוא יחווה שינה בסוכה, ובעקבות כך אחיות שלו הצטרפו ויצא שישנו כולנו בסוכה. היום ב"ה הוא בן 19, יש לי שישה ילדים, ועדיין כולנו ישנים בסוכה ביחד. זה חג שנמשך שבוע שלם, עם שבת באמצע שגם היא שונה ומאוד מיוחדת. מעבר לכך, אפשר לטייל בסוכות כי בדרך כלל יש מזג אוויר מעולה, ובכלל - יש משהו קסום בחג הזה. הוא חג מאוד משפחתי. כולם מרגישים בשטח, בסוג של אוהל גדול וקדוש ומכיל. והכי חשוב שזה שאנחנו כל המשפחה יחד. אני משוגעת על זה".

מבחינה מקצועית, האם את נמצאת במקום בו דמיינת שתהיי?

"ממש לא. כל הסיפור הזה של התקשורת קרה ממש במקרה. בהשגחה פרטית גמורה. אנחנו תושבי עפרה, וביקשו ממני לכתוב משהו לאירוע היישובי לכבוד חגיגות כ"ה ליישוב. בעקבות זה פנו אליי לכתוב טור חד פעמי לעיתון של היישוב שהפך לקבוע, ומשם התגלגלתי לעיתון 'נקודה', וככה עוד ועוד וממקום למקום.

"אגב, פעם אחת מחברותי הטובות סיפרה לי שהיא הייתה בחוג הורים כלשהו, ואחת האמהות לפתע סיפרה שהיא מתביישת בזה שהבת שלה מדברת הרבה. והחברה שלי ענתה לה: 'את אולי מתביישת עכשיו אבל כשאיזה עורך יבקש ממנה לכתוב 300 מילה תוך חצי שעה, היא תהיה זו שמצליחה בזה בקלות'. קמתי מהמקום ופשוט חיבקתי אותה בהתרגשות, ואמרתי לה שכל החיים שלי שנאתי בעצמי את הדבר הזה שאני מדברת הרבה, אבל עכשיו אני מבינה שאני בכלל מתפרנסת מזה. הקב"ה נתן לי את הדיבור הקל והשוטף ואת הכתיבה הקלה כדי שאעשה עם זה משהו, שאשתמש בזה למטרות טובות. זה היה רגע מכונן מבחינתי".

כמה וכיצד הקב"ה נוכח בחייך, ובאיזה אופן הוא משפיע על עשייתך?

"צריך לחלק את זה לשניים. אני גם מנסה לעשות דברים טובים, וגם מנסה לא ליפול איפה שהוא לא היה רוצה שאני אפול. את העבודה העיתונאית אני עושה כעיתונאית ולא כמטיפה. אבל העשייה עצמה באה עם יראת שמיים. כמו שאני מכינה ארוחת צהרים כשרה, ככה אני מכוונת גם שהתקשורת שאני עושה תהיה כשרה, לא תסתור את האמונה שלי.

"בדיוק בגלל העניין הזה, אנחנו בעיתון מנסים לשמור על הגינות מאוד גבוהה, לא ליפול לצהוב, לא לכתוב לשון הרע, וכו'. מעבר לכך, אני גם מאוד מאמינה בהשגחה פרטית, ואני מרגישה שאני נמצאת במסלול שהקב"ה הכתיב לי".

דמות תנ"כית שהיית רוצה לפגוש?

"יוסף הצדיק. אני מאוד מעריכה אותו על המון דברים, אבל במיוחד על כך שהוא השכיל והצליח לסלוח לאחיו, למרות מה שהם עשו לו. לדעתי זו הסיבה הכי גדולה לקרוא לו יוסף הצדיק. יותר מכל הנסיונות שהוא עבר. לא רק שהוא החליט שלא לנקום בהם, הוא פשוט סלח בלב אוהב ושלם, ועזר ודאג לכל צרכם".

פגישה/שיחה מעניינת שהייתה לך בעבר?

"אחד הראיונות היותר חזקים שקיימתי היו עם אבנר שמעוני. שמעוני היה ראש מועצת גוש קטיף בזמן הגירוש, ושנה לאחר מכן הוא חטף אירוע מוחי. בגלל כל זאת הוא דיבר מאוד מעט. דיבור פשוט היה עבורו מעמסה גדולה. הכתבה הייתה ארוכה, והרבה ממנה היה למעשה דברים שהבנתי ופירשתי מהמבטים שלו, מהתנועות, משפת הגוף. התגובות לכתבה היו מרגשות מאוד. הוא ואשתו הם זוג אנשים מרשימים ביותר. מעבר לכך, היו לי גם לא מעט פגישות עם אנשי שמאל חילונים, שפעם חשבתי עליהם דברים נוראיים, ואחרי שפגשתי אותם גיליתי שהם אנשים נהדרים, ושאנחנו פשוט חושבים אחרת".

ספר או שיר שהשפיע עלייך במיוחד?

"'השבעתי אתכם', בביצוע של ישי ריבו. על 'שלוש השבועות' שמופיעות במסכת כתובות ולפי דעת אחד האמוראים השביע בהן הקב"ה את ישראל, שלא יעלו בחומה וכו', שומעים כל כך הרבה, אבל על השבועה הרביעית והכי מפורשת שבהן לא מדברים מספיק: 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני'.

"ההרגשה שלי היא ש-2000 שנה עם ישראל חיכה, מדור לדור, ובדורות האחרונים שוב מצאנו את הדוד. וחזרנו לארץ המובטחת. הגיע זמנה של השבועה הזו לפרוץ החוצה על פני השבועות האחרות. לבקש את החיבור ולא את השתקת האהבה. ואם אנחנו כל כך אוהבים אותו, וכל כך שמחים בנס קיבוץ הגלויות האדיר שהתרחש מול עינינו, וכל כך שמחים שחזרנו לארץ הקודש, אז איך אפשר לעזוב אותה? לכן אני לא יוצאת מהארץ".

לקח שלמדת בחייך?

"שאין מישהו שאין מה ללמוד ממנו. זה יכול להיות משהו טוב שכדאי לאמץ, או משהו רע שכדאי לזכור שלא לעשות, אבל תמיד ומכל אחד אפשר וצריך ללמוד. בכללי, פעם הייתי מאוד מתביישת מזה שאני מושפעת מאחרים, אבל עם הזמן למדתי לקבל את זה בשלווה ובאהבה. צריך הרבה סבלנות כדי לזהות מהם הדברים המדויקים שכדאי לקחת או לא לקחת מבן אדם מסוים. אבל זה תמיד שווה את זה".

מהי התפילה האהובה עלייך?

"ברכת כהנים. אני ממשפחות של כהנים משני הצדדים. הרגעים האלה, בהם הכהנים מברכים את הקהל, תמיד מרגישים לי מאוד עוצמתיים מבחינה רוחנית ואנרגטית. אחרי ברכת כהנים אני גם יכולה לציין את 'עלינו לשבח' ו'מזמור לתודה', שאומרים אחרי ברוך שאמר. את 'עלינו לשבח' כי הוא סיכום מקסים ומדויק לתפילה כולה, ואת 'מזמור לתודה' כי לפעמים, גם כשאת ביום נאחס, בזכות המזמור הזה את נזכרת שיש גם הרבה דברים טובים להודות עליהם".

אחרי 120, מה היית רוצה לדעת שעשית והשארת בעולם הזה?

"יש לי שישה ילדים מדהימים, ואני בטוחה שב"ה יצאו מהם דברים גדולים לחברה ובכלל. זה הכי חשוב. לא נעים לזכור את זה, ולפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מאוד חשובים, אבל אנחנו נהיה בסך הכל פסיק בהיסטוריה. וזה נכון לגבי העבודה שלנו, ההישגים האישיים וכל הדברים האלה. הכל כנראה ישכח ויעלם.

"למשל, העיתונות, המקצוע שלי, הוא מאוד חשוב, אבל גם מאוד עכשווי. זמני. הילדים שלי זה ההמשכיות, זה הנצח. ולכן הדבר הכי חשוב הוא חינוך הילדים. גם בעיתון אנחנו מנסים להעביר ערכים ולחנך, אבל לפני הכל צריך לחנך את הילדים שלך עצמך. אם הצלחת לכתוב משהו יפה בעיתון, אבל לא לחנך את הילדים שלך, את בבעיה גדולה. פספסת את העיקר. ואני מאוד מאמינה בהם, בילדי. הם מאוד מוכשרים, טובי לב, ומשמעותיים לסביבה שלהם. אני כל הזמן מתפללת שהקב"ה רק ישמור עליהם ויתן להם את הכלים לממש את הפוטנציאל האדיר שבהם".