אוצר הנשמות: ראיונות עם אמהות ל-10 ילדים לפחות

לילות החורף הארוכים יש בהם הזמנה להתכנס חזרה הביתה. מי שלא צריך להסתובב ברחובות ממהר לחזור אל הבית החמים בו, מטבע הדברים, מחכה ארוחה חמה ונוצר מפגש משפחתי נעים. הקן המשפחתי הפרטי הוא ברכה, שכל אחד מאיתנו מאחל לעצמו. ילדים זו שמחה, אומר השיר, ויש כאלה שזוכים לשמחה מרובה של משפחה ברוכת ילדים.

לפי נתוני הדמוגרפיה של תושבי מדינת ישראל, הממוצע של הילודה מטפס לשלושה ילדים, ממוצע שגדול פי שניים מרוב המדינות בעולם. פריון, ההחלטה להביא ילד נוסף לעולם, ומשפחה ברוכה הם נושאים שנוגעים לכולנו. לא כל אחד ואחת זוכים לברכה הזו. רוב הנשים אין להן את היכולת הפיזית ללדת ילד שנה אחרי שנה, והסיבות לכך הן רבות: נתונים טבעיים, סיבות בריאותיות שמשפיעות על יכולת הפריון, זמן הפוריות המוגבל שמשתנה מאישה לאישה ומרווחים שנוצרים בין לידה ללידה הם טבעיים.                                             

בחרתי לצאת לשטח (כלומר לבתים...),לפגוש נשים שהן חלק מהאידאולוגיה הזו, לשמוע על הדרך ועל המחירים, על ההחלטה (אם הייתה) ועל ראייה לאחור, ומעל הכל, על האושר.  זה המקום לציין כי במסגרת הכתבה לא נתייחס לשאלות ההלכתיות הנוגעות לתחום. מטרתי להעלות את הנושא ולעורר שיח מכל מיני צדדים.

זו ילדותי השנייה

חגית גרון, בעלת קליניקת 'מלוגמא' לטיפול גוף-נפש-נשמה, ילדה בשעה טובה לפני כמה חודשים את הילד האחד-עשר במשפחתה.

נתחיל מהילדות, איפה את ממוקמת במשפחה שלך והאם ילדים ומשפחה ברוכה היו חלק מהחלומות שלך?

"ממש לא! בכלל לא חשבתי על זה. גדלתי במשפחה בת שש נפשות, הילדה הצעירה והכי מפונקת, ובהפרש גדול מהאחות שמעלי. אמנם נהניתי מאוד להיות דודה אבל זה לא גרם לי לרצות להיות אמא. זרמתי לגמרי עם מה שה' נתן, למרות שבתחילת דרכי האימהית הקדוש ברוך הוא לא היה ממש צד בעסק בצורה מודעת. בהמשך הדרך התקרבנו ליהדות דרך החסידות, אבל מעולם לא תכננתי ואף פעם לא עלה על דעתי לתכנן את העתיד שלי".

התפקידים הרבים של אמא שואבים המון אנרגיות נפשיות ופיזיות. ממה את מתמלאת?

"הברכה המיוחדת שיש בילדים היא שהם מאפשרים לך להישאר ילדה. בשבילי להיות עם הילדים זה חסד עצום לחוות סוג של ילדוּת שנייה. ילד הוא קודם כל יצירה מופלאה, מלא במתיקות וקליל במהותו, זורם, נע מבכי לצחוק ולהפך, בלי הרבה חשבונות.

"בעיניים של ילד, כל העולם הזה הוא משחק אחד גדול. כשהוא יושב לאכול הוא משחק, מעניין אותו להרגיש את האוכל, להעביר אותו ממקום למקום. אנחנו חווים חוסר משמעת אבל הילד שקוע במשחק שלו, והדרך הטובה ביותר לגרום לו לעשות דברים היא פשוט להשתתף במשחק שלו. אמנם את כבר בצד של המבוגרים השקולים והמבינים ואולי אחרי יום ארוך, ואין לך סבלנות כל היום לשחק, אבל מה דעתך לנסות? לשים לילד כובע של נער שליחויות ובימבה ולהגיד לו 'הבוס אמר שיש לך משימה חשובה להביא לו נעליים חומות'. תנסו, זה עובד!".

בתור מישהי שעוסקת בחיבורי גוף ונפש, מה כדאי לאמא לעשות בשביל להישאר שמחה ורגועה?

"אני רוצה להסביר קצת על הגוף המופלא שלנו. הגוף שלנו לא יכול להיות בו זמנית בכמה מקומות, אבל המחשבות שלנו מתרוצצות כל הזמן מכאן לשם ומן ההווה אל העבר והעתיד. כשאנחנו יושבות בסוף יום על הכורסה והמחשבות שלנו בכיור ובכביסה, בשאלה מתי כבר הילדים ילכו לישון, במחשבות על מה שעוד לא הספקנו מהרשימה ומה לא הספקנו אפילו לרשום, השרירים שלנו עובדים ממש כאילו אנחנו עומדות ועושות את כל הדברים האלה. המחשבה מתישה את הגוף ומביאה אותנו לרגשות שליליים, לכעס, לחוסר סבלנות ולביקורת עצמית. אנחנו לא מסוגלות לראות את הילד שמושך בחצאית ומבקש שנשב איתו למשחק או לשיחה.

"הילדים שלי מאפשרים לי מפגש אמיתי עם הגוף שלי. הילד קורא לי לטובתי – 'בואי אמא, אני מציע לך את עסקת חייך, במקום להיות עסוקה תהיי ילדה זורמת וקלילה, במקום לחוצה תהיי נינוחה - נקרא סיפור ביחד, נשחק או נצבע. במקום מתפקדת תהיי מרגישה - תצחקי מהחכמות שלי, תבכי איתי כי נעלבתי היום בכיתה. תשמחי בקיום שלי. זהו. תהיי שלמה, תהיי רק במקום אחד'. וזה לא סתם מקום, אלא מקום מלא בכיף ילדותי ושמח! אמנם בראש המבוגר והדואג יש לי דברים הרבה יותר משמעותיים וחשובים והכרחיים לעשות חוץ מלשחק עכשיו משחק זיכרון או לשבת עם ילד על הברכיים ולהקשיב להגיגיו, אבל אם רק נרשה לעצמנו, לראות את הפלא הזה שקוראים לו הילדים שלנו, להתחיל להתמלא מעצם קיומם ולהידבק באנרגיות שלהם, תיכנס בנו נינוחות, גמישות ורוגע.

"ועוד דבר חשוב צריך לדעת: אם אנחנו מזהים אצל הילדים טון שלילי ונרגנות, זה בדרך כלל אומר שהגוף שלהם לא קיבל את החיבוק, הליטוף, את ההווה המוחלט הזה עם אמא. וגם עם מתבגרים זה אותו הדבר. הם זקוקים לחיבוק, ליטוף והקשבה לא פחות מהקטנים".

ליהנות עכשיו

מה עם כל המטלות והמחויבויות?

"מדובר בסדרי עדיפויות. התקופה הזאת בה את יכולה להתרפק על הילדים, לשחק איתם ופשוט לשמוח ולאהוב בלי סוף עם יכולת מימוש של האהבה (אוהבים כל הזמן, אבל כשהבן יוצא לישיבה את כבר לא תוכלי לקווצ'ץ' אותו באותה זמינות...) - התקופה הזו חומקת יותר מהר ממה שאנחנו חושבות, ובכל שלב בחיים את קובעת את סדרי העדיפויות שלך.

"מעבר לכך, המפגש עם הילדותיות שבנו מפנה אצלנו המון זמן וכוח, לפעמים באורח ניסי ממש, לשאר המטלות. פתאום זה יותר זורם, הילדים מוכנים להצטרף ולתת יד והעבודה הרבה בבית מקבלת פרופורציות אחרות".

מה עושים כשיש הרבה ילדים וכל אחד רוצה את תשומת הלב שלו?

"כשאת עושה את העבודה הפנימית שלך ב'פשוט להיות איתם', את מגלה שמספיק לילד לראות שהקשבת לו באמת והוא מתפנה לעיסוקיו. אין לו את הצורך לבחון אם את שם בשבילו או לא. האווירה כולה נרגעת והופכת נינוחה, משדרת שיש זמן להכל. ילד שרואה את אמא מקשיבה בנחת לאחיו יודע שהיא תהיה שם גם בשבילו בעת הצורך. כבר אין אווירה של 'להילחם על הזמן הקצוב'. תנשמי עכשיו עמוק, כשאת קוראת את השורות הללו, ותרגישי איך משהו בפנים מתרחב לך.

"הגוף שלנו מדבר איתנו כל הזמן, צריך רק להקשיב וכך ללמוד על העולם ועל עצמנו. תרגישי את הגוף שלך, אם הוא מכווץ או רפוי, נושם או חנוק, אם כשאת יושבת הוא גם יושב, לגמרי, או שהוא כמו קפיץ מתוח. תתחילי משם את העבודה. מהגוף עצמו. והעיקר - לאהוב, לחבק, להיות, ליהנות. עכשיו".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

את מתארת מציאות מוארת ושמחה, ואני מתעקשת לשמוע ממך התייחסות לקשיים.

"בחוויה שלי כל ילד שנוסף הוא פשוט נס מדהים, שמחה גדולה. מצד שני, כל ילד מהווה סוג של מראה שמשקפת אותי, ודרך ההתבוננות הזו עלי ללמוד דברים על עצמי ועל עבודת ה' שלי.

"עם הופעת האוצר הקטן מגיע, כמו בעסקת חבילה, גם עומס וקושי שצריך ללמוד להתגבר עליו. הזדמנות לעבוד על נקודות שכדאי להתעצם בהן. להאמין בכך שכשה' נותן אז הוא נותן גם את הכוחות - לא כוחות 'לשרוד את זה' אלא כוחות לשמוח בזה בכיף ובהתלהבות!

"כמטפלת גוף-נפש מגיעות אלי נשים 'משני צדי המתרס' - כאלה שקשה להן להיכנס להיריון וכאלה שקשה להן עם זה שהן נכנסות כל הזמן להיריון. כשם שיש את ניסיון העוני כך יש את ניסיון העושר, ואי אפשר לבטל אחד מפני השני. הקושי של השפע הוא קושי אמיתי ואי אפשר לפטור את האישה במשפטים כגון: 'תגידי תודה, יש כאלה שאין להן בכלל ילדים', או 'נו, צרות של עשירים'. כל מציאות מה' היא התמודדות אישית סובייקטיבית. אני חושבת שכאן צריך לעשות התבוננות פנימית כנה. מה הקושי שלי במציאות הזו? האם זה התמרון? האם זו הפרנסה? האם זו הנקודה של המימוש העצמי? ידוע ש'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' - הבאת ילדים לעולם הוא הדבר שבו תלויה הגאולה! וגם אם לפעמים נדמה לי שאני לא יכולה לעמוד בזה, אני מתחזקת בתפילה שהקדוש ברוך הוא יעזור לי לדייק ולהבין מה קשה לי בתוך זה.

"זה תהליך של התבוננות כנה האם הנפש האלוקית או הנפש הבהמית שלי חושבת שזה גדול עלי וקשה לי. שוב, יש פה הזמנה מרתקת לגילוי דברים חדשים בתוכי, עוד קומה שלא הייתי מבקרת בה לולי הקונפליקט הפנימי הזה.

"יש שלל אפשרויות 'לעקוף את הטבע' ולמנוע ילודה. אפשר לראות את זה כהזדמנות לחידוד הבחירה החופשית ולהתייעצות הפתוחה עם ה' על הדברים. ממקום כן ומאמין התשובות בדרך כלל זורמות. ואם צריך עזרה בתהליך אז מותר להיעזר באנשים קרובים או במטפלים מקצועיים אמוניים".

יהודים בלי חשבון

אחרי השיחה המחזקת עם חגית, שעדיין נמצאת בעיצומו של תהליך גידול הילדים, חיפשתי אמא למשפחה ברוכה שעברה את שלב הגידול ויכולה להסתכל על הדברים ממבט לאחור.

כך פגשתי את הרבנית שלומית הירושלמית, בעלת כובעים רבים ומגוונים - אם לשלושה־עשר ילדים וסבתא ל"בלי עין הרע", מעבירה שיעורים לנשים, משמשת כיועצת על פי תורת הנפש של הרב יצחק גינזבורג ומנחת סדנאות צחוק (שמה שמור במערכת).

האם תמיד חשבת או חלמת שתהיה לך משפחה ברוכה?

"זו הייתה החלטה שקיבלתי על עצמי בתחילת הנישואין. הגעתי לביקור ב'יד ושם', זה היה הביקור הראשון שלי במקום, והייתי אז בהיריון הראשון. זה היה ביקור מטלטל ונגע לי במקום מאוד עמוק בנפש. כשחזרתי הביתה עמוסה במחשבות, קיבלתי החלטה שזו תהיה התשובה שלי לכל מה שאירע בשואה - להביא נשמות של יהודים בלי חשבון. זה משהו שאני הולכת איתו עד היום, אם היה אפשר הייתי מביאה עוד גם בגילי.

"הבית שלנו עדיין בנוי לקבל את הילדים, הנכדים והנינים. אני פנויה למפגש הזה מתוך חשק ושמחה. לא הוצאתי את המשחקים מהבית, להפך - אני משתדלת לקנות משחקים חדשים, לפתוח את הבית וגם ללכת לבקר אצל הילדים.

"בהתחלה הרצון להביא ילדים נולד מתוך הכאב, כמורשת של המתים לרצות בחיים. אבל תודה לא-ל, בהמשך נחשפנו לתורת החסידות ושם הנושא של הבאת ילדים זה בכיוון אחר לגמרי, שותפות באור גדול ושמחה".

האם תוך כדי גידול הילדים שילבת עבודה בחוץ או שגידלת את הילדים בבית?

"אפשר להגיד שהתשובה לשתי השאלות היא 'כן'. תמיד לימדתי והעברתי שיעורים בכל מיני מקומות, אבל השתדלתי שהכל יהיה במשרה חלקית כדי שאוכל לפגוש את הילדים בצהריים. הנקתי את הילדים הנקה מלאה, לפעמים גם תוך כדי העברת שיעורים. דבר שאולי מקובל יותר היום, אבל בזמנו זה לא היה כל כך מקובל. הייתי משאירה את הילדים אצל שכנה טובה לכמה שעות וחוזרת או עושה החלפות.

"הלימוד והזכות ללמד היוו בשבילי תדלוק הכרחי. לימוד החסידות פתח לפני שער לעולם של שמחה ושליחות כאם. הבנתי שכל דבר אחר שאעשה, אף שהוא טוב כשלעצמו, לא יהיה השליחות שלי בעולם; תמיד יהיה מעורבב בו אגו וישות. לעומת זאת, הבאת נשמות לעולם זה הדבר היחיד בו אנו שותפות עם עצם האלוקות שמתגלה בתוך המציאות שלנו".

קודם כל הקשבתי

איך אפשר לתת תשומת לב לילדים בגילאים כל כך שונים ובמקביל לבצע משימות בבית?

"כשאני מסתכלת על הדברים אחורנית, אני יכולה לומר שהרבה מהדברים נעשו מעצמם. מטבע הדברים, הילדים עוזרים בבית, גם הבנים, והכלות שלי מברכות אותי על זה, אבל לאו דווקא בצורה מאורגנת ומתוקתקת. ניסיתי לעשות תורנויות אבל זה לא תמיד עבד. האמת חייבת להיאמר: לא מספיקים את הכל. לא תמיד הבית מסודר, לא תמיד מדברים עם כל אחד או מצליחים לדאוג שכולם יהיו שבעי רצון. כמו כן, במשפחה ברוכה יש קשר מאוד מיוחד בין הקטנים והגדולים, ולהרבה דברים גם הגדולים הם כתובת.

"אני מגדירה שהפניות לכל ילד היא בלב, פשוט לחשוב עליו ולאהוב אותו מכל הלב, להתפלל על כל אחד על מה שהוא צריך. ובתוך המציאות הברוכה צריך להיות אמא יצירתית, איך לשלב ולעשות גם וגם. אני זוכרת את עצמי יושבת לפני החתונה של הבן, מדברת איתו לקראת החתונה ומניקה את הבת הקטנה. כל מיני שילובים מצחיקים.

"כשהילדים הגדולים שלי גדלו, חלקם באו וסיפרו לי כל מיני דברים שלא הייתי מודעת אליהם בקשר להתנהלות של הבית ובקשר להיותי אמא. 'אמא' אמרה לי אחת הבנות, 'את היית כל כך עסוקה, לא היה לך מספיק זמן לדבר איתנו'. אחרת אמרה לי: 'אמא, הבית שלנו היה בית של עשייה ושליחות, אבל לא היה בו מספיק שמחה וצחוק'".

ומה ענית להן?

"קודם כל הקשבתי, יש דברים שהסכמתי איתם, לחלק מהדברים אכן לא שמתי לב באותה תקופה. אמרתי להן: 'טוב, לעולם לא מאוחר, בואו נדבר עכשיו'. אני מתאמצת להגיע לבנות הגדולות, לדבר איתן ולעזור במה שאני יכולה. יש גם הרבה דברים שמתקנים עם הנכדים.

"נושא השמחה בבית הוא דוגמה טובה. הרגשתי על עצמי את הרצינות אבל לא ממש ידעתי איך לשנות בזה. בהשגחה פרטית יום אחד העברתי שיעור בביתי, ובין הנשים הגיעה גם אישה אחת שכלל לא התכוונה להגיע אבל איכשהו התגלגלה פנימה ונשארה עד הסוף. היא נגשה אלי לשאול משהו והתחלנו לדבר, והיא סיפרה לי שהיא עושה סדנאות צחוק. זה מאוד עניין אותי, הגעתי פעם אחת לראות מה זה והמשכתי עד שלמדתי את זה בעצמי. היום אני רואה בשמחה ובצחוק מפתח כל כך חשוב. איך אפשר לגדל ילדים בלי לצחוק על כל הטעויות ועל הקשיים? אני עושה הרבה צחוק עם הנכדים".
את מאמינה שאת מצליחה לתקן חסכים מהעבר?

"הייתה בי אמונה, ויש לי אותה עד היום, שלגדל ילדים זו השליחות שלי בה"א הידיעה, אין משהו אחר. וכל מה שקרה ולא קרה היה בהשגחה פרטית ותמיד אפשר לתקן כאן ועכשיו. אף פעם לא מאוחר".

לא בגללנו

בין ראיון לראיון אני מחפשת בתורה התייחסות לתופעה. הראשון שמוזכר בתורה כבעל משפחה ברוכה היה בנו הקטן של עבר שנקרא "יקטן", ורש"י מפרש את שמו: "שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו". אפשר לומר שזה הטיפ הראשון שאנחנו מקבלים כהורים - לקבל את הברכה על ידי שפלות. הילדים הם מתנה שקיבלנו. לא עשינו אותם, נבחרנו למשימה לא בגלל שאנחנו כל כך מוצלחים, ועיקר ההצלחה איננה שלנו.

התבוננות בלידת אבות האומה משקפת את הרצון העז להביא ילדים, וראיית כל ילד לא רק כ'עוד ילד יקר' אלא כנשמה שהופכת להיות אב-טיפוס יהודי, שמורישה קוד גנטי לכלל הדורות הבאים.

הקמת משפחה ברוכה אינו דבר שנתון אך ורק בידינו; מי שקובע את המתרחש במציאות בצורה מוחלטת הוא השותף השלישי, הקדוש ברוך הוא. אנחנו יכולים להיות השותפים שלו, ולפתוח את הידיים לשפע שהוא מעניק לנו.

על האמת משלמים!

אני מסיימת את הכתבה בשיחה עם הודיה דין מהשומרון, אם לעשרה בלי עין הרע, שמגדלת את הילדים בבית (עד גיל גן) ועוסקת בכתיבה ואמנות.

"כשילדתי את בתי הבכורה הייתי בשנה האחרונה של לימודי התואר הראשון ותכננתי לצאת לעבוד במקצוע שלמדתי. הייתי צריכה לחפש לה מטפלת או לרשום אותה למעון, אך הפרידה הייתה ממש קשה לי. לא הבנתי איך אוכל לשלם לאישה אחרת שתטפל בילדה שלי, ראיתי בה מתנה שרציתי להשאיר לעצמי. הייתי אחרי היריון ארוך ולא קל ולידה ארוכה ולא פשוטה. אחרי התלבטויות הכרעתי שאשאר איתה בבית ואגדל אותה עד מתי שאוכל. זו הייתה ההתחלה וברוך ה' קיבלנו ברכה, רוב הלידות היו מאוד צפופות וזכיתי לגדל כך את כל הילדים בבית".

ומה עם המקצוע שעמלת לרכוש והתואר? האם ויתרת על החלומות שלך?

"זו שאלה ששמעתי הרבה פעמים סביבי, מההורים (ששילמו על התואר...), מהחברות ואפשר לומר גם מעצמי. יש לי שתי תשובות לשאלה הזו: האחת - אמרה ידועה של הרבי מקוצק: על האמת משלמים! זה ערך שאני מאמינה בו, וזו הייתה זכות בשבילי לראות את הילדים גדלים בבית, להקנות להם ערכים. אמנם בעקבות כך לא עשיתי כל מיני דברים אחרים, אך כל תחום שצריך להשקיע בו בא על חשבון דברים אחרים. לגדל את הילדים זו השקעה!

"ברגע שהחלטתי להישאר בבית הייתי צריכה ללמוד לעשות לעצמי סדר יום בבית, למלא את היום שלי במשמעות. ההחלטה להישאר בבית יצרה גם לימוד מעמיק על העמידה מול החברה. הייתה להחלטה הזו גם מחיר חברתי, בעיני רבים זה לא נחשב כמקצוע מכובד מספיק וממצה את היכולות. למדתי לתת לעצמי את הכוח בעשייה שלי ופחות להישען על מה שיגידו עלי, פחות להתבסס על מה וכמה ישלמו לי על העבודה שלי. במקביל הקפדתי לצאת לשיעורים שונים ולהיות עם עצמי בשביל להתמלא ולרענן את הכוחות שלי.

"טיפ חשוב נוסף שלמדתי מהבית, זה לשמור על הזמנים שלנו כזוג. דווקא כשהחיים הם כל הזמן סביב הילדים, חשוב מאוד לקחת פסק זמן זוגי, להביא בייביסיטר, להתלבש יפה ולצאת למקומות ששנינו אוהבים. היו זמנים קצרים שניסיתי גם לצאת לעבוד מחוץ לבית, אבל די מהר חזרתי הביתה. זה לא היה בשבילי - לשלב את גידול הקטנטנים יחד עם היריון ולידה ויציאה מהבית בשעה מוקדמת ולהגיע לעבודה בשעה שמונה אפס אפס, או לחזור מאוחר ולא לקבל את הילדים בעצמי. אפשר לומר שלמדתי להיות נאמנה לעצמי, זו התשובה הראשונה".

והשנייה?

"מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להישאר בבית ולגדל את הילדים, בלי להביא אל תוך הבית את כל הדברים שאני אוהבת ומוכשרת לעסוק בהם. גידול ילדים חייב להיות מלא בכיף והנאה, גם לילדים וגם לאמא. החיים לימדו אותי שאני צריכה להביא לאימהוּת שלי את עצמי, את מה שאני אוהבת לעשות. עשינו יחד הרבה אמנות, קראנו ספרים, הרבה מוזיקה וריקודים. זה היה כמו גן קטן עם סדר יום והספקים, והרבה מקום גם לזרימה והפתעות. השהות בבית לימדה אותי להיות קשובה לעצמי, וכך התחברתי ליכולת הכתיבה והיצירה שלי. היום אני מגדלת את הילדים בבית וגם עובדת מהבית בתחומים שאני כל כך אוהבת. אז לא ויתרתי על עצמי, להפך, גיליתי בעצמי דרך הבית דברים שלא הייתי מודעת אליהם. גיליתי בעצמי יכולות שלא העזתי לחשוב שנמצאות בי. להיות עצמאית, לעבוד מהבית ולהיות יכולה להיות ה'בוס' של עצמי".

עסק משפחתי ומאזן חיובי

ומה עם הקושי הכלכלי, איך אפשר להביא משפחה ברוכה בלי גב כלכלי?

"להיות אם זה מלשון אמונה. הכוח להוליד ילדים הוא כולו כוח של אמונה, להכניס את השכינה הביתה ולוותר על השכל המוגבל שלי. זה ממש לא רק בתחום הכלכלי, אלא בכל התחומים. אם אני מביאה ילדים רק על פי השכל או הרגש אז די מהר כבר אין לי כוח, אין מספיק כסף, איך אפשר לאהוב את כל אחד מהילדים ובכלל אין מספיק מקום בבית, ושלא נדבר על הבריאות והקריירה. יש אלפי סיבות למה לא וסיבה אחת למה כן. כדי להמשיך להביא ילדים צריך קודם כל אמונה ומסירות נפש.

"בהקשר הכלכלי, זו אמונה שכל ילד מביא איתו ברכה ושפע שלא היה בבית לפני כן. זה משהו שרואים אותו בעיניים. מי שמביא חיים - מביא מזונות. לא תמיד מתי שאנחנו רוצים, או איך שאנחנו רוצים, אבל בוודאי שהוא דואג לזה כל הזמן".

מאיפה האמביציה להיכנס לניסיון הזה?

"אני ממליצה להסתכל על המשפחה הברוכה כעסק לכל דבר - זה העסק המשפחתי שלנו! אנחנו משקיעים בעסק הזה את כל הכוחות הפיזיים, הנפשיים והכלכליים מתוך בחירה ואמונה שזה העסק הטוב לנו ביותר. לגדל משפחה ברוכה זה עסק אינטנסיבי שדורש השקעה של המון שעות עבודה, יש תקופות לחץ של עבודה סביב השעון ממש. בעסק כמו בעסק - יש אילוצים, יש רווחים ואפילו הפסדים, אבל בסך הכל שואפים לצאת במאזן ברור של הצלחה. וכמו כל דבר טוב שעושים הוא צריך חיזוק וחידוש, צריך להשקיע ולהזין את עצמנו בדלק פנימי; ללמוד על הדברים, לפגוש אנשים שכבר עשו את הדרך בצורה נכונה. צריך שיהיה ברור ההבדל בין התמסרות לבין תחושה של התקרבנות וניצול, לא להיות במקום שמשהו אוכל אותנו מבפנים או בחוויה של החמצה שהופכת אותנו להיות אנשים חמוצים.

"כל אחד והניסיון שלו, לרוב אין לזה קשר ישיר למספר הילדים, האם המצב הכלכלי היה טוב יותר כשהיו לנו שלושה ילדים? לאו דווקא".

בשבילך להביא ילדים זו הגשמה של חלום?

"לא בדיוק. אצלי להביא את הילדים אחד אחרי השני לא היה משהו מתוכנן או חלום שתמיד רציתי בו. גדלתי במשפחה ברוכה בעצמי וראיתי גם את הקשיים שיש בזה. לא היו לי תכניות, זו הייתה ברכה שקיבלנו אותה. ההריונות לא היו פשוטים וכך גם הלידות. הבנתי שאני צריכה ללמוד להיות כלי לברכה שקיבלתי, חיפשתי איך להיות כלי לשפע הזה".

מה זה להיות כלי לברכה?

"נדמיין לעצמנו איך בשבת אחרי הצהריים אנחנו מחלקות לילדים איזה חטיף. הילד הקטן מושיט לי יד אחת ופותח את האצבעות, בקושי נשארות לו שתי במבות ביד וחלק נופלות לרצפה, ילד גדול יותר עושה מעין קערה בשתי ידיים, ילד גדול יותר יודע להביא שקית כך ששום דבר לא ייפול לו וכדי שאוכל להביא לו הרבה, וכך הלאה. ככל שהברכה משמים גדולה יותר אנחנו צריכות לחפש להיות כלי מתאים לקבל את הברכה ולהתמלא בכוחות פנימיים. אני יכולה להיות מרוקנת, מנוצלת, להרגיש איך שהשפע שלי נופל בין האצבעות ואני לא מצליחה להודות עליו ולשמוח בו; להיות חסרת סבלנות עם רצון לברוח או לסיים עם כל המשימות. ולהפך, אני יכולה להרגיש מבורכת ומלאה בכל טוב, שאני לא מפסיקה להודות ולשבח! זה תלוי במודעות שלי לתפקיד ולמהות שבאימהות שלי. אנחנו זוכות להיות כלי להביא לעולם נשמות! זו זכות עצומה!".

הכתבה מתוך העלון "קרוב אליך"