הפלה
"איך העליתי בדעתי לרצוח את הילד שלי?"
כשנויה שמעה על כך שלעובר שלה יש חדר מוח מוגדל היא שקלה להפסיק את ההיריון, כדי שהבן לא יסבול. "אחרי שדיברתי עם מחלקת אמ"א הבנתי שהדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות עם הילד שלי, הוא פשוט להשאיר אותו בחיים"
- מיכל אריאלי
- פורסם כ"ג שבט התשע"ח |עודכן
(צילום: shutterstock)סיפורה של נויה מתחיל לפני שנה וקצת: "הייתי בהריון עם בני הבכור ובעקבות בדיקת סקירת מערכות אמרו לי שיש בעיה בחדרי המוח של העובר, הרחבה קלה באחד החדרים שעלולה להעיד על פגיעה מוחית. הרופאים הסבירו שיש אפשרות להפסיק את ההיריון ולחכות לעובר אחר, בריא. שמעתי אותם ולרגע עברה במוחי המחשבה של – 'למה אני צריכה להביא לעולם ילד שיסבול? אולי באמת אפסיק ודי?'"
ברגע הבא היא נזכרה באתר הידברות, אותו היא מכירה מקרוב. "אני משוטטת בו הרבה וגם מקשיבה להרצאות, ולכן זכרתי שיש באתר הפניה למחלקת אמ"א. האמת היא שעד אז לא התעמקתי בפעילות המחלקה, כי הרגשתי שזה לא קשור אליי. אבל פתאום, כשהרופאים הזכירו לי את האפשרות לעשות הפסקת הריון, אמרתי לעצמי שאני יוצרת קשר עם המחלקה. כך הגעתי לקלינה".
נויה מציינת כי כבר בטלפון הראשון קלינה הרגיעה אותה מאוד. "היא שמעה את הממצאים הרפואיים ואמרה לי שהיא מכירה מקרוב הרבה מאוד מקרים דומים שהסתיימו באופן תקין לגמרי. אז נכון שהרופאים טובים ומקצועיים ועושים את תפקידם, אבל אנחנו צריכים להאמין ולבטוח בה'".
זה הרגיע אותך?
"כן. מאוד. אבל זה לא הספיק לי. זהו ילד ראשון שלי וכל כך פחדתי. רציתי שהוא יהיה מושלם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב לחץ. באותו זמן יצא לי לשוחח הרבה עם מתנדבת בשם מלכה ממחלקת מתחברות, והיא עזרה לי ודיברה איתי והייתה אוזן קשבת בתקופה הזו שהייתה ממש לא קלה, מלאה בבכי, בדאגות, בריצות בלי הפסקה ובצילומי סקירת מערכות שעשיתי שוב ושוב".
(צילום: shutterstock)ומה הראו הצילומים?
"למרבה הלחץ הם הראו שהחדר במוח ממשיך לגדול, ויחד עם זה גם הדאגה שלי גדלה... הגיע שלב בו אמרתי לעצמי שאני מפסיקה עם ההיריון וזהו זה. חוסר הוודאות כל כך העיק עליי, לא יכולתי להמשיך. בסופו של דבר המליצו לי הרופאים לפנות לבדיקת MRI. הלכתי לאיכילוב כדי לעבור את הבדיקה, נתנו לי שם כדור שמרדים את התינוק וגורם לו לא לזוז, וזו הייתה חוויה כל כך קשה. התוצאות הגיעו די מהר ולא חידשו לנו הרבה, הן רק הוכיחו על כך שחדר המוח באמת מורחב".
נויה אומרת כי לאורך הדרך היא עשתה את כל הבדיקות האפשריות. "כל הזמן השתדלתי להיות אופטימית, קיוויתי לטוב, אבל גם ידעתי שיכול להיות אחרת. המעניין הוא שככל שחלף הזמן, הרגשתי שדווקא בגלל שאני כל כך דואגת לילד שלי, יהיה זה בלתי הוגן להרוג אותו. הרי זה מטורף. שוחחתי עם קלינה אינספור פעמים והיא מאוד חיזקה אותי בהחלטה הזו. הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי: 'אני יודעת שעלול להיות לי ילד פגוע, וגם אם זה יהיה כך – אני אגדל אותו ואשמח בו, כי הוא הילד שלי'".
נויה מציינת שההבנה הזו עזרה לה להעביר את הימים הבאים עד הלידה כשהיא שלימה עם עצמה לגמרי, אבל היא כמובן לא הפחיתה מהלחץ.
"אבל היה משהו נוסף שכן עזר לי", היא אומרת, "עוד לפני שנכנסתי להיריון, הייתה לי בעיה כלשהי ושוחחתי על כך עם הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל בטלפון. בסיום השיחה, בלי שבכלל ביקשתי, ברך אותי הרב ואמר שיהיו לנו בעזרת ה' ילדים חכמים. הברכה הזו שלו נתנה לי המון כוח, ובכל פעם שהרופאים ציינו שעלולה להיות פגיעה כזו או אחרת, בעלי הזכיר לי שהרב הבטיח לנו ילדים חכמים".
לפני שנה וחודשיים זכתה נויה ללדת את בנה הבכור. "הוא ילד מקסים ונהדר", היא מציינת בהתרגשות, "הוא מתפתח כל כך יפה ואין לו שום עיכוב ושום בעיה ברוך ה'. בגלל שהיה את החשש הזה של חדר המוח המוגדל, הגעתי אתו כמה פעמים להתפתחות הילד, ובכל הפעמים ראו שהוא מתפתח מצוין, ממש רגיל לחלוטין. אז נכון שיש חדר מוח מורחב, אבל זה לא פגע לו בכלום.
"בכל לילה מחדש", היא מוסיפה, "כשאני משכיבה אותו לישון ומנשקת אותו, חולפת בגופי צמרמורת מעצם המחשבה על כך שברגע אחד של לחץ, בלבול וחוסר אונים, הייתי עלולה לוותר עליו. לתמיד".