שו"ת התניא: למה לא להיות דתי בלב?

יפה שאתה מכיר את עצמך כל־כך לעומק, ומצוין שאתה יודע לומר בכנות מה אתה מרגיש שמתאים לך ומה לא. אבל האם יכול להיות שיש מישהו שמכיר אותך טוב יותר? אתה מתאר רשימה של תופעות, ונראה שברור לך שהתופעות הללו הן "אתה" באמת. אבל אולי מדובר באיזו קליפה חיצונית שהתלבשה עליך ומכסה על "אתה" האמיתי? אולי זו סתם תוצאה מהרגלים רעים? ואולי זו אכן תמונה אמיתית, אבל חלקית?

האם ייתכן שהפסקנות הזו, שבה אתה מנסה לברוח מכל מה שמרגיש לך זיוף, בעצם עומדת בינך ובין האמת הכי אמיתית והכי נסתרת שלך?

אדמו"ר הזקן מסביר שאתה צודק ולא צודק. צודק, כי יש לך נפש שמורכבת מכל יסודות הטבע ומשקפת את כל הטוב והרע שיכולים לצמוח מהם. יש לך עצלות של יסוד העפר ותאוותנות של יסוד המים וגאווה של אש ובטלנות של רוח. אבל בעיקר אתה לא צודק - כי כל זה שייך לנפש החיצונית שלך, הנפש הבהמית (או בשם אחר - הנפש הטבעית). הרבה יותר עמוק ממנה נמצא ה"אני" האמיתי, שהוא נפש א־לוהית עם כנפיים שמוכנות לקחת אותך בכל רגע לעולם אחר לגמרי.

ומזה יוצא לנו דבר חשוב ומצמיח מאוד: הקשיים שאתה מרגיש נראים לך אולי כמו מבוי סתום, נקודות של חיכוך שתמיד היו ותמיד יהיו, אבל האמת היא שהם מקפצות שמאתגרות אותך בנקודות שבהן אתה אמור - ויכול, ובפנים בפנים גם רוצה מאוד - לפרוץ דרך ולצמוח להיות יצור אחר לגמרי, ברייה חופשית.

משל למה הדבר דומה? אתה הולך בדרך ונתקל בגזע ענק של עץ ששוכב לרוחב השביל. אי־אפשר לעבור מעליו ואי־אפשר לעקוף אותו. האם מדובר במחסום בלתי עביר, או בהזדמנות פז לחטוב לעצמך קצת חומרי בעירה שיפיקו לך אור וחום?

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן